יבגניה דודינה, איך הכל התחיל?
"אף אחד במשפחה שלי לא עסק בתיאטרון. אמא שלי רופאת ילדים ואבא שלי מורה. השתתפתי בחוג תיאטרון בבית ספר בבלארוס. יום אחד המורה רצתה להסביר לנו מה זה סאבטקסט ונתנה דוגמה של שחקן מפורסם. הסתכלתי עליו והתאהבתי בו מיד. אני חושבת שכל נערה צריכה איזה דמות נערצת. ככה התחלתי להתעניין בתיאטרון ובקולנוע.
"יום אחד, בגיל 16, לקחתי רכבת לילה ונסעתי למוסקבה, כי היה נראה לי שכל החיים המעניינים מתרחשים בעיר הגדולה. רציתי לראות איך נראית האקדמיה לתיאטרון של מוסקבה. חשבתי לבוא לראות, ולחזור לשגרה שלי. זה היה אפילו רבע חלום, שלא האמנתי שיתגשם. אז עמדתי בגינה מול האקדמיה וכמעט הלכתי. הייתי ילדה שמנמנה עם צמה ולבשתי את השמלה מערב הסיום של בית הספר. נראיתי מאוד שונה מכל הבוהמה שם. ואז ניגשה אליי מישהי ושאלה אם באתי לבחינות ואמרה: 'בואי אחריי'. ביקשו ממני לקרוא מונולוג. בחרתי מונולוג ולמחרת באתי. זה היה מונולוג טרגי ובכיתי, והם צחקו ואמרו לי לעשות אימפרוביזציה. הם אמרו שיש בי משהו, אבל באותה שנה לא התקבלתי. הם הסבירו שיכול להיות שזה הקסם של הנעורים ויכול להיות שאני מוכשרת. חזרתי לעיר שלי ולמדתי מחשבים במשך שנה. כעבור שנה, נסעתי שוב והתקבלתי".
ואז מה קרה?
"סיימתי את האקדמיה והתקבלתי לתיאטרון מאיאקובסקי במוסקבה. אחד התיאטראות הכי גדולים שם. שיחקתי בתיאטרון במשך ארבע שנים ושם הכרתי את יבגני אריה, מנהל אמנותי שסיפר לי על החלום שלו לעלות לישראל להקים את תיאטרון גשר, וסחף גם אותי. הייתי בת 25 כשעליתי לארץ. עליתי בגלל התיאטרון, למרות שאני לגמרי יהודייה. שיחקנו שנה ברוסית ואז החלטנו לעבור לעברית. בהתחלה למדתי להגיד את כל הטקסטים, כי עוד לא דיברתי עברית. הכל היה כל כך חדש. המדינה החדשה. אהבתי הכל מההתחלה. כאן גם הכרתי את אבי בנימין, שהיה מלחין הבית של גשר, וכאן אנה נולדה".
7 צפייה בגלריה
"פעם פחדתי לשחק בלי איפור. עכשיו זה ממש לא מפחיד אותי. אני רואה בזה אתגר"
(צילום: טל שחר)
עד כמה המבטא הרוסי השפיע על התפקידים שקיבלת?
"המבטא זה משהו שאני תמיד עובדת עליו, כל יום גם היום. יכול להיות שלא נתנו לי תפקידים בגלל זה ואני לא יודעת. לא רק בגלל המבטא, אולי גם בגלל הרוסיות. אבל היו הרבה במאים שחשבו שזה לא משנה. תכלס, אני כבר חיה בארץ יותר זמן מהשנים שחייתי ברוסיה. יש אנשים שמתייחסים רק לאיכויות המשחק. האם אני ישראלית? כן, וישראלית גאה".
בסוף הסדרה "חזרות" את אומרת לאגם רודברג: "עכשיו יש לך פרצוף של תפקיד ראשי". קרה שהיית צריכה להוכיח שאת לא רק יפה?
"אף פעם לא נתקלתי במקרה שהיופי הפריע לי למשהו, כי אני גם לא מפחדת להיות לא יפה לתפקידים מסוימים. אין לי בעיה לשחק בלי איפור, אם התפקיד מחייב את זה. פעם פחדתי לשחק בלי איפור. עכשיו זה ממש לא מפחיד אותי. אני רואה בזה אתגר".
את עובדת עכשיו בתיאטרון בגרמניה. איך הגעת לזה?
"בהתחלה שיחקתי שם כאורחת בהצגה שדוברת ארבע שפות, עם דבל'ה גליקמן ואיתי טיראן. אחר כך הוזמנתי להצטרף ללהקת תיאטרון בשטוטגרט. אני משחקת בגרמנית, למרות שאני לא דוברת את השפה. אני מבינה מה אני אומרת ומכיוון שהתחלתי ככה בעברית, את השוק הראשוני כבר עברתי. ככה שאני מתורגלת. עכשיו זה מצב לא רגיל, בגלל הקורונה. הכוונה היתה שאגור שם כמה חודשים והמשפחה תגיע לביקורים, ואני אגיע גם. יצא שהייתי שם חצי שנה וחזרתי בנובמבר, כי סגרו את ההופעות. עכשיו אני נוסעת שוב, בתקווה שהם יוכלו לבוא לבקר אותי".
מה היו הרגעים הכי טובים והכי רעים בקריירת המשחק שלך?
"הדלקת המשואה היתה מרגעי השיא. התרגשות מאוד גדולה וטהורה, שלא דומה לכלום. כל דבר חדש שקורה, את רוצה להתייחס אליו כאל שיא. בשנה האחרונה קרו לי הרבה דברים מרגשים. גם התפקיד בסדרת הטלוויזיה 'להרוג את איב', גם ההופעות בגרמניה וגם 'חזרות'. לטלוויזיה יש את הכוח שלה. זו חשיפה אחרת. אפשר לעשות הצגות במשך שנים, ואז בסדרה אחת רואים אותך ביום אחד יותר אנשים ממה שראו אותך כל החיים בתיאטרון. אבל זה לא מוריד מהאהבה שלי לתיאטרון.
"לבמה יש כוח מטורף. מצד אחד היא תובענית, אבל היא גם מחזירה לך בחזרה. הדבר החי, שקורה כאן ועכשיו, זו באמת תשוקה מלאת כוח, שיכולה להוריד אותך מהאחריות האמיתית של החיים. אתה יכול ללכת רחוק ואף אחד לא ייפגע. אתה נותן המון ומקבל המון. זה כמו אהבה. אפשר להגדיר אהבה? הדור הצעיר פחות מחובר היום לתיאטרון, כי יש יותר אופציות ויש את האינסטגרם. יש יותר פיתויים, הייתי אומרת.
"הרגע הכי רע היה כששברתי את הרגל באמצע הצגה, ב'מדיאה' לפני 16 שנה. נפלתי על הבמה והתוצאה היתה שלושה שברים בקרסול. במשך שמונה חודשים לא שיחקתי".
7 צפייה בגלריה
"תכלס, אני כבר חיה בארץ יותר זמן מהשנים שחייתי ברוסיה. האם אני ישראלית? כן, וישראלית גאה"
(צילום: טל שחר)
קשה להתבגר בתעשייה?
"אי אפשר לעצור את מכונת הזמן. לשמחתי, יש מספיק תפקידים, בכל גיל. אני לא מרגישה שום חוסר. הזמן עובר ואנחנו מתבגרים. תיאטרון הוא על-זמני. אפשר תמיד להרחיב את גבולות הגיל. בקולנוע זה יותר קשור לגיל. אני לא רוצה לשחק דמויות שיותר צעירות ממני. יש תפקידים נפלאים בכל גיל. אני מניחה שבהוליווד זה יותר קשה".
מה דעתך על הזרקות וניתוחים פלסטיים?
"זה מאוד אישי. כל אחד מתמודד עם הגיל אחרת. במקרה של שחקנים, צריך מאוד להיזהר, כי הפנים הם הכלי שלך ואפשר למחוק את ההבעה. רונית אלקבץ סיפרה לי בזמנו, שבצרפת שחקניות שהגזימו עם הניתוחים פשוט לא עובדות יותר. אני לא התנסיתי בזה. הדבר היחיד שאני עושה זה דיקור פנים במשך שנים. אני חושבת שאם כבר עושים הזרקות, אז מאוד בעדינות. במקרה של שחקניות זה קריטי. זה משנה את הפנים ואת הניואנסים. כל העניין במשחק זה הניואנסים".
7 צפייה בגלריה
"רונית אלקבץ סיפרה לי בזמנו, שבצרפת שחקניות שהגזימו עם הניתוחים פשוט לא עובדות יותר"
(צילום: טל שחר)
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"כבר שנים שאני עושה טיפולי דיקור בפנים אצל שלומית סמילנסקי. אני הולכת אליה כל שלושה שבועות. זה שומר לי על הפנים וגם בריא ומזרים את הדם. רונית אלקבץ, שהיתה חברה טובה שלי, שלחה אותי אליה. אני מאוד מאמינה בטיפולי דיקור. אני גם מעסה את הפנים בכל בוקר ובכל לילה עם אבן גוואשה. בבוקר אני שוטפת את הפנים עם מי קרח. מבחינת קרמים, כבר עשיתי את הסיבוב שלי בחיים. ניסיתי הכל, כולל הקרמים הכי טובים בעולם. בסוף את מרגישה מה הכי טוב לך. בארץ אני אוהבת את הקרמים של LAOR. היתה להם חנות באבן גבירול בתל אביב, ועכשיו אני קונה אותם אונליין. בגרמניה התייעצתי וניסיתי מלא דוגמיות של מוצרים אורגניים, ובחרתי את הקרמים של Martina Gebhardt. אני מורחת את הקרם ומעסה אותו עם הגוואשה. קרם הגנה אני מורחת רק בארץ. בגרמניה לא צריך. ביום-יום אני בקושי מתאפרת. אחרי הצגות, אני מקפידה להוריד את כל האיפור ולנקות היטב את הפנים. לפעמים אני מנקה גם עם גרגירי פילינג. ואז קרם לילה וגוואשה. זה תמיד".
מה עם הגוף?
"הבושם שלי כל הזמן משתנה. נכון לחודש האחרון, זה שאנל 19".
איך את מטפלת בשיער?
"אני חופפת בשמפו אורגני ויש לי גם מוס אורגני לשיער. בגרמניה התיאטרון שלח אותי למספרה מאוד טובה. בארץ יש לי כמה ספרים נפלאים".
ספרי על שגרת התזונה והכושר שלך.
"את התזונה די שיניתי. אני קונה אוכל אורגני ומנסה להרגיל את המשפחה שלי לאוכל בריא. הסוד הוא לא לאכול בערב. תכלס, עדיף שתהיה הפסקה של 16 שעות מהארוחה האחרונה ביום עד הארוחה שלמחרת. אני מקפידה על זה. מבחינת ספורט, אני אוהבת לשנות, כי אני משתעממת מהר. בגרמניה אני הולכת המון ברגל. המרחקים שם מאוד גדולים וכיף ללכת שם, כי מזג האוויר אחר. בארץ אני כמעט לא נועלת נעלי ספורט. שם זה חובה. אני גם עושה פילאטיס וגם חדר כושר, ובארץ אני אוהבת ללכת לים רק כדי לנשום".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?
"הייתי משנה הרבה דברים, אם בגיל 18 היו לי את הניסיון וההבנה של החיים שיש לי עכשיו. מצד שני, מה הכיף לחיות, אם אני מצמידה את הניסיון שיש לי עכשיו לגיל 18? זה להיות צעיר-מבוגר. זה הורג את התשוקה. צריך לעבור את הדרך, ולא לדעת בגיל 18 את מה שאני יודעת עכשיו. התשובה היא, שלא הייתי נותנת לעצמי שום עצה".
סטיילינג: לימור ריחאנה | איפור לתמונות סטילס: רונית יולזרי | עיצוב שיער: אבישי מסטי | בגדים: שמלה אדומה, ויוי בלאיש; אוברול, חולצה ומכנסיים בהירים – זאדיג אנד וולטר; חולצה שחורה, cos; מגפיים, אלדו; נעליים, מנגו; מכנסי ג'ינס, H&M; חולצת פסים, גולף; ז'קט, הילי ארי; שרשרת, קרן וולף | צולם בסוויטה הנשיאותית של הוטל בובו בתל אביב, מקבוצת מלונות בראון
