בכניסה לסטודיו של מעצבת האופנה רוני בר בקומת הגג של בניין פנורמה בדרום תל אביב, ניצב פסל לבן בדמות אדם, כורע על ברכיו בעיניים עצומות. בודדים יזהו כי מדובר בבן דמותו של האמן אריק וייס, שעבודות נוספות שלו תלויות על קירות המקום, משחקות על קו התפר שבין חוקי התנועה וחוקי ההלכה: שלט כחול עם הכיתוב Hashem 1 בפרפראזה על כביש 1 המוביל מתל אביב לביתו בהתנחלות כפר אדומים שבצפון מדבר יהודה; המילה PARVE התלויה באותיות אדומות על הקיר; תמרור עצור שאצבעות כף היד מחולקות כמו בברכת כוהנים, כאשר הזרת צמודה לקמיצה והאמה לאצבע; וחמסה מוזהבת וגדולה המפנה אצבע משולשת.
"במבחן עשרת הדברות כבר נפלתי. גיהינום כבר יש לי", צוחק וייס כשהוא נשאל האם כיוצר שומר מצוות, הוא לא חוטא באיסור עבודה זרה של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות, כ', ג'). על אף הדמיון לפסל, וייס מתרחק מהקישור המיידי. בכל זאת, מה ליהודי ולכריעה שמזכירה תפילה מוסלמית. "גם יהודים היו כורעים ומשתחווים ביום כיפור בזמן בית המקדש", הוא אומר. "כל הסיפור הזה של תנועות הגוף היוצרות קידות הנמכה, צעדים אחורה וקדימה, 'סאדו מאזו' של רצועות תפילין שאתה קושר על עצמך מדי בוקר – כל אלה הם הנמכה פיזית של הגוף מול האלוהות".
המסרים הדואליים שמופיעים אצל וייס (56), אמן, מעצב, פרסומאי לשעבר ויהודי שומר מצוות, מהדהדים בכל פן בעשייתו. בסטודיו שצמוד לביתו המשקיף על מדבר יהודה, הוא מטפל בנושאים נפיצים כמו שואה, דת, מיניות וגבולות פוליטיים. לאחרונה, לדוגמה, ייצר סבונים עם הכיתוב "נקי כפיים" ו-PARVE. ניתן למצוא אצלו גם סדרה בהשראת תפילין לראש. התפילין ארוכות וזקופות כפאלוס – פרשנות של וייס על הידור מצווה, לכאורה. ויש כמובן את העיסוק המתמשך בשואה שעוד נרחיב עליו: גוף תאורה עם קעקוע המספר שעל ידו של אביו, A8735, או פמוט המורכב מהמילה "יזכור".
"כשאני נכנס בדלת, ישר מצמידים לי סטיגמה"
הם הכירו דרך הרשתות החברתיות. בר (51), מעצבת אופנה ישראלית עם ותק של למעלה מ-20 שנה בתעשייה המקומית, עברה לחלל חדש בבניין התעשייתי והתאהבה בעבודותיו. החיבור בין השניים הוביל לקולקציית קפסולה שנמכרת כעת באתר ובחנות, ומורכבת מחולצות וטי שירטים עם הכיתוב Hashem 1 ו-PARVE; סבון ומפת שולחן עם המילה "פרווה"; ומכנסי טרנינג עם הכיתוב bsd – בס"ד, שאפשר להתבלבל ולקרוא כ-BDS, תנועת החרם על ישראל. לצדם יימכרו מוצרים נוספים בעיצובו של וייס, ביניהם שרשראות עם תליון בצורת הספרה 1, או ארבעה סלילי נייר דבק: "גבול לפניך" בצבע אדום, "הקו הירוק", גדר תיל וחומת ההפרדה.
אז מה מחבר בין מעצבת שניסחה לאורך שני עשורים סגנון לבוש אורבני תל אביבי, שגדלה והתחנכה בקיבוץ עין החורש מתנועת השומר הצעיר, לאמן רב-תחומי דתי מהתנחלות בורגנית במטה בנימין שנולד וגדל למשפחה דתית בקריות? "אריק מדבר בשפה עיצובית שאני מאוד אוהבת: הוא לוקח משהו מוכר ועושה לו הזרה", אומרת בר. "מאוד מעניין לראות אדם דתי שמתייחס לדת ממקום שאתה לא מצפה לפגוש. אני לא מכירה את העולם שלו, והוא מצליח להביא את העולם הדתי מזווית אחרת. אתה לא צריך להיות דתי כדי להתחבר לזה. זה יכול להיות גם חיבור צורני ואסתטי בלבד".
"תמיד חיפשתי איך לשלב את האמנות שלי בלייף סטייל, להפוך אותה לשימושית", אומר וייס, "ובגדים זו זירה שתמיד רציתי לעסוק בה. אנשים יכולים להסתכל על זה מהצד ולומר 'הדתה'. אבל זו לא הדתה – אלוהים לא שייך רק לדתיים. 'השם אחד' זה מושג שהוא מעבר לדת והוא לא בבעלות חרדים בבני ברק או כיפות סרוגות בקדומים. אלוהים שייך לכולם. בעיניי, קיבוצניקים אתאיסטים יותר קרובים ל'השם אחד' מאשר חרדים לבושים שחורים".
ההחלטות העיצוביות התקבלו יחד, כשהמילה האחרונה מבחינת עיצוב היא של בר. סוגיות של צניעות כמעט לא עלו, בעיקר כי השפה העיצובית של בר אינה חושפנית. היא, מצדה, מספרת כי שני הדימויים הראשונים שלכדו את תשומת לבה היו "השם 1" ו"פרווה", שקיבלו לבסוף בולטות בקולקציה. "המונח פרווה נכנס לתודעה הישראלית, לז'רגון. אדם פרווה הוא לא בשר ולא חלב".
יש למילה פרווה אפילו קונוטציה שלילית, מלאכותית. גלידה פרווה אל מול גלידה חלבית, חיקוי מול מקור.
וייס: "כשאתה הולך עם חולצה שכתוב עליה 'פרווה', זה אומר עליך הרבה דברים, אבל אפשר לקרוא את זה גם בהפוך על הפוך, שמה שאתה רואה זה לא מה שאתה קורא. זה משחק מול קהל, מה שרואים זה לא באמת. הרי בסופו של דבר, כולנו מלבושים. קיבוצניק זה מלבוש של רוני, לדוגמה".
אבל הקודים האלה, "המלבושים", מאפשרים לי לסמן אותך במרחב וללמוד עליך רבות, עוד לפני שהתחלתי איתך שיחה. הציצית מחוץ לחולצה והכיפה הגדולה שמונחת לך על הראש מגדירות אותך ואת המגזר שממנו אתה מגיע.
וייס: "בגיל 48 החלטתי להוריד את הכיפה לתקופה, לא יכולתי לסבול את החיצוניות הדתית כי הרגשתי שאנחנו כבר 'משחקים' את החיצוניות. גם התפיסה של רוני כקיבוצניקית עוצבה בגלל המקום והמשפחה שבה היא גדלה. מעט מאוד אנשים עושים את השינויים, ובעיניי, לחוזר בשאלה ולחוזר בתשובה יש את אותו כוח. שניהם בחרו לשאול שאלות, ואני אומר לך שאלוהים מבסוט מכל אדם שחזר בשאלה – כי הוא אדם ששאל שאלות. אלוהים רוצה שאנשים ישאלו שאלות".
בחזרה אל הדמות הלבנה בכניסה לסטודיו של בר, שגם היא, בסופו של דבר, ממשיכה את משחק הזהויות שווייס מבקש להציב בפני הצופה, לתעתע בו. "כשאני נכנס בדלת, ישר מצמידים לי סטיגמה של דתי, מתנחל, חשוך, מצביע ביבי או סמוטריץ'. אבל אתה לא יודע מי אני, לא פתחת איתי דיבור. זה חיצוני בלבד. אם הייתי שם על הדמות כיפה – זה היה מצמצם את המסר".
בר מסכמת את החוויה האישית שלה במשפט אחד: "אפשר לראות בזה קבלת פנים של אדם בתנוחה מדיטטיבית. חוץ מזה, אני מרגישה לא לבד בסטודיו".
אריק, יש גבולות שהצבת לעצמך? אלמנטים דתיים שלא תהפוך למוצר אופנה או עיצוב מסחרי? כמו צמיד היד שלך מרצועות תפילין.
וייס: "הצמיד הוא סוגייה טובה, ובצמיד הספציפי שעל היד שלי יש בעיה הלכתית. יכולתי לקנות רצועות תפילין דקות ולעשות צמידים, ואין עם זה בעיה – אבל רכשתי רצועות תפילין מיד שנייה שמישהו התפלל איתן. לכאורה אני לובש את הקדושה, אבל הלכתית זה אסור. חובה לגנוז אותן".
בר: "יש גם את הציציות, שאפשר לשלב כפריט אופנה".
וייס: "אני הולך עם ציצית לא כי כתוב ב'שולחן ערוך' – אלא כדי לאתגר את הקהל החילוני בתל אביב. שתתעצבנו, שתתייחסו לזה".
איך הסביבה הדתית מתייחסת לעבודות שלך?
"בבית שלי יש שלט עם המילה 'אלוהים' בעברית, באנגלית ובערבית עם חץ כלפי מעלה. מבני משפחה חרדית ועד שליח חילוני שנכנסים אליי הביתה – כולם רואים את אלוהים מול העיניים".
כפרסומאי שעסק רבות במיתוג – וייס אלוף ביצירת דימויים חזקים שאי אפשר להישאר אדישים מולם. הצורה והתוכן משתלבים זה בזה לא פעם ליצירת דימוי דואלי עם מסרים חדים. לאחר רצח יצחק רבין באמצע שנות ה-90, הוא יצר את הלוגו של קמפיין "צו פיוס" ולפני 11 שנה פנה לאמנות. "אמן טוב הוא כזה שבונה רבדים", הוא אומר, "והאמנות שלי באופייה, היא כמו פוסטר מדיה – אתה מקבל אגרוף. זו לא אמנות 'אווירה'. עכשיו אני מוצא את עצמי נכנס פנימה ומייצר עבודות מאתגרות יותר, אבל אני מגיע מעולם העיצוב, של מסרים חזותיים".
אחד הנושאים הבולטים בגוף העבודה של וייס הוא השואה. מלבד המספר על היד ששב וחוזר בעבודתו, הוא יצר את הלוגו JU שנקרא כמו ג'ו, ג'ואיש, יהודי. בר מספרת כי נושאים הקשורים לשואה מסקרנים אותה, אך היא עדיין חוששת לגעת בהם. אשתקד יצרה עבודת אמנות משותפת עם האמנית קרן שפילשר, שהוצגה כפריט שאינו למכירה רק לקראת יום השואה האחרון: חולצה מכופתרת בדוגמת פסים לאורך עם טלאי צהוב ועליו סמיילי מחייך עם המילה NO, שהוא גם לוגו המותג שלה. "בחרנו להציג את זה השנה מתוך כבוד ליום הזה", היא אומרת.
"השואה זאת שאלה גדולה", אומר וייס, שנראה כי הנושא קרוב במיוחד ללבו. "להפוך את זה לקולקציה מסחרית זה בעייתי, אבל", הוא מדגיש, "אם כבן לניצול שואה אני מוציא קולקציה וחלק מהרווחים הולכים כתרומה לניצולי שואה, אתה מייצר מהלך שהוא לא רק מסחרי. אני לא חושב שאמרתי את המילה האחרונה בקשר שבין לייף סטייל לשואה. אנשים מפחדים לגעת בזה, אבל לדור שני לשואה סולחים. אני חושב שאבא שלי היה מסכים שאעסוק בזה".
