בחדר האוכל המשותף בקיבוץ מעלה החמישה שבהרי ירושלים, נצרב אחד מזיכרונות האופנה הראשונים של הילה אלפרט, שמבשלת מילים ואוכל. לא מפליא שמי שמזוהה עם תחום הקולינריה, תזכור את שאון הצלחות והסכו"ם המרשרשים, ואת המשפטים שפרצו מפי חברי הקיבוץ כשבגיל 12 בלבד נכנסה אל תוך התופת, "מסלול הדוגמנות" של ארוחת השישי השבועית. היא צעדה יחפה לבושה בגלבייה בדוגמת פסים שרכשה בעיר העתיקה בירושלים וחרוז קרמיקה שתלתה על שרוך של נעל כשרשרת. "הלב דפק", היא נזכרת 45 שנה מאוחר יותר במבטים ובמשפט שליווה אותם: "'איזו גנדרנית, איזו גנדרנית'. זה לא רק שהערך הראשי היה הצנע לכת, אלא שלך לא יהיה מה שלי אין. במחסן הבגדים הקיבוצי הבחירה הייתה בין חולצת פלנל משובצת בחום או בכחול. לא הייתה אפשרות בחירה. ואני תמיד חיפשתי ביטוי לטעם אישי".
אלפרט (57) חוזרת תמיד לשבילי הקיבוץ, למרות שהיא כבר תל אביבית על מלא, גרה בדירה מרווחת ושקטה במרכז העיר. מרחק סטילטו מדיזנגוף סנטר ומתיאטרון הבימה, למרות שכבר למעלה מ-20 שנה היא לא הולכת על עקבים. והיו לה לא מעט כאלה, היא מספרת, מהסוג האימתני, פלטפורמות שמתבקש לצרף להן תעודת ביטוח. על ההליכה השטוחה היא מפצה בשנים האחרונות במטפחות צבעוניות שהיא מלפפת גבוה-גבוה על ראשה, מזכירה את הנשים האפריקאיות שמתהלכות כמלכות שבא בדרום המפויח של תל אביב. "יצרתי מגדל ועל המגדל עשיתי קשר", היא צוחקת, "אני לא באמת יודעת איך לעשות את זה כמו שצריך".
מגדלור הטקסטיל הצבעוני שלה הוא בכלל מחווה לדודה שושנה ז"ל, אחותה של אימהּ. עד נפילת השאה באיראן בשנת 1979, החזיקה הדודה משרד בטהרן. "היו לה שמלות, כפתנים ותכשיטי 'אלף לילה ולילה', שחלקם אצלי", נזכרת אלפרט, שמגיעה ממוצא מעורב: מרוקאי מצד אימא, אמריקני מצד אבא. "דודה שושנה הייתה חובשת מטפחות על הראש, מה שהיום נראה אולי דתי ובישראל באותן שנים היה יכול להיחשב כבת מלך מארצות ערב. הבנתי את הכוח של זה. היא תמיד הייתה אומרת לי שיש כוח בלהרים גבוה את השיער. כמובן שאין לי את הסבלנות לקשור כמוה, אבל המצאתי שיטה שהיא נכונה עבורי".
"תמיד יצרו כאן בגדים למבנה גוף תפוחי. שמו עלייך אוהל וזהו"
כבר שלושה עשורים שאלפרט היא חלק בלתי נפרד מהנוף הקולינרי בישראל. אבל היא גם משחקת ("האלופה", "חדר מלחמה", "להוציא את הכלב"), כותבת על אוכל, מייעצת לחברות מזון, מבשלת, אוכלת, לפעמים גם עם הידיים. את הידע שצברה היא מתעלת כיום לייעוץ לסרטים תיעודיים על אוכל ולהרכבת "אלבומים קולינריים" לאנשים, פעולה שמתחילה בתחקיר אישי על הסביבה הקולינרית ומסתיימת בארוחה שהיא מבשלת. לאחרונה גם יצרה סבון ידיים עבור סדרת "התפארות" של מותג מוצרי הטיפוח הישראלי "מעפילים" כחלק משיתוף פעולה עם אנשי אוכל. לא בכדי, בשיחה איתה עולה ההשוואה המתבקשת בין אופנה ואוכל, שני תחומים לכאורה מנוגדים, אך בעלי קווי דמיון של טעם, חומרי גלם, מקומיות וטרנדים. ניתן להקביל ביניהם גם תהליכי עומק: ג'אנק פוד מול אופנה מהירה, סלואו פוד וסלואו פאשן, מקומיות מול גלובליזציה.
"אלו זירות מאוד דומות, כפי שאני גם מגלה בשיחות עם מעצבי אופנה צעירים וכאלה שעשו דרך", מאבחנת אלפרט. "דבר אחד בטוח בשני התחומים: החשיפה של כל יצירה. לצערי, אני רואה המון העתק-הדבק, חוסר מאמץ למחשבה, חוסר מקוריות. אם אתה מעצב או שף בתחילת הדרך, אתה ודאי מקבל משם הרבה השראה, אבל עודף האינפורמציה ברשתות החברתיות בשני התחומים מקשה לפענח את הקול האישי. כשאני מרצה מול סטודנטים, אחת השאלות המרכזיות היא איך מפתחים סגנון אישי, ואני תמיד עונה שההשראה היא התהליך, לא המוצר המוגמר. לכן אני מאמינה בחשיפה לאמנות, למוזיקה, למוזיאונים, למועדונים, להסתובב ברחוב ולחפש את ההשראה".
לא קל לשאת על הכתפיים קהילה שלמה, ואלפרט הפכה לאורך השנים בעל כורחה לדוברת ומייצגת של נשים עם תשוקה לאוכל. "מלאה עד אפס מקום", היא מגדירה, "שמנת מחמד". לא אחת היא גם סומנה כאחת הנשים הסקסיות והחושניות בישראל. "ברור שרציתי להיות בלונדינית בגובה מטר ושמונים, אבל גם באוכל וגם באינטימיות, היה לי ברור שאיך שזה מרגיש עולה על איך שזה נראה. וזה נכון עד היום", היא אומרת. "כל החיים שלי חזרה תמיד השאלה מנשים: 'למה בעלי מתחנן שארזה ועלייך הוא אומר שאת סקסית?' אין לי תשובה. זה משהו שיוצא החוצה".
גברים תמיד אהבו אותה, אופנאים קצת פחות. כמו הרבה נשים שחצו את מידה 40, אלפרט נדרשה לקושש בגדים בחנויות האופנה, עד שפגשה את המעצבת דורין פרנקפורט. תחילה את השמלות שהתאימו למבנה גופה, אחר כך גם את הפרסונה שמאחוריהן, והשתיים הפכו לחברות קרובות. "תמיד יצרו כאן בגדים למבנה גוף תפוחי. שמו עלייך אוהל וזהו", היא מנתחת, "אבל למבנה גוף של גיטרה שיש לנשים מלאות עם מותניים כמו שלי, הייתה רק דורין ואני אסירת תודה לה על כך עד היום. אם לא תאסוף אותי נכון בבגד זה לא יעבוד".
זה גרם לך להיכנס ללופ של דיאטות?
"אני מנסה מדי פעם. למדתי לוותר על בצקים וסוכר, וב-2011 עשיתי דיאטת מיץ גת. אני כבר לא יודעת אם זה היה מאה אחוז גת, אבל רזיתי מהר. גם כשהתגרשתי (ב-2006 מאבי ילדיה, יעקב ליפשין, א"י), אמרו לי, תרזי. לא קרה. עברתי פרוצדורה רפואית לפני שנה וחצי – כולם מרזים, אני לא. רק עכשיו עם הקורונה שהייתה לי בחודש שעבר, הפסקתי קצת לאכול".
13 צפייה בגלריה
"להתייחס למי שרזתה כ'בוגדת' זה לא פחות חמור מלקרוא לה 'דאבה'. אף אחת לא עובדת אצל אף אחד"
(צילום: ענבל מרמרי)
הרבה לפני המגמה העכשווית של רבגוניות באופנה, אלפרט הייתה שם. בשנת 2006 השתתפה בקמפיין האופנה "בתיאבון מותק" של קום איל פו, שם היא צולמה נוגסת בתשוקה בצלע בקר. בטקסט הנלווה כתבה ד"ר דיאנה לוצאטו: "אישה המתענגת על אוכל נחשבת לא נשית". אלפרט מתעוררת לחיים כשהנושא עולה. "אני זוכרת שבאחד הראיונות הראשונים אמרתי שאני מאוד אוהבת וויסקי וצומח לי מהר השפם. הייתי שותה כמו עשרה גברים", היא מחייכת. "לאורך הרבה שנים, היה עניין של נשים עם אוכל. הן לא אכלו מול גברים בדייטים, בטח לא מול מצלמה בטלוויזיה. אני זוכרת את אימא שלי בוכה ומתחננת שלא אוכל עם הידיים או שאשתה בטלוויזיה. מאז עשינו כברת דרך רצינית".
עם זאת, היא מספרת, קיבלה לאורך השנים הצעות להצטלם למותגי אופנה למידות גדולות, אך הייתה גדולה מדי עבורם. "עם השנים נהיו 'שמנות מחמד' נוספות, בזמן שבתקופתי הייתי סולו", היא נזכרת. "שמעתי לאחרונה ריאיון עם הדוגמנית שי זנקו, שסיפרה כי קוראים לך לבוא ולדגמן את המראה הרבגוני שלך על המסלול, אבל אחרי זה לכי תחפשי את זה בחנות – וזה אל"ף-בי"ת ישראלי, לא?" היא אומרת בסרקזם.
בתוך כך, היא גם מתנגדת לביקורת המושמעת נגד נשים מלאות שרזו. "לא אהבתי כשביקרו את מארינה מקסימיליאן או כל ביקורת אחרת נגד מי שרזתה ונתפסה כ'בוגדת'. זה לא פחות חמור מלקרוא לה 'דאבה'. אף אחת לא עובדת אצל אף אחד. כשטובה'לה חסין אמרה בשבוע שעבר שהיא אוהבת לראות בתצוגות שלה דוגמניות רזות, התנפלו עליה. אבל אני מאמינה שהיא מייצגת את הרוב. אני חושבת שמעצבי אופנה לא רוצים לראות גבשושיות שיפריעו לקונסטרוקציה שהם בונים ואני גם מאמינה שנשים מלאות מעדיפות לראות את העיצובים שפונים אליהן על נשים רזות".
13 צפייה בגלריה
"אני זוכרת שבאחד הראיונות הראשונים אמרתי שאני מאוד אוהבת וויסקי וצומח לי מהר השפם"
(צילום: ענבל מרמרי)
השיחה עם אלפרט נעה בין תובנות אישיות שצברה לאורך החיים למבט-על ביקורתי על החברה: מהיחס לפליטים מאוקראינה בחברה הישראלית ועד כותבים המסקרים את תחום המזון שלדבריה הפכו את עצמם לפרסונה על חשבון מושא הסיקור. בעידן של פילטרים ברשתות החברתיות, אלפרט נעה בין חשיפה אישית לפוטושופ מהוקצע.
"היום הטלוויזיה אוהבת שתדבר על אוכל בלי לראות אוכל, לדבר על ספורט בלי שיראו שאתה מזיע, לדבר על תבונה בלי שיראו את הגיל שלך", היא אומרת. האם היא מרגישה שיש ממנה דרישה להיראות צעירה יותר? "הטלוויזיה היא מה שהיא", היא עונה, "זה מה שהיא אוהבת. אבל אני כן חושבת שבקרוב נראה יותר ויותר כניסה של רבגוניות, שבטלוויזיה היא עדיין בשוליים".
"הרי אנחנו צרכנים של אייקונים בסוף. אני לא אייקון, אני לא חיה את זה, לא תראה אותי בפתיחות או באירועים. איריס, חברת ילדות שלי, אומרת לי שבגלל שאני לא רואה מספיק טוב, אני אומרת על כולם שהם יפים או יפות או לא רואה כשמסתכלים עליי. אני חושבת שזה מאוד קשה ומעייף לבנות דמות ציבורית שאתה נדרש להזין אותה מבוקר ועד ערב. כשלהיות מקורי הופך לשאיפה שלך, רואים את המאמץ".
להיות 30 שנה תחת העין הציבורית, ובכלל לשמור על רלוונטיות, עד כמה זה מאתגר?
"זה לא פשוט ואני חושבת שעשיתי כמה טעויות בדרך. אני אדם שטוב לו בשוליים, רק שכבר הרבה שנים אין שוליים, בטח לא באוכל. יש פריים ויש את כל השאר. המקום שבו אני יכולה לייצר קול הולך ומצטמצם. עכשיו אני לומדת לשחרר. ללכת רגע הצידה. אם יכולתי לאפשר לעצמי כלכלית, הייתי יושבת וכותבת כל היום, מדי פעם מבשלת. רוב הזמן מטיילת. חסרות לי הנסיעות, בעיקר לאפריקה שאני מאוד אוהבת. בקרוב אני חוזרת להוציא סיורים למרוקו. אם היית שואל אותי לאן אני הכי רוצה לנסוע, זה לפרס. אבל זה כבר לא יקרה".
"לא הייתי היפה הקלאסית"
על שידת העץ בסלון הפונה לשדרות בן ציון בתל אביב, מונחות בערבוביה תמונות משפחתיות. צמד תמונות שלה שצולמו באיטליה על ידי אחיה נתן אלפרט לוכד את העין. בשתיהן היא לבושה בחצאית סגולה עם קשירה צידית החושפת את קרסוליה, חולצה שחורה חושפת כתפיים וכובע תחרה בסגנון שנות ה-20 שצובע אותה בגוון בוהמייני. היא הייתה אז רק בת 17, אבל כבר שם אפשר לראות את הביטחון העצמי והליפסטיק האדום שמזוהה איתה עד היום. מציף חיות בעור החיוור שדאגה לשמור מהשמש.
"בקיבוץ הרוב היו אשכנזים שמרחו את עצמם בשמן שקדים בשמש כדי לתפוס צבע. מגיל צעיר אימא שלי הבינה את הנזקים ומגיל 17 אני לא משתזפת. זה היה יוצא דופן", היא נזכרת. "לא גדלתי בתחושה שאני אישה יפה. רק בתל אביב למדתי שאני אישה יפה. אבל אני כן חושבת שהיה לי סוג של ביטחון מסוים".
לא השתמשת ביופי שלך ככוח?
"אף פעם לא. גם אף פעם לא הייתי היפה הקלאסית. אני לא הולכת ברחוב ושרה לעצמי 'אישה יפה'. היו לי סרטים אחרים בראש, רציתי לצייר את המקום שלי בעולם".
אחר כך יהיו אלה הפוני הקצר והגזור בהשראת הסרט "בטי בלו" משנת 1986 ("עד היום אין לי שיער שיבה בכלל. שתי השערות הלבנות באות והולכות") וסגנון הלבוש שהתגבש והוגדר על ידה בריאיון ל"לאישה" לפני שלוש שנים כשילוב בין מראה צועני לגותי. אדום היא כבר כמעט לא לובשת, שחור הוא עדיין חלק מרכזי במלתחה שלה. היא אישה שקונה על הדרך, לאחר שהבינה שאם היא לא לוקחת את הבגד עכשיו מהקולב, כבר לא יהיה צעד חזרה. גם את האקסצנטריות מפעם, בימים שהידסה ברחבי תל אביב בנעלי פלטפורמה גבוהות וחצאיות מיני או נעלי פקקים של פומה, החליפו מטפחות ראש צבעוניות ותכשיטי זהב שמקשטים את גופה. הסיבה, היא מספרת, הייתה שאיבדה בפריצה לביתה את כל תכשיטיה, ועכשיו היא מעדיפה אותם תלויים קרוב-קרוב.
"אני לא רואה הבדל גדול בארון הבגדים שלי בין גיל 35 להיום", היא עונה לשאלה האם היא מרגישה שיש התייחסות בחנויות האופנה לנשים בנות 57. "פעם הייתי לובשת בגדים עם מחשופים עמוקים, אבל היום לא נוח לי לשאת את זה. אני גם לא אוהבת לראות את זה על נשים אחרות. כשהייתי עולה על האוטובוס של הקיבוץ כנערה, היו שרים לכל אחת שיר: "הילה! הילה! הילה, הילה, הילה! שם הרי גולן!" היא צוחקת. "גם גדלנו בתקופה שלא כל כך היית חשוף לסיפור של דימוי גוף, שחזה גדול זה דבר טוב. היום אני רואה את הדור של הבת שלי והבנות של חברות שלי, בתחילת שנות ה-20 לחייהן. זה לא דור שאוכל פחות סרטים על דימוי הגוף שלו, אבל הן שמות פס. גם אם אין להן רגליים למיני, הן ילבשו קצר – בהתרסה, כאמירה פמיניסטית בהפוך על הפוך. ממרום גילי, אני לא מוכנה לשתף פעולה עם הרעיון שלפיו מיני זה טוב – אני לובשת מה שמחמיא לי. אני מאמינה שאופנה לא מסמנת את החופש האישי שלך. אני יותר יודעת את דרכי באוכל מאשר באופנה".
ומה מצאנו בארונה?
"סבתא שלי הייתה אישה קטנה עם עור בהיר-בהיר. הם עלו מקזבלנקה בסוף שנות ה-40, תחילה למעברה, ובהמשך לשכונת קריית יובל בירושלים, לאחר שסבא שלי סרב להיכנס לבתי נפקדים בשכונת טלביה. לסבתא שלי הייתה גינה קטנה והייתי יושבת איתה המון. זה היה בשלב שנשים סרבו לתת מתכונים, אבל אחרי שהופעתי בטלוויזיה התעקשתי מולה. היא, בתמורה, לימדה אותי כמה כללי יסוד: כל הטעם של האוכל נמצא בשמן, ולא קונים בשר טחון בחוץ אלא טוחנים בבית, כי זה מלא מחלות ויעבדו עלייך. בכלל, מרוקאים דואגים לטפח בילדים חשדנות", היא צוחקת, "והדבר השלישי: לא מגלים מתכונים. היא הצליחה כל כך, עד כי הילדים שלה שמעבירים מתכונים גם מסתירים משהו אחד מהשני".
"דודה שושנה (שתמונה שלה מופיעה על המקרר בבית, א"י) הייתה אייקון אופנה. חלק מהפריטים שלה עברו אליי לאחר מותה. אבל גם בחייה, היינו מקבלים ממנה בגדים. לאימא שלי היו כמה 'יציאות' של בגדים שקיבלה ממנה, כמו מעיל זמש בצבע בורדו שלבשתי בעצמי".
"כשהתחלתי להופיע בטלוויזיה בשנות ה-90, הייתי מידה 36. שלוש שנים שהלכתי עם המיני הכי קצר בחיים ונעלי פלטפורמה מטורפות. את אלה קניתי בספרד. יום אחד פשוט הפסקתי לנעול אותן, ולא חזרתי מעולם. היום אני לא מסוגלת ללכת על עקבים של עשרה סנטימטרים".
"קיבלתי אותו במתנה לפני ארבע שנים ממישהו שאני מאוד אוהבת".
"אני נוטה לא לשמור על דברים וגם מאבדת משקפי שמש סדרתית. אבל הצלחתי לשמור על שני דברים בכל זאת: תיק הקלאץ' הזה שאני מאוד אוהבת, ומשקפי שמש של טום פורד שאני לא יוצאת איתם מהבית מחשש שילכו לאיבוד".
