מעצב האופנה איתמר מזרחי כבר מתכנן את חזרתו לסטודיו שלו בקיבוץ רעים שבחבל אשכול בעוטף עזה. בשבוע שעבר הוא היה אמור לחנוך את הסטודיו בפתיחה חגיגית, אלא ששבת הדמים טרפה את התוכניות ואת החגיגות הצפויות החליפו דם, זעם ודמעות.
רק לפני חודש וחצי חזר מזרחי (24) הביתה אל הקיבוץ בו נולד וגדל. הוא שיפץ את מה שהיה בעבר מועדון הדיסקו של קיבוץ רעים, הציב בו שולחן גזירה ומכונות תפירה, והחל בעבודה לקראת השקת הסטודיו החדש, שכרגע, תאריך פתיחתו לוט בערפל. בין שבילי הקיבוץ החרוכים, נותרה רק תקווה לעתיד טוב יותר.
בערב שבת, שעות לפני פתיחת המתקפה מעזה, עוד אירח מזרחי חברים אצלו בסטודיו. בשלוש לפנות בוקר הם חשבו לקפוץ לפסטיבל "נובה" שנערך בסמוך לקיבוץ, אבל בדיעבד, הוא מספר בראיון, ההחלטה להישאר בקיבוץ היא זו שהצילה אותם. באותו שבוע הוא שמר על דירה של חבר בקיבוץ שנסע לחו"ל, ואיתו בדירה התארחה חברה ישראלית שהגיעה לביקור מברלין.
לקראת שש וחצי בבוקר הוא שמע את האזעקות עולות ויורדות, והעיר את חברתו שאינה מהקיבוץ, כדי שתבוא למרפסת לראות את היירוטים של כיפת הברזל. כשהחל לשמוע יריות בקיבוץ והודעות על חדירת מחבלים החלו להגיע בווטסאפ מחברים, הבינו השניים שהם באירוע אחר מבדרך כלל. "כל חיי הייתי מתורגל להיכנס למרחב מוגן עם הישמע צבע אדום. חשבנו שיהיה יירוט של הרקטה ונחזור לישון", הוא מספר. "אבל בחיים לא הכינו אותנו לחדירת מחבלים".
הוא וחברתו נכנסו מיד לממ"ד, כשמהחלון, אותו לא הצליח לסגור, עוד הספיק לראות את המחבלים בשבילי הקיבוץ לוקחים איתם מספר עובדים תאילנדים. "התיישבנו על הרצפה בממ"ד והתחבאנו יחד בפינה. לקראת השעה שמונה בבוקר שמענו את המחבלים שוברים את דלת הבית ונכנסים אליו. למזלי, אל הממ"ד הם לא הגיעו".
תאר לי מה אתה מרגיש באותו רגע. אתה משתתק? בוכה? נכנס למצב של אינסטינקט הישרדותי?
"אתה סותם את הפה ושוכב בדממה על הרצפה. אין זעקות או בכי. בשלב מסוים אימא שלי התקשרה לספר שרצחו את סבתא".
מה עובר לך בראש באותן שעות?
"שאני לא אמות. בתוך תוכי ידעתי שאצא מזה בחיים. היום, שבועיים וקצת אחרי האירוע, ואני אפילו לא יודע לומר איזה תחושות היו לי באותם רגעים. כל מה שאתה עסוק זה להחזיק את הידית של הממ"ד כדי שיישאר נעול".
לאחר חמש שעות וחצי הוא וחברתו חולצו על ידי כיתת הכוננות של הקיבוץ לדירה ממול שם שהו זוג חברות נוספות, אחת מהן בהיריון, וזאת מאחר שדירתו הייתה פרוצה ודלת הממ"ד לא ננעלה כראוי. שעה לאחר מכן הגיע הצבא. "כל הקיבוץ היה אזור מלחמה אחד שלם. המחבלים התבצרו בשכונת הצעירים של הקיבוץ, ואחי נפצע בידו מירי שכוון אליו מאחד המחבלים", מספר מזרחי. "לאורך כל השעות האלה ישבנו נעולים בממ"ד ללא קליטה וללא מים ואוכל. רק לקראת הערב, כשכיתת הכוננות הייתה בחוץ, הצלחנו לצאת לשירותים. לא הבנו עדיין את סדר הגודל של האירוע. אתה לא יודע מי בחיים, מי נרצח. אחר כך גם הבנו שאנשים מהקיבוץ נחטפו לעזה".
רק למחרת, ביום ראשון בשעה אחת בצהריים, שלושים שעות מאז תחילת האירוע, הם חולצו מהממ"ד ופונו מהקיבוץ. "מי ששרד פינה את עצמו באופן עצמאי מהקיבוץ. הרכבים שלנו נשרפו או חוררו בירי", הוא מספר. "הפקירו אותנו במשך שעות ארוכות. יש בי כעס - אני חושב שלכולנו - על הממשלה! שעות ארוכות אף אחד לא בא. איפה היו כולם? איפה הצבא? יש בי כל-כך הרבה כעס, אבל מה זה יעזור לי?ֿ"
את דרכו בעולם האופנה עשה מזרחי בגיל צעיר. הוא למד במגמה לעיצוב אופנה בבית הספר האזורי "נופי הבשור", שבו אמו לימדה תפירה, אך פרש לפני כיתה י"ב. בגיל 16 קיים תצוגת אופנה ראשונה, ושנה לאחר מכן הפיק תצוגה נוספת, שנערכה על חוף הים בתל ברוך. "לתצוגה הראשונה אף אחד מתעשיית האופנה לא הגיע, חוץ מבני משפחה וחברים. לתצוגה השנייה אתה הגעת", הוא מזכיר לי. לאחר לימודי חוץ בוויצו חיפה, החל לעבוד כמעצב תלבושות למחול ולתיאטרון. לצד זה החל לעצב קולקציית סיליקון לצד אביזרים וחולצות אוברסייז עם שם המותג שלו מתנוסס מעל.
החזרה לקיבוץ ופתיחת הסטודיו בו אינו צעד טריוויאלי עבור מעצב אופנה, מאחר והוא רחוק - מנטאלית וגאוגרפית - מתל אביב, שעדיין מרכזת את התעשייה בישראל. "הקיבוץ הוא רשת הביטחון שלי", הוא מסביר. "לא רציתי להמר כלכלית על סטודיו בתל אביב או בחיפה. מה גם שהבנתי שהתקופה הכי פורה שלי כמעצב הייתה כשחייתי בקיבוץ, ועם היציאה ממנו זה נהיה לי קשה יותר, גם כלכלית. אני לא צריך לספר לך כמה קשה כלכלית להיות מעצב בישראל".
ב-2017 סיפרת בראיון ל-Xnet: ״אני גר ברעים, קיבוץ בעוטף עזה, והאופנה שלי חיה ונושמת את הקיבוץ. יש סביבי המון נחלים, ואדיות וחורשות, ומשם אני מקבל השראה, וגם חומרי גלם". זה עדיין בתוקף?
"גם היום אני מאוד אוהב לשבת בוואדי שליד הקיבוץ ולנשום אוויר נקי. זה נוף ילדותי".
בתחילת הדרך גם עשית שימוש בעצמות של חיות. באותו ראיון הוספת: "המוות הוא תחום שמאוד מסקרן ומושך אותי, והקולקציה החדשה שלי עוסקת בגוף העירום ובמרקמים של הגוף המת. לפעמים אני מקבל תגובות של 'איכס, מגעיל', אבל התשובה שלי היא פשוטה - לא בא לך, אל תסתכל ואל תלבש".
"הייתי אוסף עצמות של בעלי חיים באיזור הקיבוץ ומשלב אותן בשמלות ערב שיצרתי. תמיד נמשכתי לחומרים לא שגרתיים, וגם היום אני אוהב להשתמש בחומרים מיוחדים כמו סיליקון. זה מרקם שלא מתאים לכל אחד.
את הבגדים החדשים וסאמפלים מהעבר הוא מוכר היום דרך הרשתות החברתיות או בהודעה פרטית (טלפון 054-2503284).
12 צפייה בגלריה
"אוהב להשתמש בחומרים מיוחדים כמו סיליקון. זה מרקם שלא מתאים לכל אחד"
(צילום: שני סקרלט כגן)
בצל התקווה והאופטימיות שמשדר מזרחי, נזכיר כי בין חללי הקיבוץ נמצאה גם סבתו, ורדה הרמתי ז"ל, שנרצחה במיטתה על ידי מחבלים בגיל 81. ההספדים נערכו בקיבוץ משאבי שדה שבנגב, הקבורה עצמה התקיימה בליווי כוח צבאי בקיבוץ רעים. הרמתי, בת לניצולי שואה שגדלה בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, הגיעה אל קיבוץ רעים לאחר שירותה הצבאי, שם התחתנה והביאה לעולם בן ובת. לאחר שהתגרשה עזבה לתל אביב לתקופה קצרה, אך שבה אל הקיבוץ, בו חיה עד יום מותה עם בן זוגה, בועז ברזילי, שניצל מהטבח. "היא היתה אישה מדהימה שחיה את החיים, אהבה ללכת להצגות ולהופעות", ספד לה איתמר הנכד. "על אף הרקטות מעזה היא מעולם לא רצתה לעזוב את הקיבוץ".
החזרה לקיבוץ בשבוע שעבר היתה קצרה ונקודתית. "כל אחד מבני המשפחה אסף מעט בגדים וציוד אישי. אני הלכתי לסטודיו, שלמזלי לא ניזוק", הוא מספר. "אני מנסה להבין איך אני מוציא את כל הבגדים משם ומשנע אותם לאילת (בה הוא נמצא עם משפחתו ומשפחות אחרות מהעוטף שפונו, א"י). עולה השאלה גם מה יהיה הלאה בשבועות והחודשים הקרובים, כי מלבד הבגדים שלא ניזוקו, כל הציוד הטכני והמכונות עדיין בסטודיו, ואין לנו מושג קלוש מתי יהיה ניתן לחזור אל הקיבוץ".
אתה מאמין שתחזור לחיות ברעים?
"מבחינתי לחזור לקיבוץ מחר בבוקר. חייבים לנסות ולהציל את מה שנשאר, אחרת לא יהיה לנו באמת לאן לחזור כשהמלחמה תסתיים. חלק מהבתים נשרפו עד היסוד, הטבע ניזוק. צריך להתחיל ולטפל בזה".
אין חשש שזה יציף טראומה?
"הלב שלי מרוסק על מותה של סבתי ושל חברים שלי מהקיבוץ שנרצחו ונחטפו לעזה. אבל אישית אני לא מרגיש טראומה, ואנשים מרימים גבה כשהם שומעים את זה, אבל כל אחד מתמודד ומעכל דברים אחרת. בסופו של דבר לאן אני אלך? רעים הוא הבית שלי, ושם אני מרגיש הכי בטוח שאפשר".
פורסם לראשונה: 11:36, 24.10.23
