כבר חודש שאזרחי ישראל חיים על הקצה ונתלים בכל שבב של סולידריות מאומות העולם. בשבוע שעבר, לדוגמה, קשה היה להימלט מ"משטרת הצבעים" ברשתות החברתיות (שם הכול סוער ואמוציונלי גם בימים רגילים), שגלשה אל התקשורת הממוסדת עם דעות בעד ונגד. דיונים סוערים ושטחיים קבעו כי המשפיענית המיליארדרית קיילי ג'נר, הבת הצעירה למשפחת קרדשיאן, שפרסמה תמונה שלה לבושה מעיל אוברסייז לבן וטייטס כחולים, "תפסה צד" במלחמת ישראל-חמאס (עם תגובות כמו "היא לצידנו!" וגם "ציונית אמיתית"), בעוד חברת האופנה זארה, שפרסמה תמונה מקולקציית כריסטמס שנכנסת לחנויות בימים אלו, מעבירה בתת-מודע מסרים "נגדנו". בתמונה שלפי הסיקורים "עוררה סערה" ו"קריאות לחרם" מופיעה על רקע דלת בצבע אדום דוגמנית חמושה בצעיף ירוק וסריג שחור – שלושה צבעים המרכיבים, בין היתר, את דגל פלסטין, שמרפררים גם לצבעוניות של חג המולד: עץ אשוח, סנטה קלאוס וערמת מתנות.
הופעתם של צבעים המזוהים עם דגלי מדינות לצד סמלים וסימנים של ביגוד ואביזרים שפורסמו בחודש הראשון למלחמה, מציפים שאלה חשובה: האם אפשר לדבר על אופנה מבלי להיגרר לדיון מי בעדנו ומי נגדנו? האם אפשר להמשיך לקבל חבילות מחו"ל גם אם הודבק עליהן סימון לוגיסטי של אדום וירוק, כפי שלימדה אותנו "פרשת Shein" שהסעירה את הארץ? והאם שיח על היסטוריה של אופנה, סימבוליות, ניכוס תרבותי ואלמנטים עיצוביים, יכול להתקיים גם בלי שכל צד יטען לפוליטיזציה של האובייקט העיצובי? במילים אחרות, האם אנסמבל של חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס כחולים יכולים להתקיים במרחב גם מבלי חיבור מיידי לדגל ישראל? והאם מי שמוסיפה לחולצת טי לבנה ומכנסי ג'ינס שחורים גם צעיף ירוק ושפתיים מודגשות בליפסטיק אדום, עלולה למצוא את עצמה מסומנת כתומכת באויב? תכף גם יהיה אסור לאכול בציבור אבטיח.
אבל יש פריטים שלבישתם נועדה ללא ספק לייצר מסר פוליטי. אחד מאביזרי הלבוש שבולט בשבועות החולפים בהפגנות אנטי-ישראליות, אנטישמיות ופרו-פלסטיניות הוא הכאפייה – כיסוי ראש ערבי מהמזרח התיכון, שמשנות ה-60 של המאה ה-20 מזוהה עם תנועת ההתנגדות הפלסטינית. אפשר היה לראות את הכאפייה תלויה על צווארם או מכסה את פניהם של אלפי מפגינים בלונדון, בפריז ובניו יורק בסוף השבוע האחרון, שקראו לשחרור פלסטין ולהשמדת מדינת ישראל עם קריאות "מהים ועד הנהר". במקרה אחר, מפגין בוושינגטון כיסה את פסלו של בנג'מין פרנקלין בכאפייה בדוגמת שחור ולבן. מהלך הפגנתי לכאורה, אך כזה שמבטא את חששם של רבים מהמערב: The West is Next.
פסל של בנג'מין פרנקלין בוושינגטון מכוסה בכאפייה
אבל הכאפייה הייתה שם הרבה לפני שסטודנטים באוניברסיטאות ליגת הקיסוס היוקרתיות בארצות הברית הפכו אותה לאביזר הלבוש הטרנדי של הרגע, או ההתעטפות של חברת הקונגרס האמריקנית ממוצא פלסטיני רשידה טליב בכאפייה וקריאתה "מהנהר ועד הים", שגונתה על ידי בית הנבחרים. צללנו אל ההיסטוריה של אחד מאביזרי הלבוש השנויים במחלוקת כיום, שעבר גלגולים רבים לאורך מאות שנים: מכיסוי ראש המזוהה עם גברים ערבים במזרח התיכון, דרך אימוץ הכאפייה בתחילת המאה ה-20 על ידי מנהיגים יהודים ועולים שהגיעו לפלשתינה, הפיכתו לסמל המזוהה עם ההתנגדות הפלסטינית והאינתיפאדה הראשונה בעקבות הזיהוי המיידי עם מנהיג אש"ף ומאוחר יותר יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, ועד הופעת הדוגמה החוזרת על קולקציות של מעצבים ומעצבות ישראלים כמו רוז'י בן יוסף, דודו בר אור, ירון מינקובסקי ואחרים.
מהפלמ"ח ועד האינתיפאדה הראשונה
הכאפייה היא כיסוי ראש לגברים בחצי האי ערב וזמן הופעתה אינו ידוע. לפי הערכות, מקורה ככל הנראה בתרבות בבל הקדומה. הדוגמה החוזרת שארוגה עליה מחקה מראה של גבעול חיטה או רשת דייגים. משמעות המילה כאפייה (או כופייה, כפי שהיא נהגית בערבית) היא מהעיר כופה אשר נמצאת כיום בעיראק. תפקידו של כיסוי הראש – יריעת בד מרובעת ארוגה מכותנה – הוא להגן על הראש והפנים מפני חול, שמש ואבק מדבריים. עם השנים התפתחו סוגים שונים של כאפיות, אולם ברפרטואר המוכר לנו ישנם שלושה סוגים מרכזיים: הלבנה (הנפוצה בעיקר בנסיכויות המפרץ), כאפייה בצבעוניות של אדום ולבן (שאותה תמצאו בעיקר בירדן ואצל חלק מבני השבטים הבדואים בישראל) וכאפייה בשחור ולבן, המזוהה בעיקר עם ערביי פלסטין.
דפדוף היסטורי יגלה כי הראשונים לאמץ את הכאפייה היו בני העליות הראשונות בתחילת המאה ה-20 בעקבות רצונם להידמות לבני המקום, הערבים מפלשתינה. כבר ב-1918, לדוגמה, צולם חיים ויצמן, לימים נשיא המדינה הראשון, עוטה כאפייה בתצלום משותף עם האמיר פייסל. בהמשך היו אלה חברי ארגון השומר והפלמ"ח שאימצו את הכאפייה באופן רשמי, כמו תמונתו של דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון, שצעיף דמוי כאפייה קישט את צווארו, כשלצידו ניתן לזהות את יגאל אלון ויצחק רבין הצעירים. למרות שבעקבות המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 הפסיקו חלק מבני העליות להתהדר בכאפייה, היו אלה גדודי ההגנה בישראל שהמשיכו לאמץ את מראם של הערבים בני המקום.
"תרבות הלבוש של הפלמ"ח נתנה אותותיה בדגם הפשוט, למשל בשימוש בכאפייה כצעיף לצוואר או ככיסוי ראש וצעיף משולבים", כותבת ד"ר ענת הלמן בספרה "בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה" (הוצאת מרכז זלמן שזר) ומביאה סימוכין כי נוהג זה היה חלק מבניית זהות מקומית, "ביטוי להתאקלמותו והשתרשותו של היהודי בארצו". הביטוי הוויזואלי לכך הופיע בתצלומים אוריינטליסטיים שיצרו צלמים מקומיים בארץ, כמו אברהם סוסקין בתל אביב, שהציע ללקוחותיו לבוש של כאפייה ועקאל (אותו חישוק שחור שמונח על הכאפייה ומחזיק אותה על הראש). אלו ראו בכך שלב של התערות במרחב הגאוגרפי, חיקוי הלבוש של בני המקום.
"בפלמ"ח המחלקה הכי נערצת הייתה המחלקה הערבית, שהורכבה מיוצאי עדות המזרח", סיפר המשורר חיים חפר בריאיון ל-ynet בשנת 2002. "מסביב למדורה הם היו שרים שירים ערביים, היו לובשים כאפיות. המדורה, מאיפה היא באה? מהתרבות המזרחית". החיבור בין מזרחיות לכאפיות, שנמצא בין השורות של חפר, הוא טעות. יהודים בגולה לא חבשו כאפייה, אלא כיסוי ראש. אבל זו, כפי שהוא הצביע, הייתה חלק בלתי נפרד מארגוני ההגנה של אותם ימים, כמו תמונתה הבלתי נשכחת של זיוה ארבל, קצינת הקשר של חטיבת יפתח של הפלמ"ח, חמושה כאפייה ומכנסי "שרווארס" קצרצרים, שהופיעה על שערו האחורי של עיתון "במחנה" באותם ימים. לימים גם חיילי צה"ל, לרבות גששים בדואים, חבשו כאפיות רשמיות, כאלה שגם סמל צה"ל נתלה עליהן. אלו נעלמו בשנות ה-50, מפנות מקום להתחזקותה של הכאפייה כסמל התנגדות פלסטיני שנים אחר כך.
13 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו, ביל קלינטון, חוסיין מלך ירדן ויאסר ערפאת, 1998
(צילום: The White House/Getty Images)
למעשה, מי שחיזקה את הפיכתה של הכאפייה לסמל התנגדות היא מדינת ישראל. בשנים 1967 עד 1993 אסרה ישראל על הנפת הדגל הפלסטיני בעזה ובגדה המערבית, מה שהוביל לכך שפלסטינים רבים בחרו להניף במקום את הכאפייה. במהלך האינתיפאדה הראשונה (1993-1987), צעירים פלסטינים רבים שהתקוממו בערים הפלסטיניות כיסו את פניהם בכאפייה בעת יידוי אבנים לעבר חיילי צה"ל. יאסר ערפאת על מדיו הצבאיים וחבישתו הייחודית את הכאפייה במראה מחודד, הפך אותה לאחד הסמלים הבולטים של העם הפלסטיני ולסמל התנגדות.
הכאפיות מגיעות לשאנל, וגם לשבוע האופנה בתל אביב
על כניסתה של הכאפייה כחלק מרפרטואר רחב באופנה הישראלית, חתומה מעצבת האופנה המנוחה רוז'י בן יוסף ממותג האופנה "רקמה". שמלות הכאפייה שיצרה מסוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70 זכו בפיה לכינוי "פטרודולרים", מכיוון שבן יוסף קיוותה שהן יכניסו לישראל דולרים רבים, בדומה לנפט הערבי. זה כמובן לא קרה, אולי כי את אווירת האופוריה ששררה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים, החליפה מציאות של כיבוש, והסנטימנט העולמי השתנה. "אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כובשת", סיפרה בן יוסף בריאיון מאוחר יותר, "ושצריך לבנות יחסים עם הערבים, שהם לא ירגישו שאנחנו רוצים לנצל אותם. עד היום מי שדואג לי ומי שמתקשר אליי אלו דווקא הערבים מעזה. יש משהו בנאמנות של הערבים שמאוד מרגש אותי".
13 צפייה בגלריה
שמלה מתוך קולקציית הכאפיות של רוז'י בן יוסף
(צילום: אלי פוזנר, The Israel Museum, Jerusalem by Elie Posner)
הגל האתני שהציף את תעשיית האופנה העולמית בעקבות מלחמת ששת הימים, פרח כסגנון ישראלי עם פריטי לבוש ואביזרים שנרכשו על ידי ישראלים וישראליות בשווקי העיר העתיקה בירושלים: מהכפתנים ודוגמאות הכאפייה, דרך חרוזי עץ הזית, הרקמה הפלסטינית, ועוד. בן יוסף, שעבודתה האייקונית השפיעה על מעצבים ישראלים נוספים, סיפרה כי ניסתה לשנות את הצבעוניות המזוהה עם הכאפייה. "חלפו חודשים רבים עד שהצלחתי לשכנע את האורגים הערבים לשנות את האריגה המסורתית ובמקום קשירת החוט הלבן, לקשור חוט שחור ולרקום עם החוט הלבן", אמרה. "כך קיבלתי כאפייה שחורה עם רקמה לבנה ויכולתי לעשות חיבורים בין שני הבדים ללא שילוב בדי הדפס. בהמשך, צבעתי חוטים באדום וכחול ב'מולר טקסטיל'. נתתי אותם לאורגים, הם קשרו בנולים את החוטים האדומים וכך עיצבתי כאפייה אדומה עם רקמה כחולה".
הניכוס התרבותי שנעשה עם הכאפייה במאה ה-20 אינו מיוחד רק לישראל. אל מול האופטימיות של בן יוסף, שדעכה בשנות ה-70, בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 יחזרו מעצבים ישראלים לעשות שימוש בכאפייה כחלק מגל בינלאומי. בשנת 2008, הרבה בזכות הפגנות אנטי-קפיטליסטיות בעולם והתעוררות תנועות צעירות של מאבק פלסטיני, הפכה הכאפייה לפריט אופנתי מסחרי. היא נמכרה בשלל צבעים ברשתות אופנה כמו H&M, אורבן אאוטפיטרס ואפילו קסטרו, שהציגה כאפייה בקולקציית אביב-קיץ 2008 של המותג הישראלי.
המגמה זכתה לתמיכה מסלבריטאים כמו מרי קייט אולסן, מדונה, סטינג וקירסטן דאנסט, שהעניקו לכאפייה תוקף אופנתי. בהרצאה שנשא ב-2010 הפרופסור לאנתרופולוגיה טד סוודינברג תחת הכותרת "כאפייה: מסמל התנגדות למוצר בחנות", הוא הסביר כי "אם בעבר כאפייה הביעה סולידריות עם הפלסטינים, עכשיו היא אביזר אופנה קלישאתי וחסר משמעות לחלוטין". כלומר, הרצון למסחר את התדמית המרדנית הוביל לריקון שלה מכל תוכן פוליטי.
שש שנים לאחר מכן היא חזרה במופע אופנתי נוסף, הפעם מכיוונם של מותגי יוקרה מערביים כמו threeasfour, ז'יבנשי, McQ ושאנל – ודאי מתוך קריצה אל הלקוחות העשירות במפרץ הפרסי. באביב 2014, לדוגמה, הציג בית האופנה שאנל את קולקציית הקרוז בעיצוב קרל לגרפלד בתצוגה מסחררת בדובאי. לצד כוכבות בינלאומיות שהגיעו להתחכך ב"מידל איסט", אפשר היה לזהות בקהל לקוחות מקומיות ואת לגרפלד מתחבק עם האמיר אחמד בן סעיד אאל מכתום, בן לשושלת משפחת המלוכה. בתמונת הקמפיין המרכזית בכיכובה של הדוגמנית ג'ואן סמולס, היא לבושה אוברול קצר באריגה זהה לכאפייה האדומה וז'קט תואם בצבעוניות של שחור ולבן, זהה לכאפייה הפלסטינית.
הופעתה של הכאפייה בכמה קולקציות בינלאומיות הביאה אותה להתגלגל בחזרה לישראל, הפעם דרך פילטר של "אופנת יוקרה". בשבוע האופנה גינדי תל אביב שנערך באוקטובר 2015, הופיעו הכאפיות על המסלול בתצוגות של דודו בר אור וירון מינקובסקי. כל אחד מהמעצבים הציג, בנפרד, פריטי לבוש בדוגמת הכאפייה.
שמלה בעיצוב ירון מינקובסקי מקולקציית 2015
מינקובסקי הציג סדרה של שישה דגמים עשויים בדי כאפייה שנארגו עבורו במיוחד בחברון, ביניהם שמלת קולר מבד כאפייה באדום ולבן עם צווארון מסולסל ושמלת גלבייה עם ליבית רקמה באזור החזה והגב. השימוש בכאפייה אצל בר אור הופנה נגדה החודש, לאחר שהמעצבת והמשפיענית נאג'יבה חייאת הפועלת תחת המותג Liudmila, שהחלה את כל הפרשה שהובילה להסרת מוצריה של המעצבת מאתרים בינלאומיים (שהוחזרו לאחר הבהרה שפרסמה), האשימה את המעצבת הישראלית בניכוס תרבותי.
הנוכחות המחודשת של הכאפייה בהפגנות של החודש האחרון ודאי תרחיק מעצבים ישראלים רבים – ובצדק – משימוש בדוגמת הכאפייה בעיצוביהם מחשש לזיהוי עם ערכים של אנטישמיות, טרור ואנטי-ישראליות. היא עלולה להפנות אצבע נגדית מתוך הקהל הישראלי וגם זה הערבי והבינלאומי. גם אם בעבר היו כוונותיהם טובות, וזאת מתוך רצון להשתלב בסיפור מזרח תיכוני גדול – מהצד השני היו רבים שלא אהבו את הניכוס התרבותי מצד המעצבים הישראלים, בעיקר אם לא טרחו לכונן דיאלוג משותף מבחינה עיצובית ויצרנית, כמו גם לספר לעולם את הסיפור ההיסטורי הרחב של הכאפייה. בעתיד היא תוכל לחזור רק דרך פילטר של שותפות יהודית-ערבית, אם בכלל.
ההפגנות במערב מתכסות בכאפיות
בחזרה לרחובות המערב השטופים בהפגנות ושנאה לישראל. רבים מהצעירים שחובשים את הכאפייה בימים אלו אינם יודעים את ההיסטוריה המורכבת שלה, כפי שניתן היה ללמוד גם מסרטונים ברשתות החברתיות. בברלין, לדוגמה, עלתה הצעה לאסור חבישת כאפייה בבתי הספר כדי לא לעודד מסרים אנטי-ישראלים – צעד הצהרתי שמוכיח כי בגרמניה לא רק שהוציאו מחוץ לחוק את האמירה האנטי-ישראלית "מהנהר ועד הים", הם מבינים גם את כוחם של בגדים ואביזרי לבוש סימבוליים להעברת מסרים.
כך או כך, הצעירים שחובשים את הכאפייה במערב, חלקם הגדול ללא זיקה פלסטינית, בוחרים בצעד זה כחלק מטרנד אופנתי. לראיה, יצרן הכאפיות חירבאווי מחברון (היחיד בגדה המערבית שממשיך לארוג כאפיות, היות שכמעט כולן מגיעות מסין) סיפר ל"ניו יורק טיימס" בסוף השבוע כי רק בחודש אוקטובר האחרון, מכר למעלה מ-18 אלף כאפיות, ביקוש חסר תקדים בהיסטוריה שלו.
מלבד בורות וגלוריפיקציה של טרור (כפי שניתן היה לראות שלשום בהפגנות בלונדון, שבהן חלק מהמפגינים אף תלו על הכאפייה את סרט חמאס הירוק), הצעד הזה של צעירים במערב מדגים כיצד טרנדים אופנתיים, בוודאי כאלה המזוהים עם מרד בממסד ובעיטה בדור ההורים (כפי שעולה גם מסקרי עומק על ההזדהות של דור ההורים עם ישראל בניגוד לדור הצעיר), מתרחבים ומקבלים ביטוי ותמיכה ברשתות חברתיות כמו טיקטוק, שוטפים את הרחובות בזעם ובסמלים ויזואליים מבלי להבין לעומק מה עומד מאחוריהם.
