בשנת 2003 הציג מעצב האופנה הישראלי אבשלום גור קולקציית ביכורים למותג הנושא את שמו בשבוע האופנה בלונדון, עם אוסף שמלות שחורות ודרמטיות. השפה האוונגרדית והמרעננת שהביא איתו לצד השפעות מהמדבר הישראלי שבסמוך אליו גדל, סימנו אותו משנת 2005 ולמשך שלוש עונות כאחד המעצבים המבטיחים של מועצת האופנה הבריטית. עשרים שנה חלפו וגור התבגר. האספירציות האמנותיות עוד שם, אבל קו המחשבה והשפה העיצובית השתנו. מאז 2011 הוא המנהל האמנותי של בית האופנה האיטלקי Maryling, המציג מדי עונה בשבוע האופנה במילאנו ונמכר בהצלחה ב-80 חנויות באירופה ואסיה (סין, צרפת, איטליה, גרמניה, ערב הסעודית ועוד) ובכ-400 נקודות מכירה בעולם. רק בבית, כאן בישראל, טרם פנו אליו.
10 צפייה בגלריה
"יוקרה נגישה זה אנחנו: מחירים נגישים למוצרים איכותיים ויוקרתיים"
(צילום: באדיבות MARYLING Milan )
הריאיון עם גור היה צפוי להיערך ב-11 באוקטובר, מיד "אחרי החגים", אלא שהשבת השחורה של ה-7 באוקטובר גרמה לדחיית השיחה בחודשיים. בכל זאת, אל מול האסון הנורא מי רוצה בכלל לדבר על בגדים? את השבת ההיא הוא העביר בטיסה מביתו בלונדון למשרדי החברה בהונג קונג. בבוקר עוד הספיק לשמוע בחדשות כי חמאס פתח במלחמה נגד ישראל, ומאז הוא מסתובב בעולם עם תמונות החטופים, מדביק פוסטרים באיסטנבול, הונג קונג ולונדון. ההיכרות האישית שלו עם משפחת חטופים מהדרום (ששוחררו בינתיים, והוא בוחר לשמור על פרטיותם), הובילה אותו לצעוד בהפגנות תמיכה בישראל וקריאה לשחרור החטופים בלונדון, לבוש מעיל שעליו תלה את תמונותיהם. כרגע הוא שמור אצלו בארון למקרה שיום יבוא ויפתח מוזיאון על המלחמה.
"בימים אלו הכל מתגמד ונראה לי לא חשוב", הוא אומר בריאיון שנערך בשיחת זום מהסטודיו שלו. "אנחנו לא בפריווילגיה להיות בפוסט טראומה - אנחנו עדיין בטראומה. אנטישמיות זה דבר מפחיד. גדלתי בבית של ניצולי שואה ושמעתי סיפורים מאבא שלי כילד. הדיבורים הובילו למעשים והמעשים להרג ורצח יהודים. וכשאתה רואה בלונדון הפגנה גדולה עם קריאות להשמדתה של מדינת ישראל - וביניהם המון אנשים שלא מבינים את הקריאות, אחרת עוד אפשר לנהל על זה שיחה - זה מטריד ומפחיד. יש לי שלושה ילדים בגילאי העשרה, כולם מאוד ישראלים, מדברים עברית, עונדים תליוני חי ומגן דוד, והתפקיד שלנו זה לזכור את העבר ולדאוג שזה לא יקרה שוב".
10 צפייה בגלריה
"אנטישמיות זה דבר מפחיד. גדלתי בבית של ניצולי שואה ושמעתי סיפורים מאבא שלי כילד". אבשלום גור
(צילום: Jon Cottam )
עד כמה המלחמה עלולה להשפיע על הקריירה שלך כמעצב ישראלי?
"אני עובד עם חברות מכל העולם ומכל הדתות. כבר ב-2003 מכרתי לכוויית ולבחריין, ומעולם לא הסתרתי שאני ישראלי. לא נסעתי לשם גם עד שהיה אפשר. לא רציתי להגיע מלונדון ולפחד שיראו בדרכון שנולדתי בבאר שבע (בתחילת דרכו שינה את כיתוב השם הפרטי מאבשלום ל-Avsh Alom כדי שזה יצלצל פחות ישראלי ללקוחות מדובאי, א"י). כיום, בעבודה עם הסינים, גיליתי שהאומה הסינית, לא הפוליטיקאים, מאוד פרו יהודיים - עד לאידיאליזציה שלנו. במקביל אני גם עובד עם מוסלמים מטורקיה. אם זה יפריע למישהו, אצטער על זה".
גור, שחגג לאחרונה 50, הוא בוגר המחלקה לאופנה בשנקר מחזור 99'. בתום לימודיו החל לעבוד כמלביש בתוכניות הטלוויזיה "רק בישראל" ו"המופע של קושניר", ובהמשך השלים תואר שני במחלקה היוקרתית לאופנה של סנטרל סנט מרטינס בלונדון. הוא עבד עם דונה קארן, ניקול פרחי, רוברטו קוואלי ואחרים, עד שבמקביל למותג הנושא את שמו שמאז 2013 נמצא בהשהיה, מונה בשנת 2007 להחיות את בית האופנה של אוסי קלארק, מהמעצבים הבריטים הבולטים בשנות ה-60 וה-70.
10 צפייה בגלריה
"כשאני נכנס לחנות של מרילינג, אני יודע שכל סנטימטר מהתקרה ועד הרצפה וכל מה שתלוי על הקולבים עוצב על ידי"
(צילום: באדיבות MARYLING Milan)
קלארק התפרסם בזכות שמלות המשי והוויסקוזה שעיצב מבדים בהדפסי פרחים, אותם יצרה אשתו והמוזה שלו, סליה בירטוול. באוגוסט 1996 הוא נרצח ב-37 דקירות סכין על ידי מאהבו בן ה-.27 על אף הביקורות הטובות, המכירות לא הניעו, ושנתיים לאחר שגור נכנס למותג, הוחלט להקפיאו מחדש. "זה היה ניסיון מוצלח מבחינה אמנותית, אך מבחינה מסחרית זה הגיע בזמן הלא נכון", הוא מספר בפרספקטיבה של זמן. "ליהמן ברדרס התרסקו (בנק השקעות אמריקני, א"י) והיה משבר כלכלי גדול בעולם. עזבתי את המותג בהחלטה אישית ולאחר מכן הוא נסגר".
העזיבה הביאה את גור לשנתיים מאתגרות במותג העצמאי שלו. "המון חנויות הזמינו ולא שילמו או הזמינו וקיבלו ולא שילמו ונוצרה בעיה", הוא נזכר, "ובתום עשור של פעילות הבנתי שאני עושה Wearable Art כמו ז'קטים מאופניים מולחמים ובגדים מקרטון לקהל מצומצם כמו בארני'ס ניו יורק, מדונה ויוקו אונו. הבנתי שאני לא רוצה לעצב למכנה משותף רחב או להביא משקיעים - אני רוצה להיות בשליטה מלאה. האמת שהבגדים היו כל כך יקרים לליבי שלא רציתי שיקנו אותם. גם כל הנושא הכלכלי לא היה לי חשוב. היה לי חשוב ליצור ולגלות חומרים חדשים".
10 צפייה בגלריה
"כמותג אנחנו פונים לעשירון העליון בסין, שזה בערך 60-70 מיליון נשים - מסה גדולה יותר מהשוק האירופי כולו"
(צילום: באדיבות MARYLING Milan)
אבל עם חלומות לא קונים במכולת. הוא החל לעבוד על פרויקטים עצמאיים עם חברות האופנה קלווין קליין, פיאצה סמפיונה ואחרות, עד שקיבל שיחת טלפון מהמשקיעים של מרילינג - אז עוד חנות קטנה בגודל 18 מ"ר בקניון האנגג'ואו טאוור בעיר הסינית האנגג'ואו. הוא אפילו לא ידע להצביע איפה זה על המפה. הוצע לו לבנות קולקציית קפסולה עם חופש אמנותי ואנונימיות מוחלטת. "הייתי צריך את הכסף והסכמתי. אמרתי לעצמי: 'זה לא שלי, זה לא השם שלי. אני בסך הכול נותן שירות. תעשה את זה עד שתמצא משהו אחר'", הוא מספר על הדילמות שליוו אותו. "באותו זמן גם נולד בני הצעיר, כיום בן 11, וראיתי בזה סוג של חופשת לידה".
10 צפייה בגלריה
"הבעיה הכי גדולה במרילינג היא שאני הבוס של עצמי ואם מישהו מגביל אותי זה אני"
(צילום: באדיבות MARYLING Milan)
מה היה הרעיון שעמד מאחורי המותג? להביא את האופנה האירופאית לסין?
"הייתה לי תובנה מאירה לאחר כמה שנים בעולם האופנה: החברות הגדולות רוצות לעשות כסף ובשביל זה הן שכרו את שירותיי. תמיד היה לי קשה עם זה, כי לא חשוב איזה בית אופנה אתה, המטרה הסופית היא לגדול ולהיות רווחי. וכשפנו אליי ממרילינג כבר ידעתי מה נשים רוצות. ואיפה בעולם יש נשים שאין להם? בסין. כי למכור סיכה בפריז כבר בלתי אפשרי היום, ויצא במקרה שבשנת 2002 נסעתי לסין והבנתי שהמקום הבא זה השוק האסיאתי, כי הגרדרובה שלהן ריקה. נכנסנו לשוק הסיני כשהוא עוד לא היה רווי כמו היום".
בתחילת שנות האלפיים כבר נמכרו בסין מותגי יוקרה כמו שאנל וברברי. מה פיצחתם?
"ב-2002 עוד לא היה זארה בסין (הרשת נכנסה לסין רק ב-2006, א"י), אבל כן היו מותגי יוקרה. מה שלא היה זה יוקרה נגישה. היו את הקצוות: זול מאוד ויקר מאוד, ויוקרה נגישה זה אנחנו: מחירים נגישים למוצרים איכותיים ויוקרתיים. אתה מקבל מעיל עשוי צמר קשמיר מאיטליה במחיר טוב (מחיר למעיל נע בין 1,100 ל-2,300 דולר, בסייל אפשר למצוא אותם כבר במחירים נגישים יותר, א"י) אבל מכיוון שאנחנו מעצבים, מייצרים והחנויות שלנו ללא זכיינות - אתה יכול למכור אותו ב-70 עד 40 אחוז פחות ממותג יוקרה (לשם השוואה, מעיל של פנדי או גוצ'י יעלה פי שלושה, א"י).
"לקוחה סינית גם תשקיע במוצר על-זמני כמו תיק עור או שעון יוקרה, אבל לא תשלם על חולצה משאנל סכום עתק. זה נראה להן בזבוז כסף. מעבר לזה, רוב התעשייה בסין מנוהלת על ידי נשים חזקות ומדהימות והן זקוקות למלתחה שמתאימה להן 24/7 במחירים נגישים. זה משהו שלא הרבה מותגים פועלים בו, אולי מקס מרה. אם נכנסת לאחרונה לחנויות יוקרה, המחירים קפצו. מה שהיה פעם יוקרה נגישה, רוצה להיות היום סופר יוקרתי. טרנץ' של ברברי שלפני עשר שנים עלה עד 1,000 ליש"ט, נמכר היום ב- 3,500 ליש"ט. זה לא נגיש לרוב האוכלוסייה, וגם אנשים שיש להם את הכסף, לא רוצים להוציא סכום כזה".
אתה מצליח לקלוע לטעם האירופאי והסיני?
"אין דבר כזה היום לעשות קולקציה רק לסין או רק לישראל או לאירופה - כולנו בני אדם. סין היא מדינה ענקית עם 1.4 מיליארד בני אדם, ונניח שחצי מהם נשים, זה 700 מיליון לקוחות פוטנציאליות. כמותג אנחנו פונים לעשירון העליון שם, שזה בערך 60-70 מיליון נשים - מסה גדולה יותר מהשוק האירופי שלנו כולו".
גם טווח המידות השונה. מבנה הגוף של אישה אמריקאית שונה מזו הסינית.
"אנחנו עושים בכל המידות, אבל העיצוב זהה".
10 צפייה בגלריה
"השאיפה בעתיד היא להשקיע בעצמי". מתוך תצוגת אביב קיץ 2024 של Maryling
(צילום: באדיבות MARYLING Milan)
עם השנים התפתח מרילינג לקבוצת אופנה עם מותגים נוספים: המעצב הטורקי בורה אקסו והבריטי מארק פאסט, המציגים בקביעות בשבוע האופנה בלונדון. אקסו, הפועל מאז 2002, התרחב מאז הצטרפותו לקבוצה עם 70 חנויות ו-15 חנויות לקו בגדי ילדים וילדות בכל העולם. בנוסף, פיתחו במרילינג גם בתי קפה ומסעדה איטלקית בשם "אוטולינה" הממוקמות לצד חנויות המותג בקניונים בסין.
"אנחנו מזהים מעצבים מעניינים שיכולים להיות רלוונטיים לעולם וכבר פתחו פילוסופיה עיצובית וכתב יד נכון, אבל אין להם את היכולת לעשות את עליית המדרגה", מסביר גור. "הם לאו דווקא מחפשים חברה שתשקיע בהם. מתוך הניסיון הקצר שלי בעולם האופנה, השקעה כשותף עסקי הרבה פעמים זאת נשיקת מוות למותג וליצירתיות שלך. השאיפה בעתיד היא להשקיע בעצמי".
להעיר מחדש את המותג אבשלום גור?
"היפהפייה הנרדמת ישנה 100 שנה, והקו של שאנל בין מלחמת העולם לאמצע שנות החמישים היה סגור כמעט 20 שנה. המותג יחזור רק כשאוכל לעשות אותו בדיוק כמו שאני רוצה. וזה יקרה רק שאוכל להעמיד אותו בראש הפירמידה של מרילינג גרופ".
10 צפייה בגלריה
"כבר ב-2003 מכרתי לכוויית ולבחריין, ומעולם לא הסתרתי שאני ישראלי". אבשלום גור
(צילום: Lydia goldblatt )
קראתי החודש ראיון עם קרלו ג'יאמטי, שותפו של ולנטינו, שקיבל פרס מפעל חיים בטקס פרסי האופנה הבריטים. הוא אמר שבעידן של היום הם לא היו מצליחים עם בית האופנה, מאחר והתעשייה סובבת סביב מנהלים אמנותיים אנונימיים וסחרור של מנהלים, יותר מדי בגדים, יותר מדי משפיענים, הכל יותר מדי. אני תוהה האם יש מקום ליצירתיות היום? ואיך אתה מתמודד עם זה?
"יצירתיות היא בבסיס של כל הצלחה. אם אין חדשנות ויצירתיות, זה לא יצליח לאורך זמן. זה לא אומר שאתה צריך לעשות בגדים מקרטון - זה יכול להגיע בדברים קטנים: מחלונות הראווה דרך כרטיס הכריסטמס ועד הגימורים של הבגדים".
עד כמה העבודה במרילינג מאפשרת לך יצירה? הרי בסופו של דבר אתה פונה למכנה משותף רחב מאוד, בניגוד לעיצובים האקספרימנטלים ב"אבשלום גור". האם יש מתח בין הרצון להיות 'הילד הרע' של לונדון לבין להיות מעצב מסחרי?
"דברים שעיצבתי לפני 20 שנה אחרי התואר השני היו נכונים לי, לתקופה, לאווירה ולהלך הרוח. הבעיה הכי גדולה במרילינג היא שאני הבוס של עצמי ואם מישהו מגביל אותי זה אני. דיר באלק, יש לי 2,000 עובדים אז אתה צריך שהקולקציה תהיה יפה ותימכר. שתהיה לה זכות קיום. כי אם המוצר הסופי הוא מה שיש בזארה או ביוניקלו, רק במחיר יקר - אף אחד לא יקנה את זה. כשבאים אליי ממחלקת השיווק ואומרים לי 'אנחנו צריכים טי שירט שחורה לצילומים של הקמפיין', אני עונה: 'לכו לזארה ותקנו, כי זה גם מה שהלקוחות יעשו'. אני לא יודע לעשות טי שירט שחורה פשוטה. ואם אנחנו עושים - למה היא מיוחדת ולמה היא עולה יותר? זה בסדר שיקנו את הדברים האחרים מעוד מקומות, ככה אנשים מתלבשים".
10 צפייה בגלריה
"לא מתאים לי להיות מעצב מפורסם, וברגע שאתה מבין את זה ומשחרר, לא חשוב לך אם התווית על הבגד נושאת את השם שלך או לא"
(צילום: באדיבות MARYLING Milan )
גור מבקר בקביעות בישראל ומדי פעם אפשר לזהות אותו באירועי אופנה מקומיים, אבל הוא רחוק מלהיות מעצב מפורסם. בשש השנים האחרונות הוא גם יצא מאחורי הקלעים והחל לקוד לקהל בתום תצוגות המותג במילאנו - תהליך שמיתג אותו כפנים של המותג. ועדיין, למרות הרזומה הארוך והקבלות שהביא לאורך השנים, בישראל וגם בעולם הוא נותר אינקוגניטו, ביחס למעצבים ישראלים אחרים שהתפרסמו בעולם כמו נילי לוטן, קובי הלפרין ואלבר אלבז המנוח.
"ה-New Luxury היא אנונימיות", הוא מסביר את עמדתו שנעה בין רצון להכרה מקצועית מצד אחד, ושמירה על דיסקרטיות מצד שני. "אם תיכנס לחשבונות הסושיאל שלי לא תראה כמעט פרטים אישיים עלי: יש לי ילדים, אין לי ילדים, איפה אני גר, האם אני בזוגיות? האם אני נשוי? - דבר לא מפורסם. באינסטגרם אני מפרסם תמונות של קירות מתכלים ופוסטרים מתחנות רכבת. ותמיד שואלים אותי: 'למה אתה לא מציג אנשים מפורסמים? אירועי גאלה? את התצוגות שלך? למה אין לך הרבה עוקבים?'".
10 צפייה בגלריה
"יצירתיות היא בבסיס של כל הצלחה. אם אין חדשנות ויצירתיות, זה לא יצליח לאורך זמן"
(צילום: באדיבות MARYLING Milan)
למה באמת?
"כי זה לא מעניין. 15 דקות התהילה שהיו לי לא היו כיף וכשאתה עסוק בתהילה צריך לתחזק את זה: להיות נחמד, להיראות טוב, להיות סבלני לאנשים, להגיע לאירועים חשובים כי הזמינו. בסוף היום אין לך זמן לעשות את העבודה שלך כמעצב. וכדי להיות מעצב טוב צריך לעשות מחקר, להרהר, לחשוב, והתהילה עלולה להפריע. היצירה היא השלב הסופי של העשייה, ואם אני כל היום עסוק בלהיות 'אבשלום גור', אין לי זמן לעצב.
"לא מתאים לי להיות מעצב מפורסם, וברגע שאתה באמת מבין את זה ומשחרר, לא חשוב לך אם התווית על הבגד נושאת את השם שלך או לא. כי כשאני נכנס לחנות של מרילינג ויודע שכל סנטימטר מהתקרה ועד הרצפה וכל מה שתלוי על הקולבים עוצב על ידי - אז אני יודע שאני במקום הנכון. ולא תמיד אני אוהב הכל, אבל מה שטוב באופנה: תמיד יש את העונה הבאה. או ששולחים את זה לחנויות האאוטלט, אבל זה קשה לי מאוד, כי שם אתה רואה מול העיניים את הכישלונות שלך".
