תצוגות ותערוכות האופנה של שלוש המחלקות בשנקר, בוויצו חיפה ובבצלאל כבר ננעלו, מותירות אחריהן עשרות בוגרים חדשים שיצאו אל שוק האופנה הרעוע בישראל. בעוד במחלקות האופנה התמקדו בעיצוב בגדים ואביזרים, התכתבות עם טרנדים והתייחסויות לתופעות ומגמות עומק שעל סדר היום (משבר האקלים, סחר הוגן, מגדר) – שני פרויקטים במכון הטכנולוגי חולון, HIT, בוחנים את האופנה מפריזמות שונות וביקורתיות תוך חיפוש פתרונות להתמודדות עם משבר האקלים ולבעיית אחידות המידות ברשתות האופנה, תחומים שזוכים לאחרונה לשיח ציבורי ער.
בפרויקט "משב" בחרה עפרי שפירא מהמחלקה לעיצוב תעשייתי, בת 27 מתל אביב, לייצר שתי מערכות לבוש מאווררות בהשראת לבוש בדואי מסורתי, במטרה לענות על השאלה "מה נלבש בעוד 15 שנה כשהיה פה חם בעקבות משבר האקלים וההתחממות הגלובלית?"
התשובה עדיין ערטילאית. בתהליך המחקר היא חיפשה מנגנוני קירור ושיטות שבהן משתמשים צמחים וחיות במדבר, וגם אוכלוסיות שחיות באזורים אלה ובראשן הקהילה הבדואית בישראל.
6 צפייה בגלריה
"הגזרה של הבגד, מבנה צר וארוך שמתרחב למטה, מייצרת סירקולציה של אוויר". עפרי שפירא
(צילום: שלו אריאל)
אחד המאמרים שסייעו לה היה "מדוע בדואים לובשים גלבייה שחורה?" שפרסמו בשנת 1980 החוקרים ריצ'רד טיילר ווירג'יניה פינץ' מאוניברסיטת הרווארד, ועמירם שקולניק ואריה בורוט מאוניברסיטת תל אביב. "אחת המסקנות שלהם היא שהגזרה של הבגד, מבנה צר וארוך שמתרחב למטה, מייצרת סירקולציה של אוויר – אפקט הארובה (תופעה פיזיקלית)", מסבירה שפירא, "כך אוויר חם עולה למעלה ומייצר לחץ שיוצר יניקה של אוויר חדש מלמטה. החלטתי להיצמד לאפקט הזה ולמבנה הארכיטקטוני שלו ולהבין איך מביאים את הגלבייה הזו לעתיד, טכנולוגית ועיצובית".
התוצאה היא שתי מערכות לבוש לגבר ולאישה, בצבע אפור בהיר עם ברדס בכחול או בכתום. למרות שבשוק קיימים חומרים מנדפי זיעה, שפירא בחרה לא להתעסק בטקסטיל חדשני אלא יצרה פתרון מעניין שבו הצמידה מערכת אוורור חשמלית מובנית בצבע לבן אשר מזרימה אוויר לצוואר ולראש וניתנת לפירוק מהבגד. לשאלה האם אין כבר בשוק טכנולוגיות דומות, היא עונה: "יש מספר פתרונות כאלה ואחרים כמו בדי Dry Fit שמנדפים את הזיעה מהגוף או פתרונות אקטיביים יותר כמו וסטים שמוליכים נוזלי קירור". נכון לעכשיו, הפרויקט ישים עיצובית וטכנולוגית, אך שפירא אומרת כי היא לא מתכוונת להפיק את המוצר בעתיד. "רציתי לעורר דיון על עתידם של הבגדים שלנו בעידן של התחממות גלובלית", היא אומרת.
Clotho – Everyone fits הוא פרויקט תיאורטי נוסף שהסיכוי שלו לצאת אל הפועל נמוך מאוד, אך הוא מעלה סוגיות מעניינות על גוף, שליטה ומסחריות. יעל מודיורוש מהמחלקה לעיצוב תקשורת חזותית, מפתחת אפליקציות בת 25 מירושלים, פיתחה אפליקציה שמבקשת לשבור את המוסכמות של תעשיית האופנה המהירה ולהנחיל ערכים של קבלת הכלל, שוויון וביטחון עצמי. מה בעצם האפליקציה עושה? האקינג אופנתי. כלומר, מאפשרת ללקוח לצלם בגד על הקולב ברשת אופנה, להתאים אותו לאווטאר שלו לפי מידותיו באמצעות סריקה, ואז ללכת לתופרת ביתית שתייצר עבורו את הדגם של אותה רשת/מעצב. על פניו, מדובר ברעיון מהפכני עם אינסוף אפשרויות. למעשה, יש בו בעיות רבות, החל בזכויות יוצרים ועד הפקה של הבגד מתמונה למוצר מוגמר (הוצאת גזרה, בחירת בד, שילוב אביזרים כמו כפתורים תואמים וכדומה). בדומה לפרויקט של שפירא, עבודה עם מנחים בעלי רקע באופנה ודאי הייתה מחדדת נושאים אלה.
צפו: פרויקט הגמר של יעל מודיורוש
(קרדיט: יעל מודיורוש)
הרעיון לפרויקט נולד מתוך חוויה אישית של מודיורוש כילדה מפותחת פיזית לגילה הצעיר. עוד לא מלאו לה עשר כשלבשה גוזיות, וכשכולן מסביבה החלו ללבוש גוזיות, היא כבר לבשה חזייה. הבעיה החריפה כשבגרה, היא אומרת, למרות שהיא בעלת נתונים של אישה ישראלית ממוצעת: מתנשאת לגובה של 168 סנטימטרים, שוקלת כ-70 קילו, בעלת מבנה גוף של שעון חול ואוחזת במידה 38-40. לדבריה, היא נתקלת עד היום בבעיה כשהיא נכנסת לרשתות אופנה. כילדה וכאישה בוגרת, היא טוענת שרשתות האופנה לא מותאמות לאנשים בעלי מבנה גוף ממוצע, אלא למודל היופי המקובל בלבד. כלומר, נשים רזות, גברים עם גוף מפותח.
"אני לא בר רפאלי ולא עדן פינס – אבל אני מהממת", היא אומרת. "אנשים רבים שאינם מצייתים למודל היופי – מוחרמים. במהלך המחקר שעשיתי בקרב 300 נשים וגברים, גיליתי כי בנוסף לכך שהיא אחת התעשיות המזהמות שיש – תעשיית האופנה המהירה משפיעה נפשית על לקוחות: מהפרעות אכילה ועד דיכאון. רציתי להבין דרך המחקר האם רק אני נפגעתי. זה לא שלא היה לי מה ללבוש – השאלה היא איזה בגדים לבשתי. האם היו אלה בגדים שאהבתי? לא. לגוף שלי לא התאימה גזרת מכנסיים נמוכה, לדוגמה".
זו באמת גזרה שלא מתאימה לכל אחת.
"אבל בזמן שכל הבנות בשכבה שלי כנערה קנו מכנסי ג'ינס נמוכים ב-TNT (מותג אופנה לצעירות שמאז נסגר, א"י) – אני הלכתי לקרייזי ליין ולמתאים לי (רשת אופנה למידות גדולות, א"י). לא הייתי ילדה שמנה, אבל שם רק מצאתי מכנסי ג'ינס".
זה ללכת לקיצון אחר, לא? לא יכולת למצוא ג'ינס במחלקת נשים בזארה או בקסטרו?
"לא היה פתרון אחר. יש הרבה ילדות ונערות ששולחים אותן לחנויות של מידות גדולות, או נשים שהן קטנות ונאלצות לקנות במחלקות לילדות. זה קורה פעם אחר פעם. לא מזמן חבר, בעל מבנה גוף רזה, רצה לקנות בגד ים ושלחו אותו למחלקת ילדים".
6 צפייה בגלריה
"המידות משקרות, וזה פוגע היום בנשים בכל הגילים". מתוך פרויקט הגמר של יעל מודיורוש
(צילום: ליאור טנדלר)
אני עדיין מנסה להבין איך את לא מוצאת בגדים ברשתות האופנה. אין לך נתונים קיצוניים.
"לפני שנה, לדוגמה, האופנה הייתה חולצות בטן. בתור מישהי עם מידת חזייה D, לא יכולתי ללבוש את זה".
זו לא חובה ללבוש כל טרנד. יש דברים אחרים. אנשים לומדים מה מתאים להם ומה לא מחמיא להם.
"אבל זה כל מה שהיה בחנויות. זה הטרנד כרגע ויש אנשים שרוצים להיות חלק מהטרנד. למה אני, בחורה במידה ממוצעת, צריכה להיכנס לחנות למידות גדולות? אני מרגישה פגועה שאני לא יכולה ללבוש מה שבנות גילי לובשות. לא מזמן חיפשתי בקניון מכנסיים: מידה 40 ב-COS לא עלתה עליי, בקסטרו מידה 42 לא עלתה עליי, אבל מידה 38 באמריקן איגל כן עלתה עליי. מבין חברות האופנה, הם היחידים שאני מוצאת אצלם פתרונות לבוש. המידות משקרות, וזה פוגע היום בנשים בכל הגילים".
צפו: סיפורים מחדר ההלבשה בפרויקט הגמר של יעל מודיורוש
(צילום: ליאור טנדלר)
נקודת המוצא של מודיורוש מגיעה ממקום אישי ורגשי מאוד. למרות שבעשור האחרון נושא הרבגוניות הוליד מעצבות נוספות למידות גדולות וגם הנראות של נשים שאינן רק דוגמניות זוכה לבולטות במדיה, ניכר כי תחושת התסכול והדחייה בחנויות האופנה מנחה את הפרויקט. כאמור, האפליקציה שהיא מציעה מבקשת לאפשר למשתמש לצלם פריט לבוש שאינו מתאים למידותיו ולהתאים אותו לגוף דרך אווטאר שנוצר באמצעות בינה מלאכותית.
בשוק קיימות אפליקציות דומות כמו זיקית, המאפשרת מדידה וירטואלית של פריטי אופנה מקטלוג של מותגים כמו מייסיס, וולמארט ואחרים כדי להתרשם מהדגמים בצורה מדויקת יותר על הגוף. מודיורוש אומרת כי שתי האפליקציות עובדות על אותה טכנולוגיה, רק ששלה מאפשרת לצלם את הבגד על הקולב ו"ללבוש" אותו. "ואז ללכת עם זה לתופרת, כמו פעם", היא אומרת, "גיליתי שלקוחות צעירים מוצאים עניין גדול בתפירה אצל תופרת, גם כאופן שמאפשר להם לרכוש פחות, בהשוואה ללקוחות מבוגרים יותר שעדיין מעדיפים קנייה בחנות".
מה שהיא בעצם מציעה, תיאורטית, הוא "לגנוב" את העיצוב ולתפור אותו באופן עצמאי – מהלך רדיקלי שאם ייושם, מעמיד אותה בסכנה של תביעות משפטיות על הפרת זכויות יוצרים. האם היא רואה בעצמה סוג של רובין הוד של האופנה? "בסופו של דבר, זה פרויקט מחאתי שנעשה במסגרת אקדמית. תמיד כעסתי על עצמי שאני מתעצבנת מכך שבגדים לא יושבים עליי טוב, במקום להתעצבן על העוולות המדכאות שיש בעולם. אבל אולי זה ישנה את התפיסה של חברות אופנה".
