אורי חשין הוא ה-It Girl שתל אביב עוד לא יודעת שהיא זקוקה לה – שילוב של יופי, כריזמה, אג'נדה ואומץ רב. בעידן של כוכבניות אינסטנט ברשתות החברתיות – חשין בן ה-21 מביא איתו סדר יום ממוקד, שבא לידי ביטוי גם בהפקת האופנה הקולנועית שהפיק במטרה לתאר את ההתמודדות היומיומית שלו במרחב הציבורי.
באחת התמונות המרהיבות שצילם עמית סליקטר, עומד חשין באוטובוס מלא בנוסעים לבוש שמלת מיני בצבע אבן שבמרכזה פפיון גדול ממדים. ז'קט תואם נתלה באגביות על כתפו, וגרבונים אטומים חותמים את הופעתו שנראית מנוגדת ללבנט המפויח שבחוץ. מבטה המשתאה של אחת הנוסעות ממחיש ספק התפעמות, ספק תהייה על המחזה המצולם; ופח האשפה מימין משמש ניגודיות לזוהר מקומי ותחושה של עליבות מפוארת, כמו סצנה הלקוחה מתוך סרט בבימויו של עמוס גוטמן המנוח.
"בכל פעם שאני יוצא לרחוב עם החברות הטרנסיות שלי, אנחנו חווים תגובות מגעילות. אנשים טורחים להוציא עלינו כל כך הרבה אנרגיה, בזמן שאנחנו בסך הכול מנסים לחיות את חיינו", הוא מספר בריאיון ראשון ל-ynet. "היום לצאת לרחוב כפי שאני נראה זאת הצהרה פוליטית לכל דבר. אני הכי אוהב את אלה שאומרים: 'אנחנו בתל אביב 2024. על איזה הומופוביה אתה מדבר?' חיים, תתעוררו. אנחנו אומנם בשנת 2024, אבל החוויה שלי ושל חברותיי ללכת ברחוב היא לא בטוחה. להיות קוויר מוחצן גורר תגובות לא טובות והסביבה לא רואה בנו אנשים נורמליים. אבל מה זה נורמלי?! לא ניכנס להגדרות. החברה הישראלית לחוצה מדברים שהיא לא מכירה, וככל שהחברה תראה יותר שוני – תהיה קבלה. אם יש מקום לדוגמניות פלאס סייז – צריך להיות גם מקום לקוויריות".
"הארי סטיילס זה לא קוויר!"
מצויד בעצמות לחיים מסותתות, עיני אוקיינוס ומראה גבעולי הפרוס על פני 187 סנטימטרים, חשין הוא אחד הדוגמנים המסקרנים שפועלים כיום בישראל. כבר ארבע שנים שהוא חתום בסוכנות יולי, כשברזומה שלו עבודות בתחום היופי עבור מותגים כמו נטאשה דנונה ומאק. לאחרונה שב מחצי שנה בקוריאה הדרומית – שוק שבו למראה שלו יש לא מעט ביקוש. אל דוגמנות פנה בגיל 17, בזמן שהתחנך בפנימיית "שבילים" הסמוכה למכללת רופין, בית לנערים ולנערות בעלי קשיים נפשיים, רגשיים והתנהגותיים, שאליה הגיע לאחר שהתמודד עם קשיים נפשיים ואובדנות.
"למרות שהייתי מעט מלא ולא בעניין לדגמן – הרבה שנים החמיאו לי שאני נראה טוב, עד שבשלב מסוים הגעתי למסקנה שאולי שווה לי לנסות את זה", הוא אומר. "לטוב ולרע – אין לי בושה, ואני יודע לבקש ולהשיג את מה שאני רוצה. אז שלחתי הודעות לצלמים שרציתי לעבוד איתם, עד ששכנעתי אותם לצלם אותי. התחלתי לבנות את עצמי דרך הטיקטוק, עד שהסטייליסט אייל חג'בי שלח תמונות שלי לסוכנות יולי ומאז אני איתם".
המראה שלו, הוא אומר, פועל לטובתו ולרעתו – תלוי בשוק, בלקוח, ביכולת של חברות אופנה למתוח גבולות מגדריים. כיום הוא פועל לחיזוק הנראות שלו בעולם במטרה למצוא סוכנות בת במילאנו, שם הוא רוצה לעבוד. נתוניו הפיזיים והמראה הייחודי שלו לא אמורים להוות בעיה.
"לתעשיית האופנה בארץ קשה לאכול אותי", הוא טוען. "לאחרונה הקריירה שלי מתחזקת ואני מקבל יותר עבודות". לדבריו, זהו גם תהליך אישי שהוא עובר כאדם. "לקח לי זמן להבין מי אני, לפתח ביטחון ולהאמין בעצמי. היום אני מאוד מקצועי ויש בי עניין מעבר לדוגמנות – מהפקה ועד סטיילינג".
מצד אחד, הייצוג שלך קווירי, אבל רוב המותגים שאתה עובד איתם בתחום האיפור מוכרים מוצרים לנשים.
"אני לא מסכים איתך, אני מרגיש שאני מוכר את המוצרים האלה גם לגברים. שים לב שרוב המאפרים בתעשייה הם גברים וכך גם רוב הטיקטוקרים לאיפור. לצלם אותי לקמפיין של סקארה יגרום לאנשים להסתכל על איפור באור שונה".
השאלה היא עד כמה הייצוג הקווירי שלך בא לידי ביטוי גם כלכלית עבור קהילת הלהטב"ק וחיזוק השקל הוורוד?
"אני מסכים שבחודש הגאווה פתאום כולם רוצים לחגוג עם הקהילה, כשצריך להציג את השונה 365 ימים בשנה. הלוואי שכילד הייתי רואה תמונות של אנשים שדומים לי בחנות איפור. זה היה משנה לי את החיים לטובה. היום אני רוצה להילחם על המקום הזה ולחזק את הנראות הקווירית, אבל בסופו של יום, מקבלי ההחלטות בעולם האופנה בישראל הם סטרייטים".
המראה שלך טרנדי מאוד, ולאחרונה אנחנו רואים, לפחות בלבוש, חזרה לארכיטיפים גבריים. יש חשש שבעוד שנה וחצי המראה שלך יצא מהאופנה?
"אנדרוגיניות וא-בינאריות אומנם באופנה – אבל החיים היומיומיים שלי הם לא טרנד. כך אני חי את חיי. כבר בכיתה א' שאלו אותי למה יש לי קול של אישה, אז סתמתי את הפה כדי שלא תהיה כלפיי תשומת לב אקסטרה. להיות דוגמן טוב זה לדעת מה אתה מוכר, ולהבין שאתה צריך למכור לנשים, לגברים, לנשים מבוגרות, ולהתאים את עצמך. מבחינת הלקוחות בארץ – קוויר זה הארי סטיילס. זה לא קוויר! וקצת בא לי שהוודג' שלי יעורר שיח ושאנשים יפסיקו לפחד. יש הרבה ילדים שרואים אותי ברחוב ומגיבים בתגובות שליליות מחוסר ידע, חרדים ממה שהם לא מכירים מספיק".
סיפרת שעבדת בדרום קוריאה. איך הייתה החוויה שם בהשוואה לישראל?
"השוק בקוריאה שונה מאוד, והם אוהבים אנשים בעלי מראה מערבי וילדי, כך שהייתי מאוד פופולרי. אני זוכר שביום הצילום הראשון אמרו לי שאני מדגמן בצורה מאוד נשית. היה להם חשוב להוציא אותי כגבר בטוח בעצמו, מראה של איש עסקים אסרטיבי. זה היה שיעור חשוב כדי לגלות שאני יכול להיכנס לדמות ולהרגיש את עצמי בכל מיני צורות".
והגובה שלך מתאים מאוד לתצוגות מסלול.
"כן, למרות שיש לי חלום להיות קוקטית. לפעמים בא לי להיוולד בגובה 1.60 מ'".
גברים שמחים להיות גבוהים, לא?
"גברים? כן. אני? עוד לא ברור אם אני שמח מהגובה, כי זה יוצר לי אפשרויות בדוגמנות. מצד שני, יש בי את הרצון להיות עדין וקטן, ולא להרגיש רולה ובהמה".
אתה לא רולה.
"רולה".
אתה גבוה ורזה.
"רולה! גם אם אני אוהב את עצמי ושלם עם עצמי, אני מרגיש לפעמים שהכתפיים רחבות מדי. איפור גורם לי להיות יותר אני. עם הגוף זאת התמודדות קשה יותר".
12 צפייה בגלריה
"הבנתי שגם בחליפת מכנסיים עם שיער קצר וזיפים, אני יכול למצוא את אורי". חשין
(צילום: יחצ)
אחד השינויים הפיזיים שעבר כדוגמן היה להיפרד מהשיער הארוך והנשי לטובת תספורת קצרה ומתולתלת. "החברה מאוד נעולה: ארוך – נשי, חלק – נשי. ואני מנסה להרחיק את עצמי מההגדרות האלה", הוא מסביר. "כשבסוכנות ביקשו ממני להסתפר זה היה טראומטי, אבל גם מחזק. הבנתי שגם בחליפת מכנסיים עם שיער קצר וזיפים – למרות שאני מתגלח פעמיים ביום כי אין לי כסף ללייזר – אני יכול למצוא את אורי".
איך אתה מגדיר את עצמך על הרצף המגדרי?
"זה לא א' או ת' – יש כל כך הרבה מקום על הסקאלה הזאת", הוא מסביר. "אני חי בתהליך של לחוות את היומיום ולהבין מה נכון לי. ככל שהתבגרתי, התחיל להפריע לי שמציגים אותי כגבר. מצד שני, לקחת הורמונים ולעשות שינוי מין זה משהו שמאוד מלחיץ אותי. יש לחץ מהחברה להגדיר מי אתה ולשים אותך בתבניות, אבל בכל בוקר אני מזכיר לעצמי שאני בתהליך אישי. אני מרגיש שאני גשר, כי גם הומופובים יוצאים מהחוויה איתי ב'וואלה, אתה חמוד' (הוא מנמיך את קולו לטון גברי ומאצ'ואיסטי). אני פותח נקודת אור לאנשים קווירים. כרגע נוח לי לחיות יום יום בדרכו ולא להיות בלחץ חברתי, עם כמה שזה קשה".
12 צפייה בגלריה
"לקח לי זמן לצאת מהמקום של הילד הפגוע. ועם כמה שפגעו בי, אני לא רוצה לפגוע באחרים"
(צילום: עמית סליקטר)
"כל הילדות ניסיתי לשרוד"
מאחורי האיפור, החיוך הגדול והעיניים הפלרטטניות שהוא מציג בטיקטוק – מסתתר סיפור חיים מורכב, עליו הוא מספר לראשונה בפתיחות ובאומץ רב. חשין נולד וגדל בהוד השרון, ילד סנדוויץ' בין שתי אחיות. הוא התחנך בבית הספר המסורתי תל"י (תגבור לימודי יהדות), וכמו ילדים עדינים רבים חטף לא אחת הצקות ומכות מחבריו לבית הספר. היום הוא במקום טוב יותר בחייו, אבל הילד שבתוכו ממשיך לבחון את מקומו בחברה הישראלית והמאצ'ואיסטית שבה אנו חיים, קל וחומר בעתות מלחמה.
"הייתה לי ילדות מאוד קשה. אני חושב שכבר מהגן הרגשתי אבוד במסגרות חברתיות", הוא מספר בטון מפויס ולא מתנצל. "זה הרגיש כמו כאב כרוני אחד ארוך. רדפתי אחרי חבורת בנים מקובלים שרק רציתי שיאהבו אותי. עד היום אני לא מבין מדוע נלחמתי שהם ירצו אותי, למה חזרתי שוב ושוב למקום הכי פוגע ופגוע. הם הרביצו והעליבו אותי. רק כשיצאתי מהתיכון, התחלתי לחיות כפי שאני רוצה והבנתי שרק כשאהיה אני – אנשים יאהבו אותי.
"אני מנסה לא לתת לילד הפגוע שבי למנוע קשרים או חברויות חדשות. זה לא תמיד פשוט, כי אני פוגש את 'הילד הפגוע' הזה לא מעט אצל אנשים אחרים מתוך הקהילה הלהט"בית. לפעמים הומואים חסרי ביטחון מוציאים עליך את הילד הדחוי שנמצא בהם. אני לא מרגיש שהקהילה תומכת אחד בשנייה, ובא לי שזה ישתנה. יש הומופוביה פנימית שנובעת מתוך פחד להוציא את הנשיות מעצמך. כנראה שהשרפות מהילדות עדיין בוערות בהם והם מגיבים לסיטואציות חברתיות מתוך מקום מאוד פגוע".
אתה מתאר כאן חוויה מפתיעה ביחס לגיל הצעיר שלך. יש מחשבה שמי שנולד בתחילת המילניום, לאחר המהפכה הלהט"בית בישראל, חסין מהומופוביה.
"אני חושב שלא הצלחתי להבין מה קורה איתי רוב הזמן. הייתי ילד עדין אבל גם מאוד אגרסיבי מתוך כעס ותחושה שלא מבינים אותי. המטרה שלי הייתה לא להגיע לבית הספר ואיך להמציא שוב שאני חולה. כל הילדות ניסיתי לשרוד. ובגלל שהרגשתי שלא מבינים אותי, עשיתי הכול כדי שאנשים יהיו חברים שלי. עם השנים למדתי מהי חברות אמיתית ומה מגיע לי, אבל לקח לי זמן לצאת מהמקום של הילד הפגוע. ועם כמה שפגעו בי, אני לא רוצה לפגוע באחרים".
מתי הבנת שאתה "חריג", להגדרתך?
"תמיד היה לי ברור שיש בי משהו שונה ושאני לא נמשך לנשים. זו נהייתה 'בעיה' בגיל ההתבגרות. כשכולם התחילו לדבר על בנות, התחילו יותר לשים לב אליי. אני זוכר שנסענו לטיול מבית הספר ותלמידים מכיתות גדולות חשפו בפניי פורנו של הומואים, לפני שבכלל הבנתי מה אני רוצה. החברה תייגה אותי, ומאוד פחדתי מלהיות הומו כי לא הבנתי מה זה הדבר הזה. לא הייתה לי תמיכה, לא היה לי עם מי לדבר על זה. זה היה נשמע כמו מחלה, בזמן שרק רציתי להיטמע בחברה. ניסיתי להמציא לעצמי שאני נמשך לנשים, אבל זה לא עבד".
האתגרים שליוו אותו כילד צעיר התגברו בגיל ההתבגרות, ועל חלקם הוא מעדיף לא לדבר. כשהחל לנסות לפגוע בעצמו, החליטו הוריו לשלוח אותו לפנימייה שתגן עליו מפניו. "היו דברים שהובילו אותי לאובדנות: תסכול עצמי, התמכרויות ודברים אחרים, עד שהגעתי לשלב שאני זקוק לעזרה ונכנסתי לאשפוז. הגעתי לפנימייה במקום הכי נמוך שהייתי בחיים, ומשם אפשר היה רק להמריא מעלה. קיבלתי בפנימייה כלים שאפשרו לי להמשיך הלאה בחיים, למרות שמבחינה לימודית לא השלמתי תעודת בגרות. לא יכולתי להשקיע בשום דבר חוץ מהמאבק היומיומי של החיים עצמם".
רצית למות או לקרוא לעזרה?
"היו לי כמה ניסיונות אובדניים. הייתה פעם אחת שממש רציתי למות, והייתה גם קריאה לעזרה מתוך מקום של 'תתייחסו אליי'. אני זוכר שאחד הדברים שעזרו לי בטיפול היה לחשוב על האנשים שאכפת להם ממני, המשפחה שלי, החברים. כשאתה במקום מאוד נמוך – הכול נראה שלילי ואפור, וזה לא ככה. צריך למצוא בכל יום את הסיבה לראות את הדברים הטובים. אני יודע שאני מושך אקסטרה תשומת לב שלפעמים אני רוצה ולפעמים לא. בסופו של יום, אני פשוט רוצה להיות אני, לחיות את אורח החיים שאני חי ולשים זין".
צילום: עמית סליקטר | סטיילינג: שי מיכאל | איפור ושיער: איילת שילוני | הפקה וארט-דירקטור: אורי חשין | בגדים: אוסף אישי | משקפיים: Bar Hadad TLV mall
