אכסדרת תיאטרון הבימה בתל אביב אירחה אתמול (רביעי) בשעות הצהריים את תצוגת האופנה השנתית של "הופכות את היוצרות" – עמותה הפועלת מזה תריסר שנים לסייע אישית וכלכלית לנשים היוצאות ממעגל הזנות, בין היתר על ידי הכשרה בתחום האופנה. בתצוגה שהפיק מוטי רייף ונערכה בחסות חממת מפעל הפיס לאופנה ומותג טיפוח השיער JUL, צעדו דוגמניות, מפורסמות, אקטיביסטיות ושחקניות, ביניהן אשת ראש עיריית תל אביב יעל חולדאי, הדוגמנית יעל רייך, השחקניות טלי אורן ורובי פורת שובל, מעצבת האופנה ג'ניפר קים, האקטיביסטיות הטרנסיות נינה הלוי וליה ברלב, ומלכות היופי במיל' רוית אסף ומירי דריקס – כולן לבושות בגדים שעוצבו ונוצרו על ידי תלמידות העמותה.
12 צפייה בגלריה
נערת היופי-עשרה לשנת 1993 דנה אבריש מדגמנת בתצוגת האופנה של עמותת "הופכות את היוצרות"
(צילום: יעל בקר)
הבחירה באופנה ככלי להעצמה אישית אינה מקרית. לצד המענה הטיפולי שמקבלות הנשים ב"הופכות את היוצרות", העיסוק באופנה מחזק את הדימוי העצמי דרך יצירה וביטוי אישי כתהליך רפלקסיבי. הנשים במרכז לומדות מיומנויות תפירה, גזירה ותדמיתנות, המאפשרות להן לפתח כלים תעסוקתיים, אבל יותר מכל מייצרות אצלן מרחב בטוח של התמדה, קהילתיות, חברות בינאישית וגם בריחה קלה לעולמות היופי והנשגב שבגדים יפים יכולים לספק. בתוך כך, נושא ההשראה שליווה את ההנחיה ליצירת מערכות הלבוש השנה היה חופש וחופשה. שתי מילים דומות לכאורה, אבל בעלות משמעות עבור נשים שיצאו בשנים האחרונות לחופשי. נאבקו לעצמאות.
הבגדים שהוצגו הטעינו את חלל התיאטרון באווירת ריזורט יוקרתית, עם שמלות, כפתנים וגלביות בגזרות משוחררות שניתן ללבוש כמערכת לבוש שלמה או בשילוב פריטים נוספים, כמו עליונית מעל מכנסי ג'ינס, כפי שהדגימה רוית אסף. הצבעוניות הוויטאלית בלטה כמעט בכל דגם, החל בשמלת גלבייה מודפסת בסגנון רטרו שלבשה יעל חולדאי, דרך שמלת משי ורודה ורומנטית שלבשה יעל רייך ושידרה רוך, ועד מערכת חוף של חזיית ביקיני ופראו צבעוני שלבשה רובי פורת שובל. אחד הדגמים שבלטו על המסלול היה בגד חוף בגזרה מלבנית שלבשה נערת היופי-עשרה לשנת 1993 דנה אבריש. הבגד הורכב משילוב של בדים בדוגמת משבצות לצד דוגמת ציורים, שלמרות הגודש הוויזואלי יצר מראה הרמוני.
"הייתי ילדה די אבודה שעשתה את כל הטעויות האפשריות"
אהובה (שם בדוי, כיתר השמות בכתבה) הגיעה ל"הופכות את היוצרות" בקיץ שעבר. היא בשנות ה-50 לחייה, נשואה ואם לבת ממרכז הארץ. סיפור חייה, כמו זה של גלית, גרושה ואם לשלושה בשנות ה-30 לחייה, גם היא ממרכז הארץ – הוא סיפור עם לא מעט אתגרים אישיים, אבל גם עם סוף אופטימי בזכות רצון ונחישות. שתיהן שמחו על ההזדמנות להתראיין כדי להציל אחרות ממעגל אינסופי של סמים קשים וזנות, שממנו הצליחו לצאת עם הפנים קדימה.
"להציג ארבעה דגמים על מסלול זה הישג עבורי", אומרת גלית, שיצרה ארבע מערכות לבוש הכוללות בגדי ים ושמלות חוף צבעוניות. "הצבעוניות משדרת החוצה את מי שאני היום", היא מוסיפה. "אופנה זאת התשוקה שלי, והחלום שלי הוא להיות מעצבת אופנה מפורסמת. למרות שהדימוי העצמי שלי עדיין נמוך – אני מאמינה שאני יכולה להביא את עצמי לרמה גבוהה באיכות תפירה ובעיצוב".
היא נולדה וגדלה במשפחה מרובת ילדים. אם נרקומנית, אב שנפטר כשהייתה צעירה. מגיל 15, היא מספרת, יצאה לעבוד כדי לכלכל את משפחתה. "אני בחורה טובה, אבל יחד עם זאת נפלתי בין הכיסאות. יש הרבה נשים כמוני שעשו בחירות גרועות בחיים", היא מודה בכנות. "הייתי ילדה די אבודה, נערה שעשתה את כל הטעויות האפשריות. הייתי ילדה מאוד יפה ושיחקתי על זה. יכולתי לעשות מלא כסף – ועשיתי. בגיל 21 כבר ילדתי ילד מבן הזוג הראשון שלי, שאיתו עברתי את כל הסמים הקשים והזנות. לא היה פשוט לעבור עם הילד את מסע החיים הזה, אבל הוא עבר איתי את הכול. יש לי גם ילדה בת שש וחצי ותינוקת בת שנה ושבעה חודשים מגבר אחר, שהיה טוב אליי, אבל לצערי עשיתי גם איתו טעויות בדרך".
הזנות והסמים הקשים החלו בגיל צעיר, קשורים בקשר הדוק שלא ניתן להתרה. כדי לשרוד בזנות צריך למחוק את הראש, ולהפך. במשך תקופה ארוכה של תשע שנים היא התנקתה מסמים, הכירה בן זוג והתחתנה. מדי פעם המשיכה לעבוד בזנות. "כנשואה, הייתי יוצאת לעבוד ללא ידיעתו", היא מגלה. "ויום אחד הייתה לי מעידה עם לקוח שהציע לי סמים והשתמשתי. כל מה שבניתי נהרס".
"הגעתי שבורה, ידעתי שאני חייבת עזרה. אני לא אשכח שלילך חיבקה אותי ואמרה לי: 'גלית, את איתנו'. כיף לדעת שיש לי על מי להשעין את הראש. כל החיים אנשים נשענו עליי, עכשיו אני יכולה לנוח ולשים את הראש על מישהו"
היא התגלגלה לשימוש תכוף בסמים ולעבודה בעיסוי בפתח תקווה למשך כמה חודשים, שם גם הכירה בחורה שעבדה איתה ולמדה עיצוב בסטודיו של "הופכות את היוצרות". "היא הראתה לי בגד ים שהיא תפרה בעצמה וסיפרה לי על העמותה. מילדות חלמתי להיות מעצבת אופנה. ואז, כשהחיים שלי התרסקו, היא נתנה לי את מספר הטלפון שלהם".
זה לקח עוד כמה חודשים עד שגלית אזרה אומץ להרים טלפון, ולפני כחמש שנים היא עשתה צעד ראשון בדרך החוצה. "הגעתי שבורה, ידעתי שאני חייבת עזרה. אני לא אשכח שלילך (לילך צור בן משה, מייסדת ומנכ"לית העמותה, א"י) חיבקה אותי ואמרה לי: 'גלית, את איתנו'. כיף לדעת שיש לי על מי להשעין את הראש. כל החיים אנשים נשענו עליי, עכשיו אני יכולה לנוח ולשים את הראש על מישהו".
מלבד שיחות עם עובדת סוציאלית מטעם העמותה פעם בשבוע, היא מקבלת סיוע בשכר דירה ויחד עם ביטוח לאומי מימנו לה לימודי תדמיתנות במוסד פרטי בשווי של עשרות אלפי שקלים. "כל החיים מה שהניע אותי היה כסף", היא אומרת לסיכום, "אבל היום אין לי דירה משלי, אני חיה בשכירות ונתמכת מהמדינה. לפני חמש שנים עשיתי בזנות הרבה כסף. עד היום החלום שלי זה לקנות בית לעצמי ולהיות מעצמת אופנה. גם סטודיו קטן בבית יספיק לי, כדי להיות קרובה לילדים. את הטעויות שעשיתי לא אעשה עם הילדים שלי".
"כתוצאה מהרצון לשרוד, את חושבת שכרטיס הביקור שלך הוא היופי והגוף שלך"
בפרפרזה על "חדר משלך" של וירג'יניה וולף, סטודיו (קטן) משלך שבו ניתן ליצור באופן עצמאי הוא גם חלומה של אהובה, שהציגה אתמול שתי שמלות. את "הופכות את היוצרות" גילתה לפני שנה בעקבות שיחה עם חברה שנפתחה בפניה וסיפרה לה על העמותה. "ביום שהגעתי לכאן בכיתי את החיים שלי, את הבכי שרציתי לבכות כל החיים. בכי של תסכול, של התפרקות, הבכי של תודה שמצאתי אתכן", היא מספרת בעברית עשירה. "זה לא סתם בית ספר לעיצוב אופנה. אני מקבלת כאן חום, אהבה ותמיכה נפשית. אני חשובה להם, מבחינים בחסרונך אם את לא מגיעה. יש ימים שקשה לי לצאת מהמיטה, אז מתקשרים ובודקים איפה אני. לא רק שרואים אותי – מתבוננים בי פנימה לנשמה! עמוק! יש כאן נשים מקסימות עם לב גדול, ואנשי צוות מדהימים שלשוני ענייה עליהם. לא אמצא מילים לתאר את העשייה המדהימה שלהם".
בגיל 16 נזרקה מהבית לרחוב. אמה נישאה בשנית ואביה החורג ניצל אותה מינית ובהמשך גם עברה אונס, טריגרים שמובילים רבות להתדרדר לזנות. "מהר מאוד נפלטתי מהחברה", היא מודה. "מגיל צעיר חייתי כהומלסית ברחוב ועד היום, כשאני עוברת ליד המקומות שגרתי בהם, עוברת בי חלחלה. אבל תתפלא, כדיירת רחוב לא קרה לי שום דבר רע. חברים שלי שמרו עליי בחרדת קודש. הדברים הרעים קרו לי מאנשים שהיו קרובים אליי, אנשים שאהבתי וסמכתי עליהם: בני משפחה, שכנים. חברים אף פעם לא פגעו בי או נגעו בי ללא רצוני. וזה לא מובן מאליו".
לזנות התגלגלה כבר כנערה בת 16. "כתוצאה מהרצון לשרוד", היא מסבירה, "את חושבת שכרטיס הביקור שלך הוא היופי והגוף שלך. לוקח הרבה שנים להבין שאת צריכה לשמור על עצמך בחרדת קודש. אבל כשמבזים את הגוף שלך..." היא נוצרת את המילים. במקביל הגיעו האלכוהול הסמים. מכמה שאכטות של מריחואנה התגלגלה להרואין. במשך שנתיים הייתה מכורה כבדה, להגדרתה.
"זה היה אורח חיים שלם: הסתובבתי עם עבריינים, אסירי עולם, נשקים וסמים קשים. בהתחלה את חושבת שזה שטויות וחד-פעמי, ויום אחד את מוצאת את עצמך מכורה להרואין. אני לא מאחלת את זה לאף אחד. התאהבתי במישהו שהיה מכור והשתמשתי בכמויות גדולות, כי בן הזוג שלי היה סוחר סמים, אז גם הכול היה זמין. השתמשתי עד איבוד העצמי, ברמה שלא יכולתי לקום לשירותים או להתקלח. נגמלתי בסוף לבד, אבל הייתי בדיכאון המון שנים".
"זה היה אורח חיים שלם: הסתובבתי עם עבריינים, אסירי עולם, נשקים וסמים קשים. בהתחלה את חושבת שזה שטויות וחד-פעמי, ויום אחד את מוצאת את עצמך מכורה להרואין. השתמשתי עד איבוד העצמי, ברמה שלא יכולתי לקום לשירותים או להתקלח"
היא התנקתה, חזרה להשתמש ונגמלה שוב. זה למעלה משני עשורים שהיא נקייה. על הדרך גם חזרה בתשובה, אבל מזנות יצאה ונכנסה לאורך חייה. "כבר בשנות העשרה שלי התחלתי בזנות ועבדתי בזה גם בחופשות מהצבא. הייתה תקופה קצרה שחזרתי לגור עם המשפחה, אז גויסתי לצה"ל, אבל נפלטתי לאחר תקופה בגלל שגילו שאני עובדת בזנות". לאורך השנים עבדה בתחום העיצוב ונגעה גם בתחום האמנות. "אבל היו לי חיים כפולים", היא מודה, "הזנות תמיד הייתה שם".
בשיחתנו ימים ספורים לפני התצוגה, בין מדידה אחת לאחרת, כשברקע היא מפרגנת למפורסמות שמגיעות לסטודיו – אהובה נרגשת מהמעמד. "עמלנו על התצוגה הזאת מכל הלב, והמפגש עם נשים שרק בחלומות יכולתי למצוא תחת קורת גג אחת מרגש אותי", היא אומרת. "המקום הזה הפיח בי המון תקווה ושמחה. היכולת לרקום חלום זה הישג עבורי. פתאום אני מרגישה יצרנית וזה לא דבר מובן מאליו. נתתי כאן את הנשמה שלי וכל אחד מהדגמים שיצרתי חושף את הרגש האישי שלי. ברגע ש'נכנעתי' לחיים האלה, אני יודעת שהרווחתי יותר".
"המקום הזה הפיח בי המון תקווה ושמחה. היכולת לרקום חלום זה הישג עבורי. פתאום אני מרגישה יצרנית וזה לא דבר מובן מאליו. נתתי כאן את הנשמה שלי וכל אחד מהדגמים שיצרתי חושף את הרגש שלי"
החלום שלה, היא מספרת, הוא לפתוח סטודיו קטן, לתפור בגדים לבני המשפחה. "הבגדים הם חלק קטן מהתהליך", היא אומרת לסיכום. "זה מקום שמלמד אותך קשרים חברתיים, התמדה, עשייה, יצירה, בניית אמון, שייכות, בית. זה בית שנתן לי משמעות וביטחון. אתה יודע מה זה מרחב בטוח בשבילנו?" היא שואלת בשקט. "זה לא דבר מובן מאליו, נשמה. אני יודעת לשחק את המשחק של החיים בחוץ, ובאמת, פראיירית אני לא. אני בן אדם אהוב, תודה לאל, ויש לי חברות ומשפחה. אבל פה יודעים מי אני, נותנים לי להיות מי שאני, ואני מרגישה בטוחה. וזה חתיכת רגע מכונן בציר החיים שלי, רגע מאוד משמעותי".
