בשנת 2016 שחרר הרכב האינדי המסך הלבן את השיר "רק בקבר" שלווה בקליפ אמנותי עם "הופעת אורח" של המוזיקאי ואייקון התרבות צביקה פיק, אשר תמונתו ננעצה על גזע עץ, מחזיק בידו שרשרת דובי ופניו מאופרות בכבדות. הייתה זו התכתבות פנימית עם המוזיקאי הוותיק של המוזיקאים ובני הדודים גילברט וגבריאל ברויד, שסגנונם החזותי כלל פנים מאופרות בכבדות ואלמנטים מסגנון הגלאם רוק. בריאיון שערכנו איתם אז, סיפרו כי פיק הוא מקור השראה עבורם ואף הוסיפו כי המוזיקאי ראה את הקליפ כשיצא ואהב אותו. היום (ראשון) הלך פיק לעולמו בגיל 72 והשאיר אחריו בני משפחה, מעריצים רבים ומורשת מוזיקלית ענפה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. מת אב.
צביקה פיק היה אחד המוזיקאים הראשונים בישראל שהבינו את חשיבותו של הלבוש ביצירת פרסונה בימתית. בזמן שבארץ התרפקו על שירי זמר מגויסי מולדת והרוקנרול הישראלי בחר במכנסי ג'ינס וחולצת טי דהויה כמדיו הלא פורמליים – צביקה פיק צבע את עולם המוזיקה הישראלי בנצנצים. עם השראות מילדי הפרחים של שנות ה-60 ומאוחר יותר עם האיפור המתריס והבגדים הצמודים והנוצצים בהשראת הגלאם רוק של שנות ה-70 (והשפעות של מוזיקאים כמו דיוויד בואי, איגי פופ, אלטון ג'ון ואחרים), פיק סלל לעצמו תדמית של מוזיקאי פורץ דרך, הן מבחינת היצירות שהלחין, הן בחזות הוויזואלית שלו.
"בשונה מזמרים אחרים בארץ, לצביקה פיק היה הכול: הפרסונה, הנראות, הקול, המוזיקה. היה בו משהו שלא ראו קודם בארץ לפניו", אומר היום ל-Ynet ד"ר גיא מורג צפלביץ', שאצר ב-2018 (יחד עם רפי וזאנה) את התערוכה "מעלה, מעלה! צביקה פיק: התערוכה" בגלריה החווה בחולון. "פתאום אנחנו כבר לא ישראל הקטנה, וילה בג'ונגל, אלא חלק מהעולם הגדול. אמריקה. על המוזיקה שלו ידברו מבינים ממני, אבל במשך 50 שנה יצר פיק מוזיקה רלוונטית שנגעה בכל כך הרבה אנשים. על אף שהוא היה, לכאורה, נטע זר – הוא הצליח לדבר לכולם, שזה דבר יוצא דופן".
הרבה לפני שאביב גפן "זעזע" בשנות ה-90 את ישראל בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה באיפור פנים – צביקה פיק הופיע על הבמות ובעיתונים מאופר. אייקון הפופ הישראלי הראשון היה מחלוצי הגברים בארץ שניפצו, לפחות מבחינת המראה, את גבולות המגדר. בשנת 1982, לדוגמה, הוא כיכב על שער מגזין "לאשה" בז'קט בצבעים זהב ושחור עם איפור עיניים בולט, מגמה שהתחזקה עם השנים בשערים למגזינים כמו "להיטון". גם על עטיפות אלבומיו הציג מראה חדשני לאותן שנים. על עטיפת אלבומו השני מ-1973, שכלל את הלהיטים "סימנים" ו"הרקדן האוטומטי", צולם פיק כשגופו מאופר בצבע כסף, כמעין איש חלל. שנה אחר כך, על עטיפת האלבום "מה עכשיו?" משנת 1974, הופיע חמוש בז'קט ספורטיבי אדום עם רוכסנים לבנים, המרפרר לאופנת התקופה.
8 צפייה בגלריה
"הוא היה מאוד מעורב בבחירת הדימוי הסופי ובתהליך עצמו". צביקה פיק בצילום מהתערוכה "מעלה מעלה"
(צילום: איתן טל)
לפני כמה שנים תיעד אותו צלם האופנה איתן טל בתצלום בשחור-לבן שהופיע בתערוכה בחולון, ובו פיק מאופר בכבדות. "הוא היה נועז ומלא ביטחון עצמי, בלי טיפת תהיות או חשש", נזכר היום טל. "הבחירה להצטלם מאופר הייתה הצעה שלנו והוא זרם עם זה. אני חשבתי שזה יהיה חסר סיכוי, הזיה מוחלטת, אבל הוא נענה והסכים. הוא היה מאוד מעורב בבחירת הדימוי הסופי ובתהליך עצמו, ואפילו הגיע אליי הביתה לראות את התצלומים. בדרך כלל אמנים לא מעורבים ברמה הזאת".
"איפור לגבר היה משהו לא מקובל בעליל באותן שנים, וצביקה השתמש בזה", מוסיף מורג צפלביץ'. "אני זוכר שכילד הוא היה בא לקחת דברים מהדואר שהיה ממוקם מול הבית שבו גדלתי, ואנשים היו מגיעים לצפות בו, לחזות בפלא. היום מתלהבים מרן דנקר שלובש שמלה – ומי שבכלל פתח את הפתח לדבר כזה הוא צביקה".
האם, להערכתך, הוא עשה זאת כביטוי אישי? מרד בתרבות של הצנע לכת שהייתה כאן באותן שנים? או שהוא התכתב עם מגמות אופנה בינלאומיות?
"אני חושב שזה ביטוי אישי. כולנו מושפעים מדברים שאנחנו נחשפים אליהם, אבל צריך לזכור שבאותן שנים לא היה אינטרנט. עם זאת, אני מאמין שאצל פיק זה היה חלק מהפרסונה ולא תחפושת. זה לא משהו שהוא לקח ממישהו אחר או חיקה מישהו אחר. זה היה ביטוי אישי, ומותו היום הוא אבדה מאוד גדולה לתרבות הישראלית".
