המפגש עם מעצבות מותג האופנה TRES נערך שעות ספורות לפני תצוגת הבוגרים השנתית של המחלקה לאופנה בשנקר, בית הגידול שהוציא תחת ידיו את השלוש: נוי גוז, נועה גור ודפנה פילוסוף, שאף זכתה בפרס ע"ש פיני לייטרסדורף לשנת 2012 שבה סיימו את לימודיהן. פרויקטי הגמר של השלוש היו מהבולטים במחזור. גוז, לדוגמה, יצרה את פרויקט הגמר המרשים "נווה מדבר" עם פרשנות חדשה לפריטי לבוש אייקוניים של בית האופנה משכית – מערכות לבוש שניתן היה ללבוש ישירות מהמסלול, שילוב בין פרקטיות, שפה אמנותית וחשיבה על הפרטים הקטנים.
ערכים אלו הוטמעו גם במותג שהקימו השלוש בשנת 2014 ותכף חוגג עשור, זמן שיא למותגים ישראלים שנאנקים תחת עול של קשיי הייצור המקומי, תחרות מרשתות אופנה בינלאומיות וקהל לקוחות בוגדני. מימיו הראשונים עם סטודיו וחנות צמודה ברחוב אחד העם במרכז תל אביב, ניסחו השלוש שפה עיצובית שמתאימה לאקלים ולסגנון הישראלי: נונשלנטי, צבעוני, עשוי בדים טבעיים. בגדים שלא ייראו מתאמצים מדי, לא "לבושים" מדי, שהתאימו היטב לצורך של לקוחות צעירות ותל אביביות. נשים בדמותן – אימהות בנות 37 ממרכז תל אביב.
החודש הן משיקות חנות שנייה ומרווחת בשכונת הדר יוסף (במתחם קניות ובילוי חדש היכן שהיה בעבר מתחם גולף-כיתן ברחוב פנחס רוזן), מתוך רצון להתקרב פיזית ללקוחות שלהן על גבול רמת השרון-שכונות עבר הירקון של תל אביב. על ההתרחבות הנוכחית אחראית, באופן מעט אירוני, הקורונה. בזמן שמותגים ומעצבים צמצמו פעילות בשלוש השנים האחרונות, גילו מעצבות טרס דרך רכישות מקוונות כי חלק גדול מלקוחותיהן הן תושבות האזור. בנוסף, הרגישו צורך להתפתח ולגדול. "מרכז תל אביב נהיה לא נגיש", אומרת גוז, "קשה להתנייד בעיר, נהיה חנוק. הייתה אוכלוסייה שלא הצליחה כלל להגיע אלינו".
"לאחר עשור, הבנו שאנחנו חייבות לגדול מאחר שכמות האנרגיה שאנחנו משקיעות בכל דגם גדולה והיינו צריכות קפיצה עסקית", מוסיפה גור על המהלך העסקי מאחורי החנות החדשה. "אנחנו עושות עשרה סמפלים עד שאנחנו מגיעות לייצור של מכנסי ברמודה, אז בסוף למכור מהם רק 100 יחידות? היינו צריכות להתרחב כדי למכור יותר. המיקום אידיאלי עבורנו. פה בשכונה כמעט אין חנויות אופנה והייתה לנו אינטואיציה חזקה לגבי המתחם".
הפתיחה תופסת אותן בימים של מחאות חברתיות בכל הארץ ומצב כלכלי מורכב שמקרין גם על כיס הלקוחה. "לא תכננו לפתוח את החנות בזמן הפיכה משטרית", אומרת גור בכנות. "נשחקה לנו רווחיות בקטגוריות רבות: המטבע הזר עולה, השכר עולה, אנחנו סופגות הכול כלכלית. אנחנו שלוש מעצבות שמנהלות את העסק עצמאית. הכול עשינו במימון עצמי ואנחנו מתנהלות בזהירות. לא באנו לעשות אקזיט – אלה החיים שלנו".
"אין לנו קוד קופון, אנחנו לא במסחרה הזאת"
הן הכירו במחלקה לאופנה בשנקר כבר ביום הראשון ללימודים, שלוש סטודנטיות עם חלומות גדולים שהפכו לשלוש חברות טובות. לריאיון מגיעות שני שליש מהטריו, גוז וגור, בשיחה שמתגלגלת בהומור, תוך שהן משלימות קווי מחשבה ואסוציאציות. "היינו סוג של פורום משולש", מתארת גוז, "עוד לא היו אפילו קבוצות ווטסאפ". הן נפגשו באופן קבוע בסלון הדירה של גור, עד שיום אחד החליטו להקים יחד את טרס. "התקשרתי לנוי והיא ישר אמרה: 'את רוצה שנעשה יחד בגדים, נכון?'" נזכרת גור.
"הגדרנו את זה כבגדים לחברות, כי לא היה לנו מה ללבוש, ולא כמותג", מוסיפה גוז. "כשהתחלנו, לא היה מודל דומה לשלנו. שותפויות מעולם לא עבדו, בטח לא של שלוש מעצבות. טרס הוא ילד של שלושתנו בהורות משותפת. השלוש זה הכוח, וזה גם מה שמחזיק את העסק. לא סתם קראנו לעצמנו 'טרס'".
גור: "כשלמדנו בשנקר, עבדנו יחד כמוכרות ב'רוס אובטה' (מותג האופנה של האחיות עינב והדס צוקר, א"י) ופנטזנו שיום אחד יהיה לנו עסק דומה".
גוז: "כשהמותג נסגר, היינו ביום אבל".
גור: "כשמתייעצים איתנו איך לפתוח מותג, אנחנו אומרות: תתאמנו במשך שתי עונות בלעשות בגדים, לפני שאתן עושות קפיצה. לוקח כמה שנים להבין את השוק, את הגזרות הנכונות, את תהליך הייצור, את כתב היד שלך. אחת הבעיות בשוק המקומי היא שיטת הקונסיגנציה, שסירבנו לקחת בה חלק מתחילת דרכנו, למעט עונה אחת עם רזילי. אין דבר יותר נורא באופנה מלעשות בגדים לא מושלמים".
מה סוד ההצלחה של שלושתכן?
גוז: "אנחנו שלוש נשים שמפרגנות אחת לשנייה בלי אגו. אנחנו אימהות שמפרנסות ועובדות קשה מהיום הראשון. אף אחת כאן לא חיה בסרט שהיא טובה יותר מהשלישית, ובסופו של דבר המוצר מדבר בעד עצמו ויש לזה כוח. יש לנו הבעת אמון מלאה מהלקוחות בתשע השנים האחרונות".
גור: "היום מוזר לפתוח מותג בלי שאת מדברת על עצמך בסטורי ומספרת כמה שהבד נעים-נעים-נעים וכמה שהכול מהמם. אנחנו משלמות על זה מחיר, כי אינסטגרם היא הפלטפורמה המרכזית היום לחשיפה".
אפרופו משפיעניות שמייצרות קולקציות בעצמן או מחלקות קוד קופון. אתן לא בלופ הזה. זה קורה מתוך בחירה?
גוז: "אנחנו עובדות רק עם חברות טובות שלנו, כמו טל שמואלי ואליאנה תדהר. אנחנו לא משלמות לאף אחת שתלבש את הבגדים שלנו".
גור: "וגם אין לנו קוד קופון, אנחנו לא במסחרה הזאת".
"אנחנו חברות מאוד טובות – אבל מותר להתקוטט על בגדים"
באופן טבעי נוצרה ביניהן חלוקת תפקידים לפי תחומי עניין: גוז אחראית על יחסי הציבור, עמודי הסושיאל והפקת ימי הצילום; פילוסוף אמונה על פיתוח הגזרות והייצור; גור היא מנהלת העסק והפיתוח העסקי. על העיצוב, לעומת זאת, הן עדיין עובדות יחד בסינרגיה.
גוז וגור מספרות כי כולן פתוחות לקבל רעיונות של כל אחת מהשלוש, גם אם מדובר בלקיחת סיכונים. "שלוש זה מספר טוב, כי תמיד יש רוב", אומרת גוז. "יש מדי פעם ריבים על אורכים של חצאיות, אבל זה קל יותר מלעצב לבד כי יש לך קונטרה. אני לא מבינה איך מעצבים עושים את זה לבד. גילינו שדגם שכולנו אוהבות – יעבוד יותר".
גור: "אנחנו חברות מאוד טובות – אבל מותר להתקוטט על בגדים. פעם עשינו שמלת אוברסייז מבד סריג כי אמרו לנו שצריך, בעוד אנחנו הרגשנו שהלב שלנו לא שם. עובדה, זה לא נמכר. מצד שני, אנחנו גם לוקחות סיכונים עיצוביים. כשנוי הגיעה עם רעיון לטי שירט עם רקמה של קוף, הייתי סקפטית מאוד, אבל זה היה סולד-אאוט. אז אני מורידה את הכובע בפני החושים שלה".
גוז: "קוף מכוער ממש, אבל התאבססתי עליו. בהתחלה הן התעלמו ממני, לא ענו לי להודעות, אבל לבסוף זה הצליח כי כל אחת מאיתנו היא הבוס של עצמה ועושה החלטות, כשהיתר תומכות בה".
10 צפייה בגלריה
"יש בעולם מספיק בגדים. אם לא נביא משהו טוב, עדיף לא להוסיף עוד לכלוך"
(צילום: דור שרון)
קולקציית אביב-קיץ 2023 בעיצובן מצעידה את המותג לשפה נינוחה ונונשלנטית יותר, רזה בהדפסים, עשויה בדים טבעיים. בהשוואה לעונות קודמות, היא רחבה יותר ומותאמת לצרכים של לקוחותיהן מבוקר עד ערב, עם פריטים נחשקים כמו שמלת סליפ ממשי גזורה באלכסון בצבע ברונזה או שחור (1,360 שקל), חולצות טי חלקות בארבעה צבעים (220 שקל), חצאית מידי בהדפס משי פרחוני (650 שקל), מכנסי ג'ינס בגזרה רחבה (590 שקל) וז'קט שחור עם כפתרה כפולה העשוי ויסקוזה וטנסל (790 שקל). כמעט כל הדגמים (למעט בודדים) מיוצרים בישראל בחמש מידות בטווח של XS-XL.
בניגוד לעונות קודמות, בולטות בהיעדרן חולצות הטי המודפסות שהיו בעבר מזוהות עם המותג. העונה ניתן למצוא שני הדפסים בסגנון פופי יותר, שונים משפת הרטרו שפרסמה אותן לפני כמה שנים. "הרגשתי שהעונה לא בא לי הדפסים. רציתי לעצב משהו פחות בולט, יותר נינוח", מודה גוז כשהיא מתייחסת לקולקציה בכללותה. "אבל ההדפסים לא ייעלמו, מאחר שהם הדבר שמבדל אותנו בשוק. גם אם המינון קטן – הם שם. החולצות החלו 'להתפוצץ' לפני שלוש שנים כשהתחלנו למכור בסטורי. פתאום ראית בנות לובשות אותן בכל מקום".
10 צפייה בגלריה
"יש מדי פעם ריבים על אורכים של חצאיות, אבל זה קל יותר מלעצב לבד כי יש לך קונטרה"
(צילום: דור שרון)
החיבור לרשת סטורי נדיר כשמכירים את שוק האופנה הישראלי. בניגוד לשיטת הקונסיגנציה הנהוגה בישראל, הן מוכרות בבלעדיות ב-13 סניפי הרשת שקונה מהן את הסחורה. זאת, בניגוד לדרישה של בעלי בוטיקים רבים להציג את הסחורה ללא תשלום, ולהעביר את הכסף רק במידה שהבגד נמכר. כאשר הבגד לא נמכר, שיטה זו משאירה רבים מהמעצבים הצעירים עם מלאי בסוף העונה וגם ללא כסף. לפני כשלוש שנים חשבו לפרוץ לשוק הבריטי, אבל הקורונה החזירה אותן לחשוב כיצד לגדול בשוק המקומי, שבו עדיין לא מימשו את הפוטנציאל שלהן.
"מכרנו ברשת רזילי פחות מעונה", נזכרת גור. "הם רצו שניצור דגמים במידה אחת של וואן סייז, בניגוד לטווח הרחב שלנו, ולא התאים לנו לעבוד כך וגם לקבל בסוף העונה משאית עם מלאי. אנחנו יוצאות מנקודת הנחה שיש בעולם מספיק בגדים, ואם לא נביא משהו טוב, עדיף לא להוסיף עוד לכלוך בעולם. תעשיית האופנה בעייתית ומייצרת הרבה מאוד בזבוז. באופן מאוד משמח, גילינו שבגדים שלנו מתגלגלים במכירות יד שנייה. זה שהם לא הולכים לפח ולקוחות עושות בבגד שימוש נוסף, מרגש אותנו".
עד כמה הלקוחה הישראלית מוכנה לשלם עבור עיצוב ישראלי?
גוז: "הרבה מהן קונות גם טרס וגם זארה וגם סטלה מקרטני. אני רואה עם מה הן מגיעות לבושות לחנות. הייצור שלנו יקר, אבל הוא גם הטוב ביותר".
גור: "בלי להתנשא, הלקוחות שלנו ברמה גבוהה מאוד. נשים עובדות, רובן אימהות, בטווח גילים רחב שמתחיל בצעירות בנות 18 שרוכשות את הטי שירטים שלנו ועד נשים בנות 80. המרכז הוא 45-25. הן מוכנות לקנות מעט ולהשקיע בבגד טוב, ועובדה שחלקן מגיעות עם בגדים שלנו מלפני שבע שנים. לעומת זאת, יש לקוחות ששואלות למה זה לא עולה 150 שקל. אבל אני מאמינה שלקנות היום אופנה מהירה ולהתעלם מההשלכות זה הזוי. עזוב איכות, מבחינה אתית. יש פה גם חינוך של לקוחות. הרבה בנות התרגלו לקנות אופנה מהירה ולייבש במייבש. כשאת מוכרת למישהי בגד מפשתן מכובס ואומרת לה 'תכבסי ביד וצריך לגהץ', זה לחנך. מצד שני, יש לנו פריטים ממשי מכובס שאפשר לזרוק למכונה ולכבס, אז זה מתאזן".
