לפני כחודש עמד מעצב האופנה יונתן כרמל ממותג האופנה VAUTRAIT מול בכירי תעשיית האופנה הבינלאומית בשבוע האופנה בפריז ולא הפסיק לדבר ולדבר במשך יום שלם. כרמל (28) נבחר לעשרים המועמדים הסופיים של תחרות המעצבים הצעירים מטעם תאגיד היוקרה LVMH, ביתם של מותגים כמו לואי ויטון, דיור, פנדי ואחרים. רשימת הזוכים תתפרסם בהמשך, אולם כמאמר הקלישאה, עצם ההשתתפות של כרמל כמועמד, צפויה לפתוח לו דלתות. בשנת 2019 היה זה המעצב הישראלי הד מיינר שקטף את הפרס השני ע"ש קרל לגרפלד בסך 150 אלף יורו באותה תחרות, לא רע עבור מעצבים שמגיעים ממדינה כמו ישראל, שבה התמיכה הממסדית באופנה אפסית.
"אני לא בן אדם תחרותי, אף פעם לא הייתי. בימי הולדת בגן תמיד ויתרתי מראש במשחק של משיכת חבל ובמשחקי כדורסל תמיד ישבתי על הספסל", מעיד כרמל בריאיון מיוחד. "LVMH Prize לא מרגיש כתחרות, אלא כסוג של טיפול קבוצתי. מי שמגיעים לשם הם אנשים שלעולם לא התפשרו על הדרך ודחפו את עצמם עד הקצה. אני לא מתפשר עד שהבגד נראה כמו שאני רוצה, עד שזה מכאיב לי ממש, עד שאני נשחק לגמרי. כל פעם אתה צריך להתעלות על עצמך ולעשות משהו טוב יותר. אני לא רוצה להיות מפורסם - אני רק רוצה שהדברים שאני עושה יקבלו במה".
בהתחשב שהקים רק לפני כשנתיים את VAUTRAIT כמותג עצמאי מסטודיו בגן החשמל בתל אביב - דרך ההתקדמות שלו מרשימה. במסגרת פרזנטציה בת יומיים בתחרות, הוא נחשף לפיגורות בינלאומיות כמו אנה ווינטור, עורכת "ווג" אמריקה ומנהלת התוכן של כל קבוצת קונדה נאסט; הדוגמנית ג'סיקה סתאם; פאריס ג'קסון, בתו של, ובני משפחת ארנו, בעלי השליטה בחברת LVMH.
"התגובות היו טובות. זה לא 'מאסטר שף' עם שופטים בעלי מניירות או סצנה של ביקורת עבודות באקדמיה", מסביר כרמל, שמגיע לראיון לבוש "מדים" כהגדרתו: מכנסי כותנה ארוכים, סריג גולף שחור ומגפיים שחוקות סוליה. "כל המבקרים היו אנשים מהתעשייה שביקשו להקשיב לסיפור שלך, להבין את הקול שלך כמעצב ולמה אתה בכלל עושה משהו שהעולם לא צריך יותר, כי יש יותר מדי בגדים בעולם".
כשהוא נשאל כיצד הגיבו לישראליות שלו, הוא מודה שלא הרגיש יחס שונה, לפחות לא בפניו. "הכנתי את עצמי לתגובות פוליטיות, אבל זכיתי ליחס מאוד מכבד. הבנתי שאין הלימה בין מה שמתחולל במדיה החברתית והתקשורת לבין החיים עצמם". עם זאת, הוא מגלה כי חנויות מסוימות בעולם סירבו לקנות ממנו. "התבאסתי שיש חנויות שלא מוכנות לקנות ממני כי אני מישראל. אני לא מבין בפוליטיקה. מבחינתי, זה אידיוטי ברמות".
כרמל נולד וגדל בתל אביב. אביו הוא הבמאי מרקו כרמל, אמו מפקחת של חינוך לגיל הרך במשרד החינוך. שניהם, הוא מספר, לימדו אותו לא להתפשר ולדחוף קדימה את העשייה שלו. את דרכו בעיצוב אופנה החל עם מספר קורסי חוץ באוניברסטית ראוונסבורן בלונדון, ואל המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר הגיע ב-2019, אך פרש בסוף שנה ב' בעקבות מגפת הקורונה. "עזבתי ממספר סיבות, אבל העיקרית היא שעברנו ללימודים בזום, והרגשתי שזה לא נכון עבורי", הוא אומר. משם נדד ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מהם פרש לאחר שנתיים וקפץ לחיים האמיתיים.
את VAUTRAIT הקים לפני כשנתיים כמותג המתמחה בבגדים מחויטים, עולם הולך ונעלם בעידן של אופנה מהירה. לדבריו, שם המותג הוא שם משפחה צרפתי, שגילה בזמן שחקר את שורשיו הצרפתיים שהגיעו עד תוניסיה. "אני נותן לשם חיים חדשים, המשכיות, כמו שאני עושה בבגדים", הוא מסביר. כרמל עצמו רואה בתפקידו כמעצב "משמר" של טכניקות חייטות ישנות, כתגובת נגד אנטי-קפיטליסטית לתעשיית האופנה הפועלת על פי לוח עונות מוגדר, טרנדים עונתיים וחוסר כבוד למסורת.
בתצוגת האופנה שקיים בפריז בסוף פברואר, מחוץ ללוח התצוגות הרשמי של שבוע האופנה בפריז, הציג לצד פריטי לבוש חדשים גם דגמים שעיצב בשנתיים האחרונות, מיקס אנד מאץ' של ישן וחדש. "ארבעה חודשים לא הופכים בגד מעונה קודמת לישן או לא רלוונטי", הוא מסביר. "שילבתי צעיף עור מעונה קודמת עם מעיל טרנץ' מהעונה הראשונה של המותג, ופתאום נולד משהו חדש. הרי הכול זה אותה יד, יש המשכיות, אז למה צריך בכל פעם 'סיפור חדש' שיארוז את הקולקציה?".
"ככל שאני מפתח את הדי.אן.איי של המותג, אני מבין שאני מתנגד לכל מה שקורה היום באופנה", הוא מוסיף. "במקום שהאופנה תתפתח עם השנים - הכול נהיה שטחי. אז אני מוצא את עצמי חוזר לעולם ישן יותר. גם בצילומי הקולקציה שצולמו בפריז על ידי דודי חסון, ניסיתי לייצר דימויים של משהו שנראה ישן אבל הוא קורה עכשיו. כשהמבקרים בתחרות הסתכלו עליהם ועל הבגדים, הם אמרו שהם לא יכולים לציין נקודת זמן שבה הם נוצרו, וזה שימח אותי".
כבר בתחילת דרכו פנה כרמל לעיצוב בגדים מחויטים עשויים צמרים ועור, החלטה שמבדלת אותו בשוק המקומי והבינלאומי. ההתחלה הייתה בקטן עם קולקציה בת שמונה מערכות לבוש שצילם עם חברה בווינה. את התמונות שלח למספר שואו-רומים בפריז וקיבל תשובה חיובית מהשואו רום Boon, שייצג בעבר את מיינר. הוא נשלח לעבוד ולאחר חמישה חודשים חזר עם קולקציה רחבה שהורכבה מ-40 מערכות לבוש. "כל בוקר לקחתי את הרכב של אמא שלי ונסעתי בין תופרות בית ואנשי מקצוע כמו החייט ז'ק למור", הוא נזכר. "לעצב קולקציית מחויטים שנראית 'פיין' בתל אביב זה פסיכי לגמרי".
הקניינים החלו להגיע ואיתם ההזמנות, ותוך שנה מצא את עצמו עם ארבע קולקציות, נקודות מכירה בינלאומיות ומכירה באתרי אונליין כמו "מודה אופרנדי". במקביל החל לנסח את השפה התדמיתית של המותג, המשלבת לא מעט תמונות של דוגמניות בוגרות. "מההתחלה הייתה לי אג'נדה לא לצלם דוגמניות צעירות", מסביר כרמל שפעל בפרקטיקה כזו גם בתצוגת האופנה שלו. "כשביקשו מממני לתחרות תמונה שמצייגת את המותג, לא משנה מאיזה עונה, שלחתי להם תמונה של יעל רייך מהעונה הראשונה". בתמונות החדשות בחר לצלם את הדוגמנית הצעירה ליתאי מרכוס לצד שרלוט אטה מאם המבוגרת ממנה.
מקולקציה לקולקציה התקדם כרמל ללא גב כלכלי או משקיעים, ואת הכסף ממכירת הבגדים השקיע במותג. זו גם הסיבה שהוא אינו מוכר בישראל, שבה רוב הבוטיקים פועלים על פי שיטת קונסיגנציה - המעצב "משאיל" את הבגדים לבוטיק ומקבל תשלום רק לאחר שהבגד נמכר. על אף הביקורת שנשנמעת באופן עקבי נגד פרקטיקה עקומה זו, שמחזקת את בעלי הבוטיקים ומחלישה כלכלית את המעצבים, דבר לא השתנה בעשורים האחרונים. "אין לי כסף לייצר סתם בגדים ואין כאן חנויות שמוכנות לעבוד אחרת, אם יהיו - אשמח", הוא אומר. "אני רוצה שישראלים יקנו את הבגדים שלי. כרגע הם גם יכולים לקנות אונליין או בחנויות באירופה".
לקוחות שקונות אותך הן צרכניות מודעות שיגיעו אליך במיוחד ומוכנות לשלם 2,300 דולר על מעיל. זאת תחרות קשה מול מותגי-על שנמכרים יחד איתך באותו אתר.
"אתה צודק. למה שיקנו ז'קט שלי ולא של פראדה? אבל עובדה, קנו. וגם בוטיקים הזמינו שוב לעונה הבאה. אל מול השמות הגדולים, יש הרבה אנשים שאוהבים להשקיע במותגים חדשים. את ההשקעה בבגד רואים, מאחר והדברים נעשים בעבודת יד בסטודיו. לצערי, בעולם הקפיטליסטי שלנו, רק אנשים שיש להם הרבה כסף יכולים לקחת חלק ולקנות אותי. הייתי רוצה שהבגדים שלי יהיו לכולם".
אבל אופנה לא נועדה בשביל כולם. כדי לייצר נחשקות, גם מבחינה שיווקית, אתה רוצה למכור לקבוצה מצומצמת.
"נכון, אבל אני רואה בתפקיד שלי כמעצב לתווך בין אנשים למסורות של אופנה, המאסטרים שמייצרים את הבגדים והחומרים שאני עובד איתם".
ובכל זאת, מחויטים זו בחירה מאוד ספציפית, בטח במדינה כמו ישראל, עם היסטוריה מאוד צעירה. לאורך השנים התנגדו פה לגנדרנות מחויטת. הבחירה שלך נובעת מתוך מרד?
"פחות מרד, יותר תגובה. במחויטים אתה יכול להרגיש את המסורת וגם את עבודת היד והמינימליזם שאני מאוד מעריך. במידה מסוימת, אני אוהב בזה את הרעיון של התנגדות, כמו הפאנק באנגליה בשנות ה-70, אבל שבא לידי ביטוי באופן אחר. גם אם אני עושה דה-קונסטרוקציה לז'קט מחויט או מעוות אותו, אני לא שובר את הטכניקה המסורתית אלא את הדגם עצמו".
אנחנו חיים בעידן של אופנה מהירה. הקהל יודע להעריך את זה?
"שאלה טובה. הרגשתי שבתחרות מעריכים את זה. אני חושב שבמקביל לשטחיות בעולם העיצוב יש אנשים שמחפשים את המסורת, את האיכות של פעם. אתה רואה אנשים בפייסבוק מחפשים רהיטי וינטג' מדנמרק, לדוגמה. אולי כי זה סמל ססטוס, אבל גם כי זה עשוי 'פיין'. מנסים לשכנע אותנו כל הזמן שהמוצרים החדשים הם הטובים ביותר, אבל זה לא תמיד המקרה".
נכון להיום, לכרמל אין מחשבות לעזוב את ישראל, והוא פועל על קו תל אביב-פריז בדומה למעצבים ישראלים אחרים כמו הד מיינר ודודו בר אור שעושים זאת שנים ארוכות. "מצד אחד", הוא אומר, "הדבר הנכון זה לעזוב את תל אביב. מצד שני, כשגרתי בלונדון, נכנסתי לדיכאון מסוים, כי זו עיר מזעזעת וקשה מדי. אבל גם הייתי בן 21 וחוויתי תרבות כפי שבחיים לא חוויתי. אלו דברים שחסרים לי בתל אביב, העיר שבה גדלתי ובה אני חי. בסופו של דבר ההשראה שלי מגיעה מכאן. אני לא יושב בבית, בוהה בקיר, וקופצת עליי ההשראה. החברים והאנשים סביבי הם ההשראה לעיצובים שלי".
