"אהבה מביאה אהבה. זאת הייתה המנטרה של אלבר". במילים אלו נפתחה ב-5 באוקטובר 2021 תצוגת המחווה למעצב האופנה אלבר אלבז, שנפטר מסיבוכים של נגיף הקורונה חמישה חודשים קודם לכן. המילים האלו, שהסתיימו בקריאה נרגשת "אני אוהב אותך", שייכות לאלכס קו, בן זוגו של אלבז בשלושת העשורים האחרונים. מותו של אלבז, שבועות ספורים לפני יום הולדתו ה-60, הציבה את קו חשוף מול קהל, פעולה לא טבעית עבור מי שהתעקש להישאר כל הזמן מאחורי הקלעים. עכשיו הוא מתראיין לראשונה בפתיחות ומדבר על חייו עם המעצב הנודע, לרגל תערוכת האופנה "אלבר אלבז: מפעל החלומות" (אוצרת: יערה קידר, נעילה: 25 בפברואר 2023) שתיפתח השבוע לציבור הרחב במוזיאון העיצוב חולון – העיר שבה גדל אלבז, העיר שבה הובא לקבורה.
31 צפייה בגלריה
"היינו מאוד הפוכים: הוא מאוד פתוח, חברי וים תיכוני, ואני אסייתי ומופנם". אלבר אלבז ואלכס קו
(צילום: אלכס קו)
התערוכה היא מסע בנקודות חייו המקצועיות של אלבז, יליד קזבלנקה, שעלה עם משפחתו לחולון; אבל גם משרטטת את דיוקנו של אחד המעצבים האהובים והמוערכים בעולם האופנה, מעצב של מעצבים, שבחזונו האמנותי יצר עבור נשים את המלתחה המודרנית. "לגרום לכל אישה להיות עם הגוף שהיא רוצה", כפי שאמר עם השקת המותג AZ Factory, ארבעה חודשים לפני מותו בהפתעה גמורה. תצוגת המחווה שנערכה לו כללה קרוב ל-50 מעצבי אופנה שהציגו מערכת לבוש בהשראתו, אשר מאוחר יותר התאגדו גם לתערוכה במוזיאון גליארה לאופנה בעיר האורות. הרעיון שגיבש קו החל עוד בחייו של אלבז: להקים מחדש את Theatre de la Mode – תיאטרון האופנה הנייד שיזמו מעצב האופנה לוסיין ללונג ואיש העסקים רוברט ריצ'י, בנה של המעצבת נינה ריצ'י, בתום מלחמת העולם השנייה, במטרה להפיח חיים בתעשיית ההוט קוטור המרוסקת.
"מאז שאיבדתי את אלבר באופן לא צפוי, לא היה לי זמן להתאבל עליו באופן אישי", אומר השבוע קו בשיחת זום מביתו שבפריז. אתמול (ראשון) נחת בישראל לרגל הפתיחה החגיגית הערב. "דיברו איתי על טקס ציבורי בפריז, אבל רציתי לחגוג את החיים של אלבר, את הכבוד לאיש הזה – לא לעשות אירוע אשכבה עצוב שבו אנשים ידברו וכדומה. לפני שאלבר מת, הוא עבד על קולקציית קפסולה המבוססת על רעיון 'תיאטרון האופנה', וחברת ריצ'מונט (המשקיעים של בית האופנה שהקים) תמכו במחשבה להפיח בזה חיים. הסיפור של 'תיאטרון האופנה' ליווה את אלבר ואותי שנים רבות. עם העבודה על התצוגה, הבנתי שזאת לא רק מחווה מרגשת לאלבר, אלא לתעשיית האופנה כולה".
31 צפייה בגלריה
"ידעתי עד כמה אלבר היה אהוב על ידי הקולגות שלו". עיצוב של ז'אן פול גוטייה במחווה לאלבז
(צילום: Jasmine Avner)
Theatre de la Mode נערך במהלך חורף 1944-45 כתערוכה שהציגה 53 בתי אופנה ומעצבים שיצרו דגמים ליותר מ-200 בובות, כל אחת בגובה של 61 סנטימטרים, עם העיצובים העדכניים ביותר של בתי האופנה הפריזאיים. כל פריט היה עשוי בקפידה מהבדים המשובחים ביותר שהיו בזמנו ובגימור באיכות קוטור. אביזרים מיניאטוריים כמו כובעים, תיקים ונעליים של חברות יוקרתיות השלימו את מערכות הלבוש. התערוכה נפתחה בפריז ב-27 במרץ 1945 והמשיכה להציג במדינות אירופה, בארצות הברית ובברזיל, כשדמי הכניסה נתרמו לארגון הצדקה הצרפתי Entr'aide Francaise.
כדי לגייס את בתי האופנה והמעצבים, חלקם חברים קרובים של אלבז, החליט קו לפנות אליהם ישירות ולדלג על מכתבים רשמיים להנהלה, מה שוודאי היה יוצר בירוקרטיות למכביר. "ידעתי עד כמה אלבר היה אהוב על ידי הקולגות שלו, אבל לא שיערתי כמה מהר הם יחזרו אליי עם תשובה חיובית וכמה התגובות שלהם יהיו רגשיות", הוא מודה. "אני עדיין לא מאמין שהרמנו את התצוגה תוך שלושה חודשים וחצי, כשברקע אוגוסט שבו כולם בחופש והקורונה, אבל אלבר היה איתנו וצפה מעל, וזה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. אני בספק אם החיבור של כל המעצבים יקרה שוב ואם כן, אז בעוד הרבה שנים. זאת הייתה מחווה לאלבר – לא רק המעצב, אלא האדם".
(התצוגה של AZ Factory במחווה לאלבר אלבז)
התצוגה הפכה לתערוכה במוזיאון גליארה לאופנה שננעלה ביולי האחרון (אוצר: אלכסנדר סמסון) ובה הוצגו מערכות הלבוש מהמסלול לצד סקיצות ואיורים של אלבז. במקביל, מספר קו כי קיבל פנייה מיערה קידר, שברזומה שלה תערוכות האופנה "ז'ה טם, רונית אלקבץ" ו"הנשף", שהוצגו במוזיאון העיצוב חולון. היא גייסה את קו שחתום כשותף לתערוכה, לצד קייטי רייס, המנהלת האמנותית של התערוכה, שעבדה לצד אלבז לאורך 15 שנה; ושלי ורטהיים, יד ימינו בבית האופנה לנוון ומנהלת הארכיב של צלם האופנה גי בורדן.
"אהבתי את העובדה שחלקים מהתערוכה בפריז נודדים לחולון, כמו הסיפור של 'תיאטרון האופנה' לצד הסיפור של AZ Factory", אומר קו ומוסיף: "אלבר חוזר הביתה, לחולון. היכן שהכול החל, הבית שבו גדל, המקום שבו חלם את חלומותיו לגלות את העולם ולמצוא את מקומו, והמקום שממנו הוא יצא עם שתי מזוודות: אחת של חפצים ובגדים, שנייה של חלומות. הוא עשה מסע מדהים ומעורר השראה, נראה לי שיותר מכפי שהוא בעצמו דמיין. זאת לא רטרוספקטיבה ענקית – אבל בחלון הזמנים שהיה, זאת הדרך הטובה ביותר לעשות מחווה לאלבר ולמורשת שלו".
"הרגשתי כאילו הכרתי אותו בחיים קודמים"
הם היו שני ילדי מהגרים שהכירו בניו יורק בתחילת שנות ה-90. קו (57) היגר בגיל 13 עם משפחתו מקוריאה לפרברי ניו יורק. אביו היה גיאולוג, אימו עקרת בית. "היו לי חיים מאוד נוחים", הוא נזכר, "היגרנו כי אבי התעקש שנגדל בחינוך טוב יותר, אבל כנער אף פעם לא הרגשתי באמת אמריקני. הייתי צעיר מדי כדי להבין את המורשת שלי ועלו שאלות רבות כמו האם אני קוריאני? אמריקני?"
בדומה למתבגרים רבים בשנות ה-80, הוא גילה את מוזיקת הפופ, החליף צבעים בשיער. בסיום נעוריו, נרשם ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק. כדי לממן את מחייתו, החל לעבוד בבית הכלבו הנודע "בארניז ניו יורק", שם נחשף לאופנה ולסצנת המעצבים היפנים שפרחו בסוף שנות ה-80. אריגי הגברדין השחורים, הצלליות הדה-קונסטרוקטיביות והשפה החתרנית הלהיבו אותו. "אהבתי אופנה, אבל עניין אותי להיות בצד העסקי", הוא אומר.
31 צפייה בגלריה
"מאז שאיבדתי את אלבר באופן לא צפוי, לא היה לי זמן להתאבל עליו באופן אישי". אלכס קו, 2022
(צילום: Getty Images)
בתחילת שנות ה-90 פגש לראשונה את אלבז, שהגיע לניו יורק בתום לימודיו במחלקה לאופנה בשנקר והתמחה בבית האופנה של המעצב ג'פרי בין, קלאסיקה אמריקנית ליודעי ח"ן. דרך חברים משותפים הכירו השניים ולדברי קו, מסע החיזור ארך כחצי שנה אבל דבר לא קרה. "עד שיום אחד אלבר התקשר אליי פתאום ואמר: 'אלכס, זה אלבר. אני חושב שחיכיתי מספיק, הגיע הזמן שניפגש'", נזכר קו בחיוך. הם קבעו לקפה. "זה היה יום ראשון בשעה ארבע אחר הצהריים, בבית הקפה האהוב עליי בניו יורק. היו לו את הריסים הארוכים ביותר שראיתי מימיי על גבר או אישה, ומאחוריהם הסתתרו העיניים הכחולות הגדולות שלו. הרגשתי כאילו הכרתי אותו בחיים קודמים. הוא היה רגוע, קליל, שום ניסיון להרשים. המשכנו לארוחת ערב ולאחר מכן הלכנו לסנטרל פארק ודיברנו שעות ארוכות. כבר היה אחרי חצות לפני שנפרדנו, והוא שאל אותי: 'אלכס, אני יכול לתת לך חיבוק?' וכך היה".
31 צפייה בגלריה
"הוא היה רגוע, קליל, שום ניסיון להרשים". אלבר אלבז, 2005
(צילום: Christophe Madamour)
הדייט השני עבר פחות חלק. אלבז הזמין את קו לפתיחה של תערוכה, אבל באותו יום התעכב קו בעבודה. הימים היו שנות ה-90, ללא טלפונים ניידים או הודעות סמס. "השארתי לו הודעה במזכירה האלקטרונית שאאחר בחצי שעה. כשראיתי שאני מתעכב יותר, השארתי הודעה נוספת שאאחר בשעה וחצי. הוא לא חזר אליי וכבר חשבתי שהוא לא יחכה לי, ובכל זאת הלכתי לגלריה. ראיתי אותו עומד בפינת הרחוב וחשבתי שהוא בטח לא מחכה לי, הוא עם חברים. כשהוא ראה אותי, הוא רץ לעברי ושאל נסער 'אתה בסדר? חשבתי שמשהו קרה לך'. מתברר שהוא לא הקשיב להודעות שהשארתי. כשזה הגיע לטכנולוגיה – לאלבר היה אפס ידע. הוא אפילו לא ידע איך לשלוף הודעות ממזכירה אלקטרונית. איך אפשר היה לחיות בניו יורק באותה תקופה ולא לדעת להשתמש במזכירה אלקטרונית? ואז, בהפתעה, הוא לקח מונית ופשוט השאיר אותי שם. מעולם לא פגשתי אדם כמוהו וזו הייתה התחלת הקשר שלנו".
בעשור שלאחר מכן נסק אלבז בשמי האופנה. הוא נבחר לעצב לבית האופנה גי לרוש, משם המשיך לשנתיים בבית האופנה סן לורן, עד שהוחלף מוקדם מדי על ידי טום פורד, ומשנת 2001 ועד 2015 שימש כמנהל האמנותי של בית לנוון. אלבז יצר מהפכה עיצובית וחזותית בבית האופנה הוותיק שנוסד בסוף המאה ה-19 על ידי המעצבת ז'אן לנוון. קולקציית הביכורים שלו למותג במרץ 2002 הניחה את היסודות לכתב היד שמזוהה איתו עד היום. בשנת 2006 הצטרף קו ללנוון כמנהל מרצ'נדייז בחברה, תפקיד שגם יצר לא אחת התנגשויות בינו לבין אלבז במחלקת העיצוב.
(קולקציית הביכורים של אלבר אלבז בלנוון)
את מערכת היחסים הזוגית הצליחו השניים לשמור מחוץ לעין הציבורית. אלבז בחר לשמור על חייו הפרטיים לעצמו, בזמן ששמו התנוסס ברשימות המעצבים החשובים והמשפיעים בעולם. "הכישרון שלו היה לגעת באופן אישי בכל אדם. אלבר היה אדם מאוד ציבורי שעשה סלפי ברחוב עם כל אחד, אבל מצד שני שמר בקנאות על חייו הפרטיים, מה שלא הפריע לו לדבר בתקשורת על כל הדברים שעשה בחייו הפרטיים", צוחק קו. "כשביקר בישראל, הוא אף פעם לא העניק ראיונות לתקשורת או יצא לבלות – הוא נסע הביתה, פשוטו כמשמעו. גם אני אדם מאוד פרטי ודיסקרטי. התמונות היחידות שלי שיש בציבור הן מלווה את אלבר לאירועים. היינו מאוד הפוכים: הוא מאוד פתוח, חברי וים תיכוני, ואני אסייתי ומופנם. בגלל זה גם היחסים בינינו עבדו".
בשנת 2013, לאחר מותה של אימו אלגרה, החל אלבז להיפתח יותר. היה זה מגזין ווג הצרפתי שפנה אל השניים בהצעה להתראיין ולהצטלם במסגרת פרויקט שהציג זוגות ומשפחות. "הייתי מאוד מודאג, אבל אלבר היה בעניין", הוא משחזר. "זה היה לאחר מותה של אימו, ואני חושב שזה גם שחרר אותו יותר. לא הסתרנו את הזוגיות שלנו, אבל זה לא שכולם ידעו על מערכת היחסים בינינו, רק החברים הקרובים, משפחה והאנשים שסביבנו". מותו של אלבז הוציא אותו שוב אל קדמת הבמה. "בשנה האחרונה הייתי מאוד חרדתי מהצורך לדבר מול אנשים, אפילו בלוויה. לא רציתי שהנוכחות שלי תהיה 'חדשות'. פתאום אנשים יגלו שאלבר היה הומו והיה לו בן זוג גוי, פרטנר לא יהודי, שזה בטח יהיה יותר מפתיע מזה שהיה הומו", הוא צוחק.
הייתה לכם מחשבה להביא יחד ילדים לעולם?
"אלבר דיבר על אימוץ, אבל זה היה לפני המון שנים. הוא תמיד אמר: 'אלכס, מי יטפל בנו כשנהיה זקנים?' ועניתי לו שנעבוד קשה יותר כדי לשכור אנשים שיטפלו בנו. אני חושב שהוא רצה בזה מאחר שהתרבות המשפחתית בישראל מאוד חזקה והוא היה קשור לתרבות של משפחות יהודיות ממוצא ספרדי. זה כמו שאם מישהו חולה ומאושפז בבית החולים, כ-ו-ל-ם נוסעים לבקר אותו", מחדד קו את נקודת המבט מלאת ההומור שלו. "בכל אופן", הוא ממשיך, "דיברנו על להביא ילדים לעולם, אבל שנינו היינו מאוד וורקוהולים וזה לא פייר לגדל ילד עם שעות העבודה הארוכות שלנו".
"אלבר תמיד רצה לאמץ ילד אסייתי. בכל פעם שהיינו רואים ברחוב ילד אסייתי עם הורים צרפתים, הוא היה אומר 'תראה כמה הוא חמוד'. אבל ילד משנה חיים ולהביא ילד לעולם בגיל מבוגר זה מאוד אגואיסטי. אתה יודע, החיים כזוג הומואים הם חיים מאוד אנוכיים. זה תמיד אנחנו. אבל בשלב מסוים בחיים אתה מחפש משהו אחר. עבודה זאת עבודה, אבל יום אחד אתה תפרוש – ואם עבודה היא הכול, מה נשאר? היום אני יודע שהייתי רוצה שיהיה לנו ילד. בסך הכול זה מאוד אוניברסלי, להמשיך את העולם שבו אנחנו חיים, לייצר המשכיות, לראות אותם גדלים, לדאוג להם".
אלבר דיבר על המשפחה שלו באהבה ועל האחיינים שלו, שתמיד גם נכחו בכל תצוגה שלו.
"בליבו הוא היה אדם מאוד משפחתי עם קשר הדוק למשפחה. כשאימו הייתה בחיים, הוא היה מדבר איתה לפחות פעמיים ביום, ולאחר מותה הוא המשיך במסורת והיה מדבר עם האחיות שלו והאחיינים שלו. אם לאחד מהם היה חום, הוא ידע על זה. הוא תמיד דאג לכולם, חוץ מאשר לעצמו. רק עכשיו אני מתחיל לחשוב יותר ויותר על החיים שלנו יחד. רק אני והוא. ויש לי יותר ויותר שאלות".
"לנוון היה ה'בייבי' שלנו. במשך שנים הנקנו, האכלנו, אהבנו ודאגנו לו"
"אלבר אלבז: מפעל החלומות" היא התערוכה המקיפה ביותר שנעשתה עד כה על עבודתו וחייו של אלבז, האיש שבחייו סירב לתערוכת רטרוספקטיבה. במוזיאון מדגישים כי מדובר בתערוכת מחווה וקו מודה שבעתיד הקרוב לא צפויה רטרוספקטיבה או קרן שתנציח את שמו. "התערוכה שואבת השראה מרוחו ומאישיותו הכובשת של אלבר אלבז", מוסיפה האוצרת יערה קידר. "היא אינה מנסה לסכם, אלא לספר למבקרים סיפור חדש של אופנה ורגש, ולתת השראה גם למעריציו הרבים וגם לחולמים וחולמות חדשים. דרך יותר מ-100 מערכות לבוש שהן שיאים של אופנה, מאות צילומים, קטעי וידיאו, חפצים ופריטים אישיים, התערוכה מציגה בפעם הראשונה לקהל הרחב את החומרים שמהם עשויים החלומות של אלבר".
"באופן מצער, חוויתי את זה גם עם התערוכה על רונית אלקבץ", עונה קידר לשאלה מה גודל האחריות ליצור תערוכה על אדם שהלך לעולמו זמן קצר קודם לכן. "במהלך העבודה על התערוכה של רונית, פניתי לאלבר כדי שיעזור לי בידע שלו, ונפגשנו בניו יורק. דיברנו על מה צריך להיות בתערוכה ומה לא צריך להיות בתערוכה. 'אסור שיהיה בה מוות', הוא אמר והסביר: 'יש אנשים שמסיימים את התפקיד שלהם בעולם והולכים למקום אחר. אבל זה לא הסוף. זאת התחלה של משהו חדש'. וזאת גם התחושה שעולה בתערוכה הזאת, שנעשתה בהמון רגישות".
חלק מהחפצים בתערוכה הושאלו על ידי קו ויוצגו לראשונה לקהל הרחב. יהיו בה סקיצות שאייר אלבז כילד, לצד עשרות בובות פורצלן שעיצב מדי עונה לבית האופנה לנוון בשיתוף חברת FRANZ הסינית ושנמכרו במהדורה מוגבלת. כל הפריטים יחד מרכיבים את כתב היד והחתימה העיצובית שלו, ששורשיה ניטעו כבר בילדותו שבחולון. "יש סקיצות שלו כילד בגיל 12 שמראות את הדמיון הפורה שהיה לו", מספר קו. "אלבר סיפר לי שכשהלך לבית הספר כילד, היו לו שני תיקים: תיק אחד למחברות ולספרים, ותיק אחד לעפרונות צבעוניים ולטושים. הוא צייר כל הזמן. הסקיצות שמופיעות בחלק הביוגרפי בתערוכה מדהימות. כל מערכת לבוש שיצר עוצבה עם אביזרים, עיצוב שיער, צבעים, הדפסים. החל בנסיכות ומלכות בשמלות זוהרות ועד אחיות במדים. והכול גדול מהחיים.
31 צפייה בגלריה
"כל מערכת לבוש עוצבה עם אביזרים, עיצוב שיער, צבעים, הדפסים". איור אופנה מילדותו של אלבז
(איור: אלבר אלבז)
"לאורך השנים שלו כמעצב בג'פרי בין, דרך גי לרוש וסן לורן, ועד לנוון, יכולת לראות שהשפה שלו כמעצב לא השתנתה – הוא פשוט שכלל את הדרך לתקשר את הרעיונות שלו. הוא היה מאוד מודרני, אבל גם מאוד רגיש. המהות של העשייה לא השתנתה וזה מה שייחד את אלבר כמעצב. הוא תמיד התחשב בתחושות של נשים ותמיד הקפיד על התלת-ממדיות של הבגד. אני חושב שאנחנו לא מדברים על זה מספיק באופנה. אלבר תמיד היה אומר שעיצוב אינו דו-ממדי, אנשים חיים בתוך הבגדים".
כן, יש לבגד גם צדדים וגב.
"הרבה דברים באינסטגרם נראים טוב בתמונה, אבל לא נראים טוב על הגוף בחיים האמיתיים. היה לו חשוב שמאחורי הבגד תהיה מחשבה ושהאישה תרגיש בו כאילו הוא נוצר עבורה. אלבר היה חשוף מאוד לשינויים טכנולוגיים ואימץ את זה בדרכו. בגלל זה אנשים עדיין מזהים את החתימה האישית שלו כמעצב: עניבת הפרפר, בד סאטן דושז, צבעוניות חזקה של ורוד ואדום. אלו אלמנטים עיצוביים שלא השתנו בעשייה שלו עונה אחר עונה, אבל הוא העניק להם אינטרפרטציה חדשה בכל פעם. היום הדגש כבר אינו על העיצוב, אלא על מי לובשת את הבגד ואיך הוא מצטלם ברשתות החברתיות".
עבדתם יחד צמוד בלנוון, אחר כך חזרתם הביתה יחד. עד כמה הצלחתם להפריד בין החיים המקצועיים לאישיים?
"זה לא היה פשוט לעבוד יחד 24/7 בלנוון. המותג היה ה'בייבי' שלנו. במשך שנים הנקנו, האכלנו, אהבנו ודאגנו לו. אלבר היה בסטודיו ובאיזשהו מקום פתח שם את הדלת עבורי, כי אף אחד ממחלקת השיווק לא נכנס. מצאתי את הדרך שלי לומר לאלבר את מה שאני חושב, כי הוא ידע לקרוא את הפנים שלי. היו ימים שהקשיב לי, היו ימים שרצה לזרוק אותי מהחלון. זה לא תמיד היה קל. ובכל זאת, הרעיונות הטובים שלנו הגיעו כששתינו את הקפה של הבוקר יחד בבית או כשבילינו בחופשה".
עבודתו של אלבז בלנוון הופסקה באוקטובר 2015 על ידי בעלת הבית הטייוואנית שאו-לן וונג, לאחר שבין הצדדים התגלעו חילוקי דעות מקצועיים על המשך פעילותו של בית האופנה. זה לקח שש שנים של חיפוש עד שאלבז השיק את המותג AZ Factory, האות הראשונה והאות האחרונה של שמו המלא, וגם האותיות הראשונה והאחרונה של האלפבית. קו מספר כי סייע לאלבז בחיפוש אחר משקיעים ובפרזנטציות. "בסוף היום אתה צריך להראות מספרים, ולא רק חלומות", הוא מסכם את הנושא בדיוק רב. הוא המשיך לעבוד עם אלבז במותג, הפעם כיועץ חיצוני. "כשעזבנו את לנוון, היו לנו מחשבות חדשות על עבודה יחד. החל מ-2008 העסק נהיה הרבה יותר גדול, והעובדה שעבדנו יחד 24/7 השפיעה על שנינו. כולם חשבו שלנוון זו חברה גדולה, אבל היינו בית אופנה קטן. וככל שגדלנו, הלחץ גדל".
"זה כבר היה יותר מדי בשבילי ורציתי לאזן את החיים שלי. אתה לא יכול לסגור את הדלת בבית ולהשאיר הכול מאחורייך. היינו חוזרים מאוחר מאוד, עייפים, ועד שאתה מוריד את האדרנלין של העבודה לוקח זמן. עכשיו אני מתרגל יוגה, אבל אז לא ידענו איך להתנהל עם זה – היינו עסוקים בלעבוד יחד ולא שאלתי שאלות. כשהייתי בפוזיציית היועץ, אלבר לא היה יכול להתקשר ולהגיד: 'אלכס, אני צריך אותך פה', ואני מופיע. הוא היה צריך לתכנן את המפגש שלנו מראש. זה היה ארבעה חודשים לפני המוות שלו".
"הפרסום יכול לעלות לראש, אבל אלבר תמיד ידע מי הוא"
אלבר אלבז הלך לעולמו באפריל 2021 בבית החולים האמריקני בפריז מסיבוכים של נגיף הקורונה. קו מדבר על מותו בצורה מאופקת, ומסרב להתייחס לפרטים אישיים על ימיו האחרונים של אלבז. כמה ימים לאחר מכן נערכה הלווייתו בבית העלמין בחולון בנוכחות בני משפחה, חברים וריטה אחת ששרה בליווי אקוסטי את "ימי התום". עכשיו, כאמור, פועל קו לשמר את הפילוסופיה והערכים שהטביע אלבז בעבודתו. מאז לכתו בטרם עת, ממשיכים את עבודתו במותג באמצעות שיתופי פעולה המתקיימים מדי עונה. הראשון היה עם המעצב הדרום-אפריקאי תבה מגוגו, לאחר מכן הייתה זו המעצבת אסתר מאנאס, ובשבוע שעבר הכריז בית האופנה על המעצב לוץ יולה כמי שיציג באוקטובר את הקולקציה שלו ל-AZ Factory בשבוע האופנה בפריז.
קו אינו מודאג משימור המורשת של אלבז. האינטרנט, הוא אומר, זוכר הכול. "העיצובים שלו יישארו לנצח", הוא מכריז. "אני יודע שאלבר יהיה גאה ושמח ממה שעשינו בחולון. הוא מעולם לא שכח את המקום הצנוע שממנו הגיע ואימו תמיד הזכירה לו 'תהיה גדול בעבודה שלך, אבל תהיה צנוע וקטן בחיים שלך'. וזה משהו שהוא תמיד-תמיד חזר אליו – אף פעם אל תשכח מאיפה הגעת. והוא מעולם לא שכח. אני זוכר שפעם אחת אימא שלו התקשרה ואמרה, 'אני רוצה לדבר עם הבן שלי' – לא עם המעצב המפורסם. כשהכרנו, הוא היה אסיסטנט בג'פרי בין ועשור לאחר מכן הוא הפך למעצב משפיע – אבל עבורי הוא תמיד היה אלבר. הוא היה אדם מאוד-מאוד מצחיק, אבל גם גרם לך לבכות, גרם לך לחלום, גרם לך לרצות לחבק אותו ולהשאיר אותו לידך. הפרסום יכול לעלות לראש, אבל אלבר תמיד ידע מי הוא. וזה מה שאנשים אהבו אצלו".
"אנשים חושבים שהחיים שלו היו נוצצים כפי שהם רואים באינסטגרם, אבל זה לא באמת היה ככה", הוא משתף באנקדוטה אינטימית לסיום. "פעם היינו בניו יורק לעבודה, ולא היה לנו זמן לראות חברים. יכולנו ללכת למסעדות אופנתיות בעיר, אבל הכי נהנינו להזמין שירות חדרים. אז הזמנו שני חברים טובים למלון והזמנו אוכל סיני וסנדוויצ'ים מאיזו מעדנייה. הוא תמיד סיפר על כמה שהוא אוהב פיצה ומקדונלד'ס, אבל זה לא שאכלנו את זה כל ערב, כן, אם כי מאוד נהנינו מאוכל. לפעמים הוא היה מתקשר אליי ואומר: 'אלכס, שאני אביא פלאפל?' והוא היה הולך לאיזה מקום ברו דה רוזייה וחוזר הביתה עם שתי מנות פלאפל שאכלנו יחד במיטה".
