האופנאית היהודייה גבריאל (גבי) אגיון, שייסדה את בית האופנה קלואה בשנת 1952, נפטרה לפני עשור בדיוק, אך רוחה וסגנון הבגדים שיצרה ממשיכים לפרוח מדי עונה בשבוע האופנה של פריז ועל נשים הלובשות את עיצוביה ברחבי העולם. השנה האחרונה חיזקה את מעמדה בשלוש זירות: אופנתית, מוזיאלית וקולנועית. לפני כשנה נכנסה לתפקיד המנהלת האמנותית של קלואה המעצבת הגרמנייה צ'מינה קמאלי, שמציגה אבולוציה אופנתית המתכתבת עם ההיסטוריה של המותג, ואף זכתה לפרסום כשהלבישה את קמלה האריס בכמה הזדמנויות במהלך קמפיין הבחירות שלה.
במוזיאון היהודי בניו יורק ננעלה בפברואר השנה התערוכה Mood of the Moment: Gaby Aghion and the House of Chloé, שסקרה את עיצוביה לאורך השנים, ובמקביל יצא הסרט התיעודי "מחפשים את קלואה" של הבמאית הצרפתייה איזבל קוטנסו, שיוקרן השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים. זו הזדמנות עבור הקהל הישראלי להיחשף לסיפורה של אחת ממעצבות האופנה החשובות שפעלו בפריז בתום מלחמת העולם השנייה, אשר הייתה מחלוצות האופנה המוכנה ללבישה – ולא תפירה עילית כפי שיצרו בתי אופנה אחרים כמו דיור ושאנל.
אגיון, ילידת העיר אלכסנדריה שבמצרים, נולדה בשנת 1921 תחת השם גבריאל חנוכה למשפחה אמידה ממוצא יווני-איטלקי. אל פריז הגיעה בתום מלחמת העולם השנייה עם בעלה, ריימונד אגיון, בן למשפחת יצואני כותנה איטלקית עשירה, ושם עשתה את צעדיה הראשונים בתעשיית האופנה. גיסה היה אדוארד אגיון, שבנה את ביתו בפינת הרחובות סמולנסקין ובלפור בשכונת טלביה בירושלים, "בית אגיון" – שמאז 1952 משמש כמעון רשמי של ראשי ממשלות ישראל. "המעון בבלפור".
את השם קלואה העניקה למותג ע"ש חברתה הטובה קלואה הואיסמן ("אהבתי את שמה, שנשמע כמו 'מגדת עתידות'", אמרה), כשהיא שמה לה למטרה לייצר בגדים יומיומיים מחומרים איכותיים. במהלך השנים החלו את דרכם במותג מעצבי אופנה ידועים, כמו קרל לגרפלד, מעצב קלואה בשנים 1988-1966 ומערכת היחסים המורכבת ביניהם הוצגה בפרקים הראשונים של סדרת הדרמה "להיות קרל לגרפלד" שעלתה השנה בדיסני+.
בהמשך עיצבה למותג מרטין סיטבון (1992-1988), שניערה את האבק שהשאיר אחריו לגרפלד, שחזר אחריה לעצב למותג במשך חמש שנים עד שהוחלף ב-1997 על ידי סטלה מקרטני. "ידעתי שצריך שם גדול כדי להחליף אותי בקלואה", אמר לגרפלד אז, "אבל חשבתי שזה יהיה באופנה, לא במוזיקה". מאז עיצבו למותג פיבי פילו, קלייר ווייט קלר, גבריאלה הרסט ומעצבות נוספות, רובן נשים.
"ישראל הייתה נוכחת בבית, אבל לא גידלו אותי לפי הדת"
"מחפשים את קלואה" הוא סרט תיעודי בן 52 דקות, שמורכב מראיונות עם אנשי אופנה ובני משפחה, לרבות בנה, הכלכלן בעל השם העולמי פיליפ אגיון, יליד 1956, המשמש כיועץ לנשיא צרפת עמנואל מקרון. תרומתו לתחום הכלכלה, במיוחד בתחום צמיחה מבוססת חדשנות, הציבה אותו ברשימת מועמדים פוטנציאליים עתידיים לפרס נובל היוקרתי. אגיון מבקר בקביעות בישראל, בין אם זה בשל עבודתו או ביקורים משפחתיים של קרוביו בתל אביב, ברמת גן ובחיפה. רק לאחרונה העביר סמינר בנושא כלכלה באוניברסיטת תל אביב והתראיין ל"דה מרקר" על השפעותיה של ההפיכה המשטרית על הכלכלה הישראלית. הפעם הוא מדבר על אופנה. ועל אימו, גבי.
בשיחת זום ממשרדו בפריז, הוא מספר כי הוא רואה חשיבות בהקרנת הסרט בישראל. "מדינת ישראל מאוד קרובה לליבי", הוא אומר ומדבר בפתיחות על הקשר המשפחתי והיהודי.
12 צפייה בגלריה
"שני הוריי היו אנשים חופשיים. אפשר לומר, מהפכנים". פיליפ אגיון
(צילום: Teresa Suarez, Pool via AP)
"ישראל הייתה נוכחת בחיי כילד, מאחר שסבי וסבתי מצד אמי חיו בישראל שבע שנים וביקרנו אותם", מפליג אגיון בזיכרונותיו. "לאמי אחות גדולה שגרה בישראל כל חייה, ויש לי ענף משפחתי שלם של בני דודים שעדיין גרים שם. מצד אבי, דודי אדוארד בנה את 'בית אגיון' ולמעשה, בזמן קרבות אל-עלמיין (מספר קרבות שהתרחשו במצרים בשנת 1942, א"י), הוריי עזבו את אלכסנדריה ובילו את השנתיים האחרונות של מלחמת העולם השנייה בבית אגיון".
"ישראל הייתה נוכחת בבית, אבל לא גידלו אותי לפי הדת היהודית, כי הוריי היו חלק מהתנועה הקומוניסטית", הוא מסביר. "האחים של אמא שלי הצביעו למפלגה הקומוניסטית באותה תקופה, אז כולם היו שמאלנים וחילונים גמורים. את ארוחות שבת בצהריים העברתי אצל סבא וסבתא שלי. מצד שני, הוריי הרגישו מאוד יהודים: אבא שלי ידע לקרוא קדיש וידענו שישראל חשובה. בשבת של ה-7 באוקטובר, הרגשתי, כמו כל יהודי, פגוע אישית. זה קשור לתחושת השייכות לקהילה היהודית ולקהילת העולם".
12 צפייה בגלריה
"כימיה מדהימה". גבי אגיון וקרל לגרפלד, 2012
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images for Chloe)
הפעם היחידה שבה מוזכרת המורשת היהודית של משפחתך בסרט היא כשבתך, מיקאלה, תוהה כיצד שותפה העסקי של אימך, ז'ק לנואר, לוחם במחתרת הצרפתית, הצליח לשכנע אישה יהודייה להעסיק מעצב אופנה גרמני – קרל לגרפלד. זה היה נושא לשיחה במשפחה?
"אף פעם לא. זו גם אף פעם לא הייתה בעיה מבחינתנו. החברים הכי טובים של קרל היו יהודים. ביום שישי הקרוב אני הולך לארוחת שישי אצל אריאל ויצמן, כוכב טלוויזיה מאוד מפורסם בצרפת, שהיה חבר מאוד קרוב של קרל. קרל עצמו היה מאוד נחרץ נגד העבר הגרמני. הדבר היחיד שאמא שלי הייתה צוחקת עליו עם קרל לגרפלד היה מה שהיא הייתה קוראת לו 'הטעם הגרמני הרע'. היא תמיד אמרה שכשקרל הביא עשרה רעיונות עיצוביים, היא דחתה מתוכם שמונה או תשעה. היא תמיד אמרה לו שבזכותה הטעם העיצובי שלו השתפר, אבל זה היה כבדיחה".
קראתי שהוא היה עוזר לך בשיעורי בית בגרמנית.
"זה נכון", הוא צוחק, "בגלל זה אני כנראה לא יודע גרמנית".
"אופנה צריכה להיות טרייה כמו סלט"
אגיון לא ידעה לתפור ומעולם גם לא למדה עיצוב, אבל אופנה הייתה חלק מרכזי מחייה. היה זה בעלה, ריימונד, ששכנע אותה להתחיל לעצב בגדים. "בגדים מוכנים ללבישה ומעוצבים היטב לא היו קיימים", אמרה בעבר אגיון. אז היא החליטה להרכיב "אוסף קטן של שמלות מקסימות, בצבעים יפים מאוד, שנשים יאהבו". כדי לתאר את הסגנון החדש שלה, אגיון טבעה את המונח prêt-à-porter, שבמשך שנים נזקף לזכותו של איב סן לורן.
בימיו הראשונים של קלואה עיצבה אגיון הכול בעצמה. בעזרתו של לנואר, היא החלה לעצב שתי קולקציות בשנה, שהוצגו במקומות הומי אדם בגדה השמאלית שבה התגוררה, לוקיישנים של החיים עצמם: קפה דה פלור, בראסרי ליפ – המקומות המועדפים על סימון דה בובואר וז'אן-פול סארטר. היא האמינה שאין להפריד בין החיים לבין האופנה, בזמן שיתר המעצבים דאז בחרו להציג בסלונים המנותקים מהרחוב ומהמציאות. "תמיד אמרתי שאופנה צריכה להיות טרייה כמו סלט", אמרה פעם.
עם כניסתו למותג שנה לאחר הקמתו, החזיק לנואר ברוב מניות בית האופנה. בשנת 1964 הם צירפו לקלואה את קרל לגרפלד – אז מעצב גרמני צעיר בתחילת דרכו האמנותית, ולימים הכהן הגדול של תעשיית האופנה הבינלאומית, בשבתו על כס המנהל האמנותי של שאנל בין השנים 1983 (השנה שבה עזב את קלואה בפעם הראשונה) ועד מותו בשנת 2019 בגיל 85. אחד מעיצוביו האחרונים לקלואה, עבור קולקציית אביב-קיץ 1984, הייתה Ciseaux Dress (שמלת מספריים) שבה חיתוכי הבד תוכננו בקפידה כך שיצרו תחושה של זרימה ותנועה ייחודית; שמלה שנחשבת, עד היום, לאחד מהפריטים האייקונים של בית האופנה, המחשה ליכולתו של לגרפלד לשלב תחכום יצירתי עם אלגנטיות.
מערכת היחסים בין אגיון ללגרפלד מובילה את הפרקים הראשונים בסדרת הדרמה "להיות קרל לגרפלד", אולם אגיון הבן נהנה ממנה פחות. "אני חושב שאמא שלי כלל לא הוצגה בצורה טובה. דניאל ברוהל היה נהדר בתור קרל לגרפלד, אבל לשחקנית שגילמה את אמא שלי לא היה אכפת בכלל ממי שהיא באמת הייתה. זו הדעה האישית שלי", אומר אגיון. "עם זאת, למרות שלא אהבתי את סדרת הטלוויזיה ההיא, מאוד הערכתי את העבודה של איזבל קוטנסו על הסרט. היא ראיינה את האנשים הנכונים ועשתה עבודה יסודית ומעמיקה".
האם, לדעתך, בהנחה שלגרפלד היה נשאר בקלואה, הוא היה מצליח להביא את המותג לאותה תהילה והצלחה שהשיג עם שאנל?
"קשה מאוד לומר. שאנל הוא מותג אייקוני ועושה הוט קוטור נהדר, אבל אני חושב שקרל עשה את העבודה הטובה ביותר שלו בקלואה, וימי קלואה עם קרל היו התקופה הטובה ביותר של המותג. זו הייתה התקופה שבה קרל לגרפלד הפך להיות 'קרל לגרפלד', וזה קרה בזכות הכימיה המדהימה שהייתה בינו לבין אמי".
"היא מיד הבינה שהנשים בפריז לא מתלבשות טוב"
דפדוף בארכיון העיצובים של קלואה משנות ה-50 עד ה-70 מגלה את כתב היד שניסחה אגיון והפך לדי.אן.איי של בית האופנה מאז ועד היום: המראה המשוחרר; חולצת הכותנה והמשי המכופתרת, שאולם שלם בתערוכה בניו יורק הוקדש לה עם 50 חולצות שונות שנוצרו במהלך קיומו של המותג, ולמרות שהן של מעצבים שונים, משדרות את אותה רוח ואסתטיקה; שמלות שיפון רכות ומתנפנפות שניתן לראות כמעט בכל קולקציה של בית האופנה; הדפסים גרפיים ובהירים; התייחסות לאדריכלות הבאוהאוס ואלמנטים סוריאליסטיים – כולם חלק מההיסטוריה האמנותית והאישית של אגיון, כמהגרת לבנטינית שחברה אל חוגי האמנות בפריז לאחר המלחמה.
12 צפייה בגלריה
גבי אגיון בשבוע האופנה בפריז, 2013
(צילום: Dominique Charriau/Getty Images for Chloe)
"שני הוריי היו אנשים חופשיים. אפשר לומר, מהפכנים. הם עזבו את מצרים – שאר בני המשפחה נשארו שם – בשנת 1945, כי לא יכלו לשאת את חוסר השוויון הקיצוני. המשפחה של אבי באלכסנדריה הייתה משפחה עשירה מאוד, אבל לצד זה היה הרבה עוני במצרים, ועדיין יש. אחוז גבוה מאוד מהאוכלוסייה חסר השכלה ולא יודע קרוא וכתוב, והם לא יכלו להשלים עם זה. זו הסיבה שאבי ניסה להקים מפלגה קומוניסטית במצרים. וזה מתחבר מאוד לתנועה הסוריאליסטית, כי במצרים הייתה תנועה סוריאליסטית שהייתה מאוד פוליטית. הוריי ראו בה דרך עבור אוכלוסייה לא משכילה לבקר את תרבות הבורגנות ללא צורך ללמוד לקרוא ולכתוב, ולכן יש קשר חזק בין התרבות הסוריאליסטית לתנועה הקומוניסטית במצרים ולתנועות השמאל".
"כשהם הגיעו לפריז, הם היו מלאים ברעיונות האלו ומיד התחברו עם הסוריאליסטים בצרפת. הם היו חברים קרובים לפול אלואר, ללואי ארגון ולטריסטן צארה, מיוזמי תנועת הדאדא. אני זוכר שביליתי בחופשות בביתו של צארה. פול אלואר מת לפני שנולדתי, אבל הוריי היו מאוד קרובים לבת זוגו. אז כדי להבין את אמא שלי – צריך לדעת באיזה מילייה היא הסתובבה. זה היה דור של מורדים שרצה לבקר בצורה נחרצת את תרבות הבורגנות המסורתית של אותה תקופה. וכשהיא הגיעה לפריז, היא מיד הבינה שהנשים שם לא מתלבשות טוב, אלא אם כן הן היו צריכות ללכת לארוחת ערב ואז הן התלבשו בצורה מיוחדת, אם כי לטעמה, בבגדים נוקשים מדי. הן פשוט לא היו חופשיות באותם בגדים. אנחנו מדברים על נשים אריסטוקרטיות או כאלה שהיו מהבורגנות הגבוהה, כאלה שהיו צריכות להחליף בגדים כמה פעמים ביום".
וזה מה שנתן לה את הרעיון לייצר עיצובים קלילים יותר?
"אמא שלי דמיינה אישה עובדת, אישה חופשיה, כזאת שלא נמצאת שם רק כדי לרצות את בעלה. אישה שיכולה ללבוש את אותם בגדים לאורך כל שעות היום, לעבודה ולארוחת הערב. ואותה אישה צריכה להיות חופשיה בבגדיה, כדי שתוכל לזוז, לראות, לעשות, וככה הכול התחיל. זה גם היה צריך להיות בצבעי הים התיכון, בצבעים של אלכסנדריה. ואם אתה מעמיק בבגדים בעיצובה, אתה מזהה חופש. היא רצתה שנשים יהיו חופשיות. וככה היא המציאה את הבגדים המעוצבים המוכנים ללבישה".
עד כמה העובדה שהייתה קומוניסטית הובילה את המחשבה העיצובית שלה? הרי בניגוד להוט קוטור ששלט אז באטלייה של כריסטיאן דיור וכריסטובל בלנסיאגה עם בגדים שנתפרו בהתאמה אישית ללקוחה, מאחורי פרט-א-פורטה יש תחושה, אולי מדומיינת, של בגדים לכולם. כל לקוחה יכולה לקנות שמלה מהקולב.
"בהחלט, אבל זה יכול להיראות קצת מגוחך לומר שקומוניזם הוביל לקלואה, כשלמותג יש חנות על שדרות מונטאן (שדרת מעצבי היוקרה של פריז, א"י). בסופו של דבר, מי קונה קלואה? זה לא נשים ממעמד הפועלים. אבל", הוא מוסיף, "זה נכון שהמהות של הפרט-א-פורטה הייתה קשורה לעובדה שהיא הייתה היא עצמה. והיא תמיד עשתה מה שהיא רצתה לעשות".
אפשר לומר שהיא הייתה מרדנית?
"עמוק בפנים היא הייתה, כולל מרד בחיים החברתיים שהיא הייתה יכולה להיות חלק מהם".
"לא רצתה להיות משועבדת לבורגנות"
בשנת 1985 נמכר קלואה לקבוצת ריצ'מונט השוויצרית, שמחזיקה, בין היתר, במותגים אלאייה, קרטייה, ואן קליף & ארפלס ועוד. אגיון לא הייתה עוד חלק מבית האופנה, אך הייתה מעורבת בהחלטות מסוימות והביעה את דעתה על הקולקציות. פיליפ אגיון מחזיק באחוז אחד במותג, בעיקר כעניין סמלי שמניב לו שני אירו בשנה, וחברות בוועד המנהל של בית האופנה.
לדבריו, על אף שגדל בין מסדרונות בית האופנה, מדלג מעל גלילי בדים וראשו של לגרפלד, הוא מעולם לא חשב להמשיך את דרכה של אימו, ולמעט הגעתו לתצוגות האופנה ופגישה עם המעצבות החדשות, אין לו כיום מערכת יחסים עם בית האופנה. "בדרך כלל כשנכנסת מעצבת חדשה, היא מבקשת להיפגש איתי, ולא בגלל שיש לי מניה אחת בחברה", הוא אומר.
12 צפייה בגלריה
"בדרך כלל כשנכנסת מעצבת חדשה, היא מבקשת להיפגש איתי". קלואה, אביב-קיץ 2025
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
"הייתה תקופה מסוימת שאמא שאלה אותי אם אמשיך את דרכה, אבל בשבילי זה היה מוזר. כבר ב-1956 היא מכרה את העסק ללנואר, שהחזיק 75 אחוז מבית האופנה, והיא נותרה רק עם רבע. אני לא חושב שהיא מכרה אותו במחיר גבוה", הוא מוסיף. "כשהם עזבו את מצרים, חשבונות הבנק שלהם נחסמו, וההורים שלי לא היו אנשים עשירים בכלל. הם לקחו דירת 75 מטר ברובע הלטיני, שהיה אז אזור שנחשב זול מאוד. לא גדלתי בטירה", הוא מחייך.
איזו אמא היא הייתה?
"לצד היתרונות, היו לה גם חסרונות. היא הייתה גם קצת אגואיסטית. הרגשתי שכילד, אני נשאר שם בשבילה, לעזור לה".
הזכרת בסרט שהיא לא קיבלה הכרה על עבודתה במהלך חייה. אתה יכול להסביר?
"ההכרה היחידה שהיא ראתה בחייה הייתה בתערוכה שהוקדשה לקלואה בשנת 2012 בפאלה דה טוקיו בפריז. זה היה אירוע חשוב ולגרפלד הגיע לאחר נתק ביניהם של מספר שנים, בעקבות מחלוקת כלכלית על כך שהוא רצה שהם ישלמו לו יותר. בכל אופן, קרל הגיע במיוחד כדי לברך את אמא והם התפייסו. שנה לאחר מכן היא קיבלה את לגיון הכבוד".
אתה אוהב את מה שהמעצבת צ'מינה קמאלי עושה היום בקלואה?
"זה נראה נהדר, אבל אני לא האיש לשפוט אופנה", הוא צוחק. "אני חושב שמה שאני אוהב זאת העובדה שכשאני רואה את הבגדים, וזה לא משנה מי המנהלת האמנותית, מרגישים שזה קלואה. אני רואה את הדברים שאמא שלי הייתה לובשת, את החופש, החומרים הקלים שעדיין שם ואת ה-DNA".
הוריו התגרשו כשהיה בן עשר, ויחסיו עם בן זוגה החדש של אימו לא היו פשוטים, בלשון המעטה. כשהוא נשאל לסיום מה הזיכרון החזק ביותר שלו מאימו, הוא חושב מעט ומזכיר לנו כמה חשוב להיות אנשים צנועים.
"אמא שלי הייתה אישה מאוד פשוטה", הוא אומר. "היא לא הייתה אדם שגרתי. היא אף פעם לא הייתה יוצאת בערב, וכשחזרה מהעבודה היא הייתה מבשלת לי פסטה. כל חייה היא נשארה לגור בדירת ה-75 מטרים שלה. היא יכלה לעבור למקום יותר יוקרתי, אבל זה לא עניין אותה. היא גם אף פעם לא חיפשה תשומת לב תקשורתית. היא העדיפה לבלות בבית עם האחים שלה, כמו משפחה קומוניסטית רגילה. הרי היא הייתה יכולה בקלות להיכנע לחיים הבורגניים ולמלאכותיות הזו שבאה עם המקצוע, אבל היא לא רצתה להיות משועבדת לזה. היא תמיד העדיפה את החופש".
