בשנת 2002 הוצבה בכיכר שידה שבאסמרה, עיר הבירה של אריתריאה, אנדרטה עשויה ברזל בצורת זוג סנדלי כלוב שחורים השעונים זה על זה. הרעיון לפסל היה של אריתרוס אברהם, מהנדס חשמל בהכשרתו, שחזר לאריתריאה ב-1991 לאחר 20 שנות גלות בארצות הברית. "כשאתה חושב על אנדרטה, בדרך כלל אתה חושב על פסלים, לא על נעליים", אמר בריאיון לניו יורק טיימס, "זה בהחלט יוצא דופן, אבל עבורנו זה הגיוני".
סנדלי הפלסטיק היו סמל ללוחמים שדרשו עצמאות למדינה הקטנה בצפון-מזרח אפריקה. היו להם יתרונות רבים בחום הלוהט של אזור הגבול: הסנדלים היו לא יקרים, הם אפשרו לאוויר לנוע סביב כפות הרגליים, ואם נקרעו – אפשר היה פשוט לחמם את הפלסטיק ולהדביק אותם. "זה מה שכל הלוחמים שלנו נעלו", אמר גירמה אסמרון, לשעבר שגריר אריתריאה בארצות הברית. "אם מישהו ראה אותך בסנדלים האלה, הוא ידע שאתה לוחם. אלה היו המדים שלנו, והם הפכו לסמל העצמאות שלנו".
עלילותיהם של סנדלי המדוזה (שקפקפים) עומדות במרכז הסרט התיעודי "סיפור בשקפקפים" של הבמאי פלוריאן ואלה משנת 2020, שיוקרן ביום חמישי הקרוב (18 בנובמבר) במסגרת פסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי בסינמטק ירושלים. זהו סרט באורך 50 דקות המתאר ביוגרפיה של חפץ תוך מסע היסטורי וטון אירוני, המשלב סוגיות של תרבות חומרית, מחקר חזותי, קולוניאליזם, מעמד וכלכלה. במסגרת הפסטיבל, שמציין עשור לפועלו, יוצגו בכורות לסרטים תיעודיים ועלילתיים שנבחרו על ידי המנהלת האמנותית נורית קידר, ומנהלת הפסטיבל מטעם האוניברסיטה העברית, האנתרופולוגית פרופ' תמר אלאור.
צפו: הצצה לסרט "סיפור בשקפקפים"
(סינמטק ירושלים)
השקפקפים נולדו לפני כ-75 שנה במחוז אוברן שבמרכז צרפת. ז'אן דופאן, בן למשפחת יצרני סכינים מכפר קטן בשם סארה, החליט לאחר מלחמת העולם השנייה להחליף את ידיות הסכינים מעץ לפלסטיק. באחד הימים, הציג בפניו ספק חומרי הגלם מוצר חדש לשימוש עבור הידיות: PVC (פוליוויניל כלוריד המכיל 57 אחוז כלור, מה שאומר כי נדרש נפט גולמי יחסית לשם ייצורו). אלא שהחומר הרך והגמיש הפך את הידיות למסטיק, ודופאן חיפש דרכים אחרות להשתמש בו. לאחר מחשבה נוספת, החליט ליצור רצועות פלסטיק לגפה של כפכפים מסוליות עץ, ובהמשך נולדו סנדלי הפלסטיק, עשויים כולם PVC. המדוזה.
10 צפייה בגלריה
"הסנדלים מפלסטיק היו מוצר פרקטי, וניתן היה לטפל בהם בקלות. לא היה צורך למרק אותם כמו נעליים"
(צילום מסך)
את סנדלי הפלסטיק יצר דופאן בצורתם של סנדלי הכלוב, שהיו פופולריים מאוד: שלוש רצועות רוחב עם רצועת אורך, שיחד כיסו את חלקה הקדמי של כף הרגל אך שמרו על תחושה מאווררת. "החידוש היה החומר", מסבירה פרופ' אלאור, שפרסמה בשנת 2015 את הספר "סנדלים: אנתרופולוגיה של סגנון ישראלי" (הוצאת עם עובד). "בהיסטוריה של אופנה, אנחנו רואים הרבה חידושים בסגנון או בחומר. כשמחדשים בחומר נשענים על צורה קיימת, כי מאוד קשה לדחוף מוצר שכל השפות שלו חדשות. באופן כללי בנעליים, די חוזרים על צורות שכבר קיימות ואין הרבה חידוש באבות הטיפוס של הסגנונות".
באותם זמנים הומצאו גם הביקיני וקופסאות הטאפר-וורר, אך אל מול ההצלחה של השניים, הסנדלים החדשים של דופאן נתקלו בבוז מהצרפתים. דופאן כמעט הרים ידיים, אלא שאז פנתה אליו אשת מסחר שהציעה לקחת את הסנדלים לאפריקה. הם נחתו בדקאר, בירת סנגל, אז עוד קולוניה של צרפת (הסנגלים קיבלו עצמאות רק ב-1960), מקום עם אקלים טרופי שהתאים לאופי הסנדלים. בניגוד לנעליים מעור שהיו, מן הסתם, גם יקרות יותר, סנדלי הפלסטיק נשטפו בקלות במים, היו עמידים, זולים, ואחזו את כף הרגל כולה באופן נוח יותר מכפכפים. אחד המרואיינים בסרט, מסאן ווילסון, מספר כי "הסנדלים מפלסטיק היו מוצר פרקטי, קל, וניתן היה לטפל בהם בקלות. לא היה צורך למרק אותם כמו נעליים".
בניגוד לדימוי הזול שלהם כיום, במדינות אפריקה העניות הפכו סנדלי הפלסטיק למוצר נחשק ופריבילגי, שננעל בעיקר על ידי המעמד הבינוני-גבוה. בחוף השנהב, לדוגמה, היו הסנדלים סמל לעושר, יכולת השתכרות גבוהה. עם הצלחתם, נכנסה לשוק גם חברת BATA הצ'כית והחלה ליצור דגמים דומים משלה. החידוש היה דגמים צבעוניים, שנוצרו ביציקות פלסטיק מהירות במכונות שעבדו מסביב לשעון. סנדל אחד מדי חמש שניות. אלה כבשו את היבשת האפריקאית, ובשנים 1976-1956, תור הזהב של הסנדלים, הם הופצו בכל מדינות אפריקה. את תפקיד הפרזנטור מילא זמר הרומבה הקונגולזי פרנקו עם השיר שהפך ללהיט: Pas Un Pas Sans Bata (מצרפתית: אף צעד ללא באטה).
("אף צעד ללא באטה" של פרנקו)
עם משבר הנפט העולמי ב-1976, חל פיחות גם במעמדם של הסנדלים, שעם השנים זכו לפופולריות במדינות אסיה, בדרום אמריקה וגם כאן בישראל. פה הם נוצרו על ידי חברת הנעליים דפנה במיקור חוץ לייצור הסנדלים בקיבוץ עין זיוון. "הקיבוצניקים קראו לסנדלים האלה זיווניות", מספרת אלאור, "והיו הולכים איתם באילת בגלל שאפשר היה לרחוץ אותם במים ואפשר היה להיכנס לשחות איתם בים האדום למי שפחד מקיפודי ים". עד היום, אפשר למצוא את סנדלי הפלסטיק בחנויות ובקיוסקים שעל הטיילת של אילת, והם מאפשרים נוחות מרבית גם למי שלא רוצה ללכת על צדפים בחוף הים התיכון.
מעמדם של השקפקפים פחת עם השנים, והם נחשבים כיום לשם קוד למוצר זול, נחות, סינתטי וחסר אמירה עיצובית, כזה שהחוויר מול היוקרתיות של סנדלי עור שנוצרו בסדנאות של אומנים. אפילו באפריקה, כבר נתפסים סנדלי הפלסטיק כמוצר לעניים.
ובכל זאת, בקיץ שעבר הם זכו לקאמבק. קשה היה לגלול את הפיד באינסטגרם בלי להיתקל במשפיענית בינלאומית משוויצה בסנדלי הפלסטיק שלה, שזכו, בין היתר, גם לפרשנות מחודשת על ידי מותגי יוקרה כמו סלין, גוצ'י, The Row של התאומות אולסן ובמותג של האיט גירל אלכסה צ'אנג, שמצידה הצטלמה בהם עם גרביים במראה היפסטרי. בדומה לתהליכי ניכוס מחדש שעברו נעליים כמו קרוקס (בתיווך מותגי יוקרה כמו בלנסיאגה), הדור הצעיר רואה בסנדלי המדוזה דרך למתוח מחדש את גבולות הטעם בעידן שבו המכוער הוא היפה החדש.
אלכסה צ'אנג והסנדלים, 2020
סנדלי הפלסטיק מככבים באינסטגרם ב-2019
