ונסה רדגרייב
סליחה, במי מדובר? השחקנית הבריטית, שהופיעה ביותר מ-60 סרטים וידועה גם במעורבותה הפוליטית (ולא, היא לא מחבבת במיוחד את ישראל), חוגגת יום הולדת 85 ומשמשת דוגמה מושלמת למה שאנחנו נוהגים לכנות "הזדקנות בחן".
רדגרייב היא חלק משושלת ענפה ומכובדת של שחקנים – אביה סר מייקל רדגרייב, אחותה לין רדגרייב ובנותיה נטשה המנוחה וג'ואלי ריצ'רדסון. היא הייתה נשואה שלוש פעמים, כולל לטימותי דלטון (לשעבר מר ג'יימס בונד), שצעיר ממנה בעשור. לפני ואחרי, כיכב בחייה השחקן האיטלקי פרנקו נרו, שאותו פגשה ב-1967, הביאה איתו בן לעולם והתחתנה איתו כמעט 40 שנה מאוחר יותר.
מהזווית הישראלית, במקרה של רדגרייב יש פיל בחדר שאי אפשר לפסוח עליו – היא שייכת לשמאל הרדיקלי באנגליה, שהתייצב בקביעות נגד המלחמה בווייטנאם, המלחמה בעירק, הנשק הגרעיני בעולם וגם מה שהיא כינתה "הבריונות הציונית". הפוליטיקה שלה צפויה כמו הצפה באיילון בגשם הראשון של החורף, אוטומטית ונטולת גווני ביניים. אם שחקני קולנוע רבים מעדיפים להימנע ממעורבות פוליטית משיקולי נוחות, היא ההקצנה של הגישה ההפוכה. שיא העימות שלה עם ישראל נרשם בפסטיבל סרטים בסיציליה בשנת 1982, שם תקפה פיזית את יוצרי הסרט הישראלי "חמסין" – הכי רחוק מאיפוק בריטי אלגנטי. בשפה עממית מכנים זאת "עוכרת ישראל".
למה אייקון? אחרי שגמרנו לתעב אותה על דעותיה הפוליטיות, אי אפשר להתעלם מהאופן שבו רדגרייב המאוחרת מאשררת את הקלישאה שיופי הוא לא עניין של גיל. היא שומרת על כל קמטיה ועל שיער לבן כשלג בתספורת אסופה, שממסגרת עיני בדולח צלולות. יש לה תווי פנים מרובעים וחזקים, ואלגנטיות טבעית שמגיעה בעסקת חבילה עם מבטא מרהיב ויכולות משחק יוצאות דופן.
את הרומן שלה עם עולם האופנה ניתן לזהות כבר בסרט המיתולוגי "יצרים" של מיכלאנג'לו אנטוניוני מ-1966, שמעבר למעמדו כפורץ דרך בזרם המודרניסטי בקולנוע, גם שרטט את גבולות סצנת האופנה הלונדונית של שנות ה-60 הסוערות והציב את רדגרייב במרכזה.
משם והלאה, רדגרייב משמשת כמופת של סגנון אריסטוקרטי על המסך ומחוצה לו. היא לובשת שחור, הרבה שחור, חליפות מכנסיים, מעט תכשיטים ומעט איפור, ונראית תמיד כמו גרסת הכסף הישן למיליון ליש"ט.
ב-2017 הכריז עליה בית האופנה גוצ'י כפנים החדשות לקמפיין שלו, ולא בכדי – רדגרייב היא אצולה בריטית שנראית כמו אצולה בריטית, לטוב ולרע. היא נכס לממלכה המאוחדת כי היא מייצגת ערכים אסתטיים ששייכים לעולם הישן, אך נראית לגמרי במקומה גם בצילומי אופנה עכשוויים כשהיא מוקפת בדוגמנים במראה מתעתע מגדרית שיכולים להיות נכדיה.
בפנים גלויות ובלי התערבויות פלסטיות, היא משמשת כמשב רוח מרענן מול צבא מוזרקות הבוטוקס ומוחלקות הלחיים שהפכו לחזות הגורפת של בנות גילה (וצעירות ממנה) בעולם הקולנוע הנוכחי.
רדגרייב היא לא סתם "סבתא עם שיק", היא אייקון אופנה סופר-רלוונטי. אפילו כשכיסתה את עינה ברטייה בגלל דלקת עיניים בפרמיירה לסרט "כתבי הקודש הסודיים", היא הצליחה להפוך את ההופעה הזו לרפרנט אופנתי ולגנוב את הפוקוס מהשחקנית הצעירה רוני מארה שהצטלמה לצידה.
גם בסרטון קצר ויפה להפליא בכיכובה של רדגרייב ומשפחתה, שהציגה המעצבת רוקסנדה אילינצ'יץ בשבוע האופנה הדיגיטלי בלונדון שהתקיים לפני שנה, רדגרייב הוכיחה (שוב) שבכל מה שקשור לסטייל – היא לגמרי מולכת.
למה לא? קל להילחם נגד מה שנראה לך כעוולות חברתיות כשאת מכורבלת היטב בין משמני החברה הגבוהה האנגלית, וקל להסתכל מלמעלה ומרחוק על דברים שאינך מכירה וחווה, ולהפעיל לגביהם שיפוט שטחי ומתנשא. רדגרייב היא מהפכנית-של-כורסה מרופדת היטב. זה, לכל הדעות, הסוג שפחות מעורר כבוד.
ובכל זאת: לפעמים כשאנחנו נתקלים בנשים מבוגרות שנראות טוב, אנחנו עושים להן הנחות מתבקשות – אנחנו קוראים להן "שמורות", מצרפים את המינוח המבייש "יחסית לגילן", או מתפעלים מהעובדה שהן בכלל שמות לב לבגדים שעל גופן בזמנים מקשישים שכאלה. ונסה רדגרייב לא זקוקה לשום הנחה. היא זקנה, יפה, עוצמתית, אופנתית ומסוגננת לתפארת.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
