ארווין בלומנפלד היה מראשוני הצלמים שהבינו כי צילומי אופנה אינם עוסקים בהכרח בהצגת הבגדים העדכניים ביותר, אלא ביצירת תמונות אייקוניות. בחודש שעבר ננעלה במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות בפריז תערוכה מיצירותיו, "המצוקות של ארווין בלומנפלד, 1930-1950", שהציגה קרוב ל-180 תצלומים, כולל כאלה שנחשפו לראשונה וסימנו את התקופה הפורה ביותר של הצלם היהודי שהלך לעולמו ברומא בשנת 1969.
בהשפעת זרם הדאדאיזם, ביצע בלומנפלד בתחילת דרכו ניסויים אמנותיים כמו חשיפה כפולה וסולריזציה, אשר יצרו דימויים עם כפילות חלומית ועיוותים סוריאליסטיים, לצד קומפוזיציות אמנותיות מתוחכמות. התערוכה גם שפכה אור על חייו האישיים בתקופת הכיבוש הנאצי בפריז באותן שנים, יחד עם אשתו ושלושת ילדיו.
בלומנפלד אינו צלם האופנה המפורסם ביותר שפעל במאה ה-20, אבל ללא ספק היה אחד המשפיעים שבהם. צלם של צלמים, מאסטרו של דיוקנאות, שראה בעבודתו פעולה אמנותית וסלד מצילום אופנה מסחרי. הוא נולד בשנת 1896 בברלין למשפחה יהודית ממעמד הביניים, ובמלחמת העולם הראשונה שירת כנהג אמבולנס בצבא הגרמני והוצב בצפון צרפת. בסרט התיעודי על חייו, "האיש שצילם נשים יפות", שהופק ב-2013 על ידי ערוץ BBC Four, מספרת היסטוריונית האמנות הלן אדקינס כי כשאמר לאימו כי הוא מבקש לעזוב את השירות הצבאי היא סיפרה זאת לאחיה, לאומן גרמני, שהלשין למשטרה. "עדיף ילד מת מאשר בוגד", אמרה האם.
9 צפייה בגלריה
השער הראשון שצילם בארה"ב, להרפר'ס בזאר, 1941
(צילום: ארווין בלומנפלד, ©The Estate of Erwin Blumenfeld)
בתום המלחמה, הצטרף בלומנפלד לקבוצת האמנים האוונגרדית דאדא ובשנת 1920 עבר לאמסטרדם. שם גם הכיר את אשתו לנה סיטרואן, לה נישא שנה לאחר מכן. הוא פתח חנות לתיקי עור שנשאה את השם FOX בעיר, ובסטודיו מאחורי החנות עסק בציור והחל לראשונה את דרכו כצלם פורטרטים של נשים. את התמונות הציג בחלון הראווה של החנות והן נהיו פופולריות יותר מהתיקים, עד שהחל להתמקד בצילום בלבד וסלל את דרכו כצלם אופנה.
9 צפייה בגלריה
ליסה פונסגרייבס מדגמנת מפסגת מגדל אייפל, 1939
(צילום: ארווין בלומנפלד, ©The Estate of Erwin Blumenfeld)
הקריירה שלו נסקה כשפגש את הצלם ססיל ביטון שהכיר לו את מישל דה ברונהוף, אז העורך הראשי של ווג הצרפתי. בשנת 1936 עבר בלומנפלד לפריז, שם שכר סטודיו ברובע ה-14 והחל להתרועע עם אמנים כמו אנרי מאטיס, שראו בו כישרון גדול. אט-אט התברג בסצנה האמנותית בעיר והחל לצלם למגזינים, ובראשם ווג פריז. הדימויים שיצר בשחור-לבן היו חזקים והבליטו טכניקת צילום מקורית. אחד הדימויים המפורסמים שלו – שגם הופיע בתערוכה – מגיליון מאי 1939 של ווג הפריזאי, מציג את הדוגמנית ליסה פונסגרייבס משקיפה על פריז מפסגת מגדל אייפל לבושה שמלת משי שיפון מתנפנפת – דימוי שנחשב רלוונטי גם היום.
9 צפייה בגלריה
ווג, 1945. Courtesy of Condé Nast publications
(צילום: ארווין בלומנפלד, ©The Estate of Erwin Blumenfeld)
בתערוכה הוצגו דימויים אייקונים נוספים מתוך הארכיב העשיר שלו, כמו התצלום The Picasso Girl משנת 1942 ו- The Red Cross משנת 1945 שהופיע במגזין ווג האמריקני. שניהם דימויים שמציבים במרכז את הצילום כמדיום, ולא את הבגד או את הדוגמנית – מהלך חתרני באותם ימים. בעידן שבו הדפסת העבודה הייתה חלק אינטגרלי מהצילום עצמו, עבודתו של בלומנפלד הייתה ביצירת מניפולציות בשלב ההדפסה. לא בכדי, הוא ראה בעצמו יותר אמן מאשר צלם אופנה, יוצר דימויים, שהבגדים היו משניים עבורו.
9 צפייה בגלריה
The Picasso Girl (Lisette),NY, 1942
(צילום: ארווין בלומנפלד, ©The Estate of Erwin Blumenfeld)
תור הזהב שלו כצלם אופנה בפריז נקטע בעקבות מלחמת העולם השנייה, כיבוש פריז על ידי הנאצים והקמת משטר וישי. קודם לכן, בתגובה לעליית הנאצים לשלטון ב-1933, יצר בלומנפלד את סדרת "הדיקטטור" – דימויים מפוטו מונטאז' של היטלר כמו ראש גולגולת שהורכב על פניו ודם המטפטף מתוך עיניו והפה, שנחשבו כאנטי-פרופגנדה ואף הוצגו בתערוכה. ב-1937 הוא גם הניח ראש עגל על פסל בצורת חזה עתיק מקושט טוגה, ובכך המציא את דמותו של הדיקטטור כמינוטאור וסמל לחייתיות של דיקטטורות. דימוי זה מתכתב עם דמותו המקראית של המולך – המיוצג במסורת היהודית עם ידי אדם עם ראש עגל – שבשמו הקריבו ילדים.
צילום מסדרת "הדיקטטור" של בלומנפלד
כיהודי בפריז עם דרכון גרמני, לבלומנפלד לא היו קלפים טובים ביד. הוא נחשב ל"אזרח זר" ונשלח למחנה הריכוז Camp Du Vernet (מחנה ורנה) בצרפת, שם נכלאו לא רק יהודים אלא גם עצורים זרים ממדינות אויב. לדברי נכדתו, נדיה בלומנפלד צ'רביט, הוא נכלא מאחר שהיה בעל אזרחות זרה ולא בגלל שהיה יהודי או אנטי-נאצי. רק מאוחר יותר שימשו המחנות האלה לגירוש יהודים למחנות השמדה ובראשם דכאו. בנו יוריק בלומנפלד נזכר בסרט התיעודי כי כשאביו שוחרר ממחנה המעצר הוא "נראה כמו שלד והשיער שלו גולח. הוא לא ישן טוב וסבל מסיוטים".
לאחר ששוחרר, ניסתה המשפחה להימלט בספינה לארצות הברית דרך מרוקו, אך מאחר שזו נשלטה גם היא על ידי ממשל וישי, הספינה נעצרה והיהודים שהגיעו מאירופה נכלאו בה, לרבות משפחת בלומנפלד בת חמש הנפשות. לבסוף ניצלו הודות לארגון היהודי HICEM, שפעל להציל יהודים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ובתקופת השואה. בשנת 1941 הם הצליחו להגיע לניו יורק, שם פתח בלומנפלד סטודיו לצילום בדרום סנטרל פארק ברחוב 59.
9 צפייה בגלריה
ווג, 1950. Courtesy of Condé Nast publications
(צילום: ארווין בלומנפלד, ©The Estate of Erwin Blumenfeld)
עם הגיעו של בלומנפלד לניו יורק, הוא החל לפתח קשרים מקצועיים עם אלכסי ברודוביץ', המנהל האמנותי של מגזין האופנה הרפר'ס בזאר, ובהמשך עם אלכסנדר ליברמן, המנהל האמנותי של ווג אמריקה. הוא צילם מאות שערים אייקוניים ומודעות קמפיין לחברות הקוסמטיקה המתחרות הלנה רובינשטיין ואליזבת ארדן, לצד כוכבות קולנוע מפורסמות כמו גרייס קלי, בטי דיוויס ואודרי הפבורן שנעמדו עבורו מול המצלמה. בלומנפלד הפך לאחד הצלמים המבוקשים בעולם ובעבודתו אף סייע לנסח ולעצב את האופן שבו האופנה האמריקנית נראתה בשנות ה-40 וה-50.
(סרטוני אופנה שיצר בלומנפלד)
אחד השערים המפורסמים שלו, אם לא המפורסם מכולם, הוא Doe Eye שעיטר את שער ווג אמריקה בשנת 1950 בכיכובה של הדוגמנית ג'ין פאצ'ט, שפניה צומצמו על רקע לבן לזוג שפתיים אדומות, גבה מושחרת ועין איילה שובבה. הדימוי האייקוני זכה לאינספור מחוות לאורך השנים, כולל פרסומת לקו האיפור של שאנל שיצר הצלם סולבה סונדסבו בשנת 2012, וצילום בכיכובה של היידי קלום שיצר הבריטי רנקין.
9 צפייה בגלריה
Doe Eye, 1950. Courtesy of Condé Nast publications
(צילום: ארווין בלומנפלד, ©The Estate of Erwin Blumenfeld)
(המחווה של שאנל לבלומנפלד)
אבל לצילום של בלומנפלד היה גם צד אישי ורלוונטי מבחינה חברתית, כפי שאפשר ללמוד מהתערוכה בפריז, שם הוצגו לראשונה שתי סדרות שלא נחשפו קודם לכן: תיעוד משפחת צוענים בסנט מארי דה לה מר שבפרובנס, צרפת; וטקסים סודיים של שבטים ילידיים אמריקניים בסן אילדפונסו פואבלו שבניו מקסיקו. בריאיון למגזין היהודי Forward סיפר מנהל המוזיאון פול סלמונה כי "תצלומי סן אילדפונסו נדירים מאוד, מאחר שכיום השבטים אינם מאפשרים צילומים של הטקסים שלהם, במיוחד הטקסים הסודיים. אבל התמונות האלה", אמר לסיכום, "מוכיחות שבלומנפלד התעניין מאוד ב'אחר". אולי, כפי שאפשר ללמוד מסיפור חייו המתגלגל כיהודי נודד ויצירתו שלא הלכה בתלם, בלומנפלד היה גם הוא האחר בצילום האופנה של המאה ה-20.
"התעניין מאוד ב'אחר". צילום של בלומנפלד
