במאי 2002 נפתחה התערוכה הקבוצתית "שפת אם" שאצרה ד"ר טל בן צבי במשכן לאמנות בעין חרוד, אשר העמידה במרכזה את הזהות המזרחית של 22 אמנים, רובם ילידי הארץ, בני דור שני להגירה לישראל. התערוכה, שנחשבת לציון דרך באמנות הישראלית, הוצגה כשנה לאחר צאתו לאור של הספר "זיכרונות אסורים – לקראת מחשבה רב-תרבותית" (הוצאת קשת המזרח) של פרופ' אלה שוחט. בספר פורסמה אסופת מאמרים שבחנה סוגיות של זהות, נוסטלגיה ועיצוב זיכרון של מזרחים בישראל, בעולם של הגירה, עקירה, גלות ופליטות – נושאים שממשיכים לצוף גם 20 שנה לאחר צאתו לאור של הספר החשוב שהשפיע רבות על יוצרים, על אמנים ועל השיח האקדמי של לימודי תרבות בישראל.
22 צפייה בגלריה
"יצקנו לתוך הצילומים אוריינטליות ועכשוויות: בין הרחוב למלכות, בין הנוסטלגי לדור ה-Y2K". תום אשכנזי נעים
(צילום: ליהי ברוש)
שני עשורים מאז שני אירועי התרבות המכוננים, אפשר להסתכל על חוויות ההגירה גם דרך פריזמה אסתטית: אופנה, אולי הזירה שהופקרה עד כה בשיח המזרחי החדש לאחר שייצוגים שלו כבשו שדות כמו מוזיקה, ספרות ושירה, טלוויזיה, אמנות וקולנוע. הצלמת ליהי ברוש (25) והארט-דירקטור טל זיו (28) יצרו כעת פרויקט אופנה רחב היקף של צילומי דיוקנאות של צעירים בני הדור השני והשלישי להגירה ממרוקו, שמגולל סיפור רחב יותר על צעירים שגדלו אל תוך כור ההיתוך הישראלי וחצבו לעצמם דרכו זהות מורכבת בין הישראליות שאליה גדלו לבין הזיכרונות האסורים שדוכאו ונדחקו הצידה.
22 צפייה בגלריה
"התצלומים יושבים על די.אן.איי אישי של כל אחד מהמצולמים". קורין אביסדריס
(צילום: ליהי ברוש)
22 צפייה בגלריה
"ההפקה היא סוג של מעבדה לחקר של זהות אישית הנשענת על הפן הוויזואלי בתוך המתח שבין ישראל למרוקו"
(צילום: ליהי ברוש)
"המצולמים בפרויקט מגלמים ייצוגים חדשים של מזרחיות, שנושאים עושר של זהויות", אומר זיו על מקבץ הצעירים האנונימיים שאינם דוגמנים מקצועיים, שלוהקו בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל בערים כמו נתיבות ומגדל העמק, לצד פיגורות מעולמות האמנות והמוזיקה, ובהם האמן מיכאל ליאני, האמנית קורין אביסדריס, העיתונאית והדי ג'יי חן אלמליח והמוזיקאי אורי קומאי (המוכר יותר כ"דודו פארוק") שהצטלם עם אחותו, הדוגמנית נטע קומאי. האחרונים הם חצי מרוקאים, למקרה שהשד העדתי קופץ לבקר.
22 צפייה בגלריה
המצולמים הם צעירים אנונימיים לצד פיגורות מעולמות האמנות והמוזיקה. אורי ונטע קומאי
(צילום: ליהי ברוש)
"אני מרגיש שההפקה היא סוג של מעבדה לחקר של זהות אישית הנשענת על הפן הוויזואלי בתוך המתח שבין ישראל למרוקו", ממשיך זיו, "ושם ניתן לזהות מטען יותר פראי וחדשני, שהוא אבולוציה צברית מתקדמת".
22 צפייה בגלריה
"העבודה הייתה מאוד אינטואיטיבית ולא תמיד קל להסביר אותה". נועה פרץ
(צילום: ליהי ברוש)
התוצאה היא הפקת אופנה מרהיבה וקרנבלית, רחבת היקף, שעטנז של צבעים, רעיונות, טקסטורות וציטוטים, שצולמה בירושלים, ביפו ובתל אביב: מהכפתנים המזוהים עם הלבוש המרוקאי ועד האנרגיה הצעירה והבועטת של הפנתרים השחורים משכונת מוסררה בירושלים, שמציינים בימים אלו 50 שנה למהפכה ההיא. "יצקנו לתוך הצילומים אוריינטליות ועכשוויות: בין הרחוב למלכות, בין הנוסטלגי לדור ה-Y2K", מסביר זיו. "התצלומים יושבים על די.אן.איי אישי של כל אחד מהמצולמים. העבודה הייתה מאוד אינטואיטיבית ולא תמיד קל להסביר אותה – אבל התוצאה היא חגיגה של צבעים והתנגשויות. זה לא הסגנון המערבי המינימליסטי שיורד בגרון".
את הפרויקט הגתה ברוש הצלמת, שבדומה לזיו, שבה במהלך הקורונה הביתה בחזרה לישראל. השאלות על זהות אישית שהודחקה, החלו לצוף מעלה. "כור ההיתוך עבד", היא אומרת, "אני מרגישה שיש בוז למסורת. כשהתעניינתי בשורשים המשפחתיים שלנו, חלק מהמשפחה שלי אמרו: 'אנחנו כבר לא מרוקאים – אנחנו ישראלים'. אבל חשוב לי לבדוק מה הזהות שלי, להחיות אותה, לדבר עליה. אלו שאלות שמציפות אותי כבר שנים רבות, מהלימודים בבית הספר בגבעתיים שבה גדלתי. כילדה, מאוד התביישתי להודות במזרחיות שלי. רציתי להיות בלונדינית עם עיניים כחולות – היום אני מוצאת במוצא שלי גאווה וחן".
דברים דומים אומר גם זיו, שגדל בשכונת הכרמל בחיפה. "גדלנו מתוך הבנה שקורה משהו בתוך הבית ומשהו בחוץ", הוא מספר, "היה ברור שאת המוזיקה המזרחית שאני שומע בבית ביום שישי, אני לא מזמזם ביום ראשון בבית הספר".
22 צפייה בגלריה
"היה ברור שאת המוזיקה המזרחית שיש בבית, אני לא מזמזם בבית הספר". מיקה סהר אוחיון ושפי מרציאנו
(צילום: ליהי ברוש)
למעשה, מאחורי הילדות של השניים בגבעתיים ובכרמל החיפאי הבורגניים, התחבאה הזהות המזרחית. זיו הוא בכלל זיתוני, ברוש היא עברות של בן הרוש. שניהם מספרים כי תהליך המחקר לטובת הפרויקט הפגיש אותם עם סיפורים משפחתיים, זיכרונות, וגם עם יוצרים מקומיים שהטעינו אותם בתובנות ומסרים. זיו, לדוגמה, פרסם בחשבון האינסטגרם שלו רשמים ממפגש עם סם בן שטרית, מייסד ויו"ר הפדרציה ליהדות מרוקו, שאמר לו: "מבלי למחוק כאב ואת מה שהיה, תחגגו את כל מה שטוב ויפה בעיניכם", משפט שלדבריו, מקפל בתוכו את תמצית הפרויקט הזה.
"יש איזושהי גאווה חדשה, רצון לחגוג את הדברים", הוא אומר לסיכום, "לא לדבר רק על קיפוח וחוסר, אלא על עושר תרבותי".
צילום: ליהי ברוש | ארט דירקטור: טל זיו זיתוני | מפיק: שי בן עמרם | שיער: עמנואל שישפורטיש | איפור: תות רביע | בימוי אופנה: בן זייגר | בגדים: בוטיק לוני וינטג', גברות גבעתיים, ארכיון פרטי של קורין סווד | אביזרי סט: וילה מרוק | ייעוץ תוכן: חן אלמליח, הילה חן
22 צפייה בגלריה
"הדור השני והשלישי של יוצאי מרוקו בישראל - פרויקט צילום". איתמר גרשוני
(צילום: ליהי ברוש)
