סנדרה שדה, איך הכול התחיל?
"נולדתי בבוקרשט ברומניה להורים זמרי אופרה, שהיו מכורים לצלילים ולרצון לשפר את היכולת המוזיקלית שלהם. זה מקצוע שאתה אף פעם לא מספיק טוב בו. תמיד יש הקלטה של זמר יותר גאון ממך. כשאתה עוסק באמנות ובמוזיקה קלאסית, אתה תמיד רדוף על ידי הטובים יותר ממך. זו הייתה האווירה שגדלתי בה. בגיל 14 וחצי עליתי לארץ. הוריי השתלבו פה באופרה הישראלית ומאוחר יותר בהצגות של גיורא גודיק. אמי הייתה גם מורה לפיתוח קול. אחי המשיך את דרכם. גם לי יש יכולות שירה, שאף פעם לא יצא לי בגלגול הזה לבטא אותן. זה בסוף לא היה הייעוד שלי. נשאר מזה טעם מסוים של תסכול. אין מה להגיד. הבת שלי היא זמרת אופרה. היא ממשיכה את המסורת המשפחתית ומופיעה באופרה בגרמניה. היא עושה שם תפקידים מדהימים כבר כמה שנים. זה מקצוע עם טווח חיים קצר. אחרי גיל 40, תמיד מעדיפים סופרניות צעירות. לבנות ה-40 אומרים שלום. יש זמן מדף. גם אני בודקת תמיד את זמן המדף שלי. כל עוד את נושמת – את רוצה עדיין להיות על המדף. אפשר להגיד שהתחלתי את הקריירה שלי עוד בבוקרשט, כשבבית הספר עליתי והצגתי קטע קטן. ראיתי שאני לא מתרגשת יותר מדי והקהל כן מתרגש. מצאה חן בעיניי האופציה לרגש קהל. נדלקה אצלי נורה, שעד היום עוד דולקת".
ומה קרה כשעלית לארץ?
"הבנתי שאני בצרות, כי השפה הייתה טראומה רצינית. היו שנים שלא האמנתי שאצליח לדבר עברית נכונה. זה משהו שרודף אותי עד היום. אני עדיין מתבלבלת בין החיריקים לצריים למיניהם. בכל זאת לא ויתרתי ובתיכון קיבלתי תפקיד ראשי, בלי להבין אף מילה ממה שאני אומרת. אמרתי את כל הטקסט בביטחון, מתוך תשוקה למקצוע הזה. כשהתקבלתי ללימודי תיאטרון והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, הכרתי את נולה צ'לטון שהייתה המורה הגדולה ביותר. היא שינתה לי את התפיסה של המקצוע ונתנה לי את הדרך, שעד היום אני מנסה ללכת בה. ממנה למדתי את השיטה של לי שטרסברג.
"יחד עם הדברים הטובים, היא גם איימה שאף אחד לא ייתן לי לעבוד עם המבטא הרומני הזה שלי. את כל זה היא אמרה במבטא האנגלוסכסי הכבד שלה. עד היום אני מנסה כל הזמן לרכך את הר' הקשה של הרומנית. עדיין יש לי מבטא. אבל משום מה, הבמה סובלת את זה. יש לי דיבור ברור. למזלי, לא ויתרתי. רגע הפריצה הגדול שלי היה כשעודד קוטלר נתן לי צ'אנס בתיאטרון חיפה. קיבלתי על ההתחלה תפקידים מאתגרים של צ'כוב וסובול. הייתי גם בבית לסין ובקאמרי. עכשיו אני בהבימה. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה התפקיד הבא שלך ואם יהיה. תמיד יש את הסכנה שהמקצוע הולך להיגמר עוד רגע. אני מקווה שהתיאטרון ימשיך להיות רלוונטי. אין כמו משהו חי שקורה מולך. זה לא דומה לשום דבר אחר. אולי זו תמימות לחשוב ככה. לקוות שהדור הצעיר יגיע לתיאטרון, שלא נאבד את העתיד".
איזו דמות הכי מזוהה איתך?
"הדמות שלי ב'סברי מרנן'. זה ברור. הטלוויזיה היא מכשיר שאי אפשר להשוות אותו לשום כמות של קהל בתיאטרון. זו אוכלוסייה אחרת. גם כאלה שלא מגיעים לתיאטרון. בסופו של דבר, זה חלומו של כל שחקן – שכמה שיותר אנשים יראו אותו. לכן אני אסירת תודה על ההזדמנות הזו. התחלנו לפני 11 שנה וכבר צילמנו שמונה עונות".
עד כמה את דומה לדמות שאת מגלמת שם?
"אני במאה אחוז שונה ממנה. אני פליזרית ונחמדה מדי. אני רוצה תמיד לשמח את כל מי שעובר בפריים שלי. לעומת זאת, הפולנייה האולטימטיבית שאני מגלמת משתדלת לחסל את כל מי שנקלע בדרכה. בשבילי זו חוויה פנטסטית. חוסך לי טיפולים פסיכולוגיים. זה טיפול בהלם להגיד את הטקסטים הקשים שלה. זה כל כך קשה, שמדי פעם אני מבקשת שירככו לי קצת את הטקסטים. היא כל כך קלפטע".
מה היה הרגע הכי רע שלך בקריירה?
"פעמיים פיטרו אותי מהצגות באמצע החזרות, כי לא הייתי מספיק טובה. אלו היו הצגות טובות עם במאים יוקרתיים. פעם עם חנוך לוין ופעם עם עומרי ניצן. זה היה אכזרי, כי זה היה באמצע חזרות ותיאטרון הוא עולם קטן. על זה המציאו את המשפט – מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. אני בהחלט חושבת שמקושי צומחים. עכשיו כל נהג מונית שאוסף אותי, אומר לי שאני שחקנית נהדרת. אז תמיד יש למה לחכות".
והרגע הכי טוב?
"היו הרבה רגעים נפלאים. קשה לבחור רגע אחד. כשקראתי את המחזה שחברתי עדנה מזי"א כתבה, 'סיפור משפחתי'. באותה תקופה היא הייתה גרה אצלנו בסופי שבוע, ואמרה לי שהיא כותבת לי תפקיד מדהים. אנחנו חברות טובות כבר הרבה שנים. למדנו יחד משחק באוניברסיטה. אני זוכרת את הרגע שקראתי את הסצנה הראשונה, שבה אני אומרת את הטקסט הבא: 'מלצרית, שמפניה בבקשה' ואז פותחת קופסה קטנה, מסניפה קוקאין בכל נחיר ואומרת: 'אין כמו שמפניה וקוקאין על הבוקר'. זה לא רגע של אושר? זה משהו שמעולם לא היה לי אומץ לעשות. זה אושר שאין לתאר במילים, לשחק דמות שלא העזתי להיות אף פעם. כל הכיף בלהיות שחקנית זה להיות נואפת ורוצחת וכל מה שאת לא בחיים האמיתיים. בקיצור, זה היה מחזה מהחלומות ששיחקתי בו לפני 30 שנה, כשהייתי בת 41. עכשיו אני משתתפת בהצגה 'דבר על מקום הימצאם' מאת נאוה סמל. זה סיפור אהבה אמיתי של סבתא שלה מתחילת שנות ה-50 בארץ".
קשה להתבגר בתעשייה?
"לא, כי אף פעם לא הייתי כוכבת צעירה שבנתה את הקריירה על היופי שלה. אני חושבת שבעיקר בקולנוע ובטלוויזיה קשה להזדקן. בתיאטרון יש תמיד הרבה תפקידים. משחקת פה ברגעים אלה הגברת ליא קניג בת ה-93 בתפקיד ראשי, והקהל נוהר ומעריץ אותה. ויש לנו את גילה אלמגור. ליא וגילה הן ההשראה שלי. כשחקנית, אני מעריצה אותן".
מה דעתך על תעשיית ההזרקות והניתוחים הפלסטיים?
"אני הקליינטית המושלמת. בעניין הזה, אני מסכימה לגמרי עם פרופ' יורם יובל, שעוסק במדעי האושר וטוען שמי שמעז לעשות שדרוג משמעותי כדי להיראות טוב יותר לפי הצורך והחלום שלו – זה גורם אושר גדול יותר מלהרוויח מיליונים. אני יותר מבעד. אני ממש מטיפה לזה. אני חושבת שזה מבריא נפש וגוף. אם אני עוברת ליד מראה, אני אומרת תודה לפרופ' אייל גור, שאיתו יצאתי למסע הזה. אני אומנם בת 71, אבל אני לא מרגישה את זה. זה מיד משפיע על הגוף. פחות חרדות מהדבר הזה שנקרא זִקנה. כשאני רואה את עצמי היום, אני מקבלת מסר אופטימי. בכל אופן, ככה זה אצלי.
"אני מאמינה שכשהחזות של הפנים נראית צעירה יותר מהגיל הביולוגי – הגוף מקבל את השדר שעדיף שיצטרף גם הוא למסע הזה וישתף פעולה. חוץ מזה, יש היום כל כך הרבה אופציות. היום הניתוחים להרמת פנים נראים הרבה יותר טבעיים. יש הרבה שדרוגים ופטנטים שמצליחים לטשטש את עקבות הניתוח. אני תאוותנית לגבי כל מה שהמציאו. אבל אני משתדלת לשמור על מראה טבעי. את המילה הזרקות אני לא אוהבת. זו מילה אלימה. אני מעדיפה להגיד בוטוקס וחומצה היאלורונית. פילינג עמוק עוד לא העזתי לעשות, כי לג'ינג'יות כמוני יש גם ככה עור מאוד עדין ורגיש. אבל כן, הטיפולים האלה הם הקטע שלי".
איך הסביבה מגיבה לכך?
"אני לא רוצה לצטט טוקבקים אכזריים. לא חסרות השפלות ודקירות של סכין בלב. כמו, למשל, 'נראית כמו מייקל ג'קסון' או 'איכס, היא זקנה. מה היא חושבת לעצמה'. מעצם זה שאני שחקנית, אני חיה את הביקורת מגיל צעיר. גם כל החיים הייתי תחת הביקורת של אמא שלי, שהתלוננה שאני לא מספיק יפה. היא חשבה כמו נולה צ'לטון, שביקורת זה דבר בונה. במקרה שלי, עשיתי תיקון. כשהתחלתי עם המסע שלי, היא אמרה לי יום אחד: 'מה קרה? נהיית יפהפייה'. זה נתן לי מוטיבציה. דרבן אותי לחפש את התשובה למשאלה שלה. עזר לי לצאת להרפתקה הגדולה הזאת ולעשות הכול כדי לשפר את ההופעה. גם היה לי את התירוץ שאני שחקנית. אמא שלי פתחה לי את הדלת. נתנה לי את האתגר הזה. גם אמא שלה הייתה אומרת לה שהיא לא מספיק יפה, והיא הייתה אישה יפהפייה. תמיד מה שהיה לה, לא היה מספיק טוב. גם בכישרון וגם בקול. זה גורל אכזר של אמן".
איך מוני מושונוב, בעלך, מקבל את השינויים שעשית בפנים?
"מוני לא מוכן למרוח על עצמו שום קרם, למרות שיש לו קמטים כמו לקלינט איסטווד וכל השיק הזה. השיער שלו הלבין בגיל צעיר והוא לא הסכים לצבוע אותו לבקשתה של אמו, כי הוא לא רצה שיגידו עליו: 'אה, מוני, אני זוכר אותו כשעוד היה לו שיער לבן'. לגביי, הוא היה בהלם אחרי כל פרוצדורה שעשיתי. תמיד הוא בא לדבר קודם עם פרופ' גור, כדי לשאול אם הוא מאשר לי את הניתוח. אייל תמיד נותן לו חיבוק ומרגיע אותו שאני בידיים טובות. לדעתי, הוא חושב שזה מיותר. בהצגה שלו יש לו גם בדיחה עליי: 'זאתי יוצאת מהבית ואתה לא יודע עם איזה פרצוף היא תחזור'. הכי חשוב זה לצחוק".
8 צפייה בגלריה
"הוא היה בהלם אחרי כל פרוצדורה שעשיתי". סנדרה שדה ומוני מושונוב, 2013
(צילום: ענת מוסברג)
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"אני עושה טיפולי תחזוקה קבועים אצל רונית רפאל: גלי רדיו, רג'וביניישן, יש שם הכול. אני גם משתמשת בקרמים שלה, שהם באמת נדירים. גם בקרם הגנה מהשמש וגם במייק-אפ. ביומיום אני לובשת מייק-אפ כמו שלובשים בגד, בגלל שאני ג'ינג'ית. תמיד גם קצת איפור עיניים וליפסטיק. אני לא תמיד קפדנית בענייני כובע, למרות שצריך".
מה לגבי הגוף?
"אני לא מורחת קרמים, רק בכפות הרגליים. ויתרתי גם על קרם ידיים. עשיתי אצל רונית רפאל טיפולי ידיים והן נראות בסדר גם בלי קרם. עשיתי טיפולי פוטו שהורידו לי את כל הכתמים, למרות שיש לי ידיים של עור ג'ינג'י. אין לי בושם קבוע, זה משתנה. כרגע זה שיסיידו".
מי מטפל לך בשיער?
"הספר האדיר שלי מוריסון בשדרות בן ציון בתל אביב. הוא נמצא בדיוק צמוד לבית שלי. הוא מפנק אותי. אם יש לי פגישה חשובה, הוא עושה לי שדרוג של שתי דקות ומוציא אותי עם טאץ' של הפן שלו. זה איכות חיים. לפעמים אני עושה החלקה של קרטין. כשיש לי צילומים, אני עושה תוספות שיער. צבע אני עושה כל כמה זמן. שיער בהיר זה טוב יותר, כי פחות רואים את השורשים. אני חופפת המון בבית. מוני קונה כל מיני שמפואים טבעיים כאלה".
איך נראית שגרת התזונה והכושר שלך?
"המוטו שלי זה להפחית פחמימות ולא להוסיף סוכר. זה דבר אכזרי, אני חייבת להודות. אני משתדלת לאכול בריא וזה קשה לי, כי אני אוהבת צ'יפס ושוקולד. הורדתי את הסוכר לגמרי. לגבי הפחמימות, במקום לאכול שמונה פרוסות לחם ביום – אני אוכלת ארבע. אני מכינה לעצמי סנדוויץ' ואוכלת רק פרוסה אחת. הפרוסה השנייה היא רק מכסה, שמחזיק לי את הסנדוויץ'. הצטרפתי לתוכנית שנקראת 'בריאותי', שמלמדים אותנו דברים כמו להתחיל את היום עם כוס מים ולימון. וגם לאכול בכל ארוחה חסה וירק. כמה שיותר חסה. ואז אתה יכול לאכול מה שבא לך. אם אוכלים ירק בכמות מרשימה, הנזק מתרכך. הבדיחה אצלנו בבית היא לא לאכול יותר מארבעה ראשי חסה ביום, כי מי יכול לאכול כל כך הרבה חסה? בסך הכול, יש את הסיפוק שבאיפוק. ההרגל קורה יותר מהר ממה שנדמה.
"בענייני גוף, יש לי גורו כבר עשרות שנים – דליה מנטבר. אני תלמידה של פילאטיס. עשיתי הרבה שנים גם יוגה, אבל אני מכורה לדבר האדיר הזה שנקרא פילאטיס מכשירים. זו התעמלות לעצלנים, כי המיטות והקפיצים עושים בשבילך את העבודה. צריך רק למשוך. זה אומנם לא סיבולת לב-ריאה, אבל תרגול של פעמיים-שלוש בשבוע שומר לי על הגוף ועל נפח שרירים תקין. זה כמובן לא במקום הליכות, שבהן אני לא מצליחה להתמיד. בכל כך הרבה דברים אני מצטיינת, בהליכות אני מפשלת. אין תחליף להליכה רצינית.
"יש לי גם מורה לחיים, שלימדה אותי ללכת בדרך של העולם הפנימי, האנרגטי והמדיטטיבי, חנה פילניק. הגעתי אליה דרך הבת שלי, שלמדה אצלה מגיל 20. תמיד התנגדתי, כי אני עובדת מספיק עם עולם הדמיון בתיאטרון, ולא יכולה גם לרפא את עצמי עם העולם הזה. בסוף השתכנעתי מהבת שלי. למדתי ממנה על הכוח המטורף שיש באנרגיה של אהבה. זה משנה חיים. אני לומדת אצלה קורס אונליין ומיישמת איך להפוך דבר רע לדבר טוב. כולל בעיות פיזיות למיניהן, ובעיקר התמודדות עם הקשיים מול כל מה שסובב אותנו".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?
"להיות סלחנית יותר כלפי הטעויות שעשיתי או שעמדתי לעשות, כי אין חיים בלי טעויות גדולות וכואבות. להרגיש רגשות אשמה, החמצה ופספוס זה לא באמת עוזר ולא באמת מתקן. אני מתקשה לסלוח לעצמי על הטעויות שעשיתי".
איפור לתמונות סטילס: רונית יולזרי | בגדים: דורית שדה | צולם בתיאטרון הבימה
