כבר ארבע שנים שדורין אדרי לא ביקרה בקריית שמונה, העיר שהולידה והקיאה אותה החוצה. מאז שעלתה בגיל 17 וחצי על קו 845 לתל אביב, כמעט לא הביטה לאחור. באחת הפעמים האחרונות, מספרת הדוגמנית הטרנסג'נדרית בת ה-28, ביקרה את משפחתה ובספונטניות התיישבו במרכז המסחרי לאכול שניצל בבגט. "היו מבטים", היא נזכרת, "ומרפקים, כאילו אנחנו בסצנה של סרט תיכון. בגלל שאני כבדת שמיעה והם דיברו עם פה סגור, לא הבנתי מה הם אמרו – אבל יש לי חוש ראייה חד, והרגשתי שהם אונסים אותי במבטים שלהם".
את הסיטואציה המטרידה היא מגוללת בטון מחויך ובקצב דיבור מהיר. "המוכר גמגם תוך שהוא מורח חומוס. הלם תרבות. פה בתל אביב אני עוברת ואף אחד לא מסתכל עליי מוזר. יש אנשים שבוהים, אבל לא מבטים של שוק. האמת, ירד לי התיאבון, כבר היה עדיף לקחת טייק-אוויי. אחרי כל מה שעברתי שם בילדות – יש לי את הזכות המלאה לומר מה אני חושבת עליהם".
כבר כמעט עשור שאדרי חיה בתל אביב, העיר שעיצבה את זהותה החדשה. מילד שסבל הצקות ואלימות בבית הספר, היא הפכה לדוגמנית מצליחה. בגיל 23 היא קיבלה הצעה להצטלם מהארט דירקטור טל זיו, ומאז רעמת התלתלים המפוארת שלה כיכבה במודעות של מותגים מקומיים כמו Mother Of All, קמפיין הגאווה של קלווין קליין ישראל, ריבוק ובהפקות אופנה. עכשיו היא מצטרפת למותג ההלבשה התחתונה לצעירות fix בקמפיין חדש.
אם אשתקד צילמו fix שש דוגמניות טרנסג'נדריות לקמפיין גאווה ייעודי, שמאדרי נבצר להשתתף בו בשל לוח זמנים צפוף – כעת הם מלהקים דוגמנית טרנסג'נדרית לקמפיין המרכזי לצד הפרזנטורית המפורסמת שחר חיון. "הביאו אותי כדוגמנית, שווה בין שוות", היא אומרת בריאיון. "קמפיין הלבשה תחתונה עבור אישה כמוני זה חלום. רואים אותי בלי קשר לגאווה".
זאת הפעם הראשונה שהיא מצטלמת לקמפיין הלבשה תחתונה, לא דבר שבשגרה עבור נשים שרוב הציבור החטטני מתעניין במה שיש להן בין הרגליים. "היה חשש מה ללבוש ואיך אהיה לצד הבנות הנוספות", היא עונה לשאלה האם הרגישה בנוח להצטלם לצד נשים ביולוגיות. "אמרתי לעצמי: 'דורין, תהיי את. שחררי, תיהני מהרגע'. הרגליים רעדו לי, המזגן הקפיא אותי, אבל לרגע לא הרגשתי פחות טובה מאחרות בגלל שהן ביולוגיות או שיש להן יותר חזה. לפני כמה שנים הייתי מתחבאת מול המצלמה, היום אני מרגישה בנוח. דרך המצלמה בניתי לעצמי מחדש את הביטחון העצמי".
מה יהיה הרגע שתגידי לעצמך: עשיתי את זה כדוגמנית?
"חו"ל. למרות שעכשיו אני יכולה לומר שפיקס נתנו לי את החותמת שעשיתי את זה בהלבשה תחתונה. יש הרבה דוגמניות שלא מצטלמות בתחתונים וחזייה, כי הן לא מרגישות בנוח. זאת קטגוריה שנחשבת קשה, וזה שעשיתי את זה כאישה טרנסית – זאת תחושת ניצחון. חותמת שהצלחתי".
פיקס פונה לצעירות בגילאי 30-14. את מרגישה שהבחירה בך מעודדת קבלה של טרנסג'נדריות בקרב קהל זה?
"הנוכחות שלי מראה לבנות כמוני מהקהילה הטרנסית שאפשר לעשות את זה. הבחירה בי גם מצביעה על שינוי אידיאל היופי. הוא מתעדכן ואנשים מיוחדים מקבלים במה. היום בתצוגות אופנה כבר אין אנשים יפים, יש אנשים מיוחדים".
עכשיו אנחנו בעידן שבו רבגוניות היא חזקה, אבל תהיה לזה תגובת נגד וכבר אנחנו רואים חזרה לדוגמניות עם יופי קלאסי ובלתי מושג.
"יכול להיות, יכול להיות שגם יהיה צונאמי. אני חושבת שנשים כמוני צריכות לקבל יותר במה והן ראויות לזה. זה win-win למותג ולמצולמות. איזה מותג לא רוצה להיות מזוהה עם קבלת האחר?"
מצד שני, לידך בקמפיין מופיעה "לאיזון" שחר חיון.
"היא יפה עם פלפל. שחקנית שבמקרה גם מאוד יפה".
את מרגישה יפה?
"אני לא מרגישה יפה – אני מרגישה מיוחדת. אם אני עוברת ברחוב, מסתכלים עליי".
9 צפייה בגלריה
"לרגע לא הרגשתי פחות טובה מאחרות בגלל שהן ביולוגיות או שיש להן יותר חזה"
(צילום: גיא כושי ויריב פיין)
יכול להיות שאת פה כגימיק? טרנסג'נדרית, כבדת שמיעה.
"אני לא רואה בזה גימיק, אלא ייצוג אחר שדורש חשיפה כדי לגעת באנשים אחרים".
אם היית אישה ביולוגית ונראית כמו שאת – את חושבת שהיו שוכרים את שירותייך כדוגמנית?
"זאת שאלה קשה, אבל אני חושבת שלא. מעולם לא חשבתי לדגמן. מעולם. מה חשבתי שאני אהיה? במשרד מתשע עד חמש, שזה לא רחוק ממה שאני עושה היום כמנהלת תחום משפיענים בחברת SWEETWEET. מרגיש לי יהיר ושטחי לומר שאני דוגמנית, אבל אני אוהבת להצטלם. אולי אני צריכה לשחרר את התקיעות המחשבתית הזאת. יגיע יום שבו אבוא ואגיד: אני דוגמנית".
"המסר שלי הוא לא לפחד. שיבינו שאנחנו פה"
אדרי נולדה בקריית שמונה לזוג הורים חירשים. אחותה ואחיה הגדולים כבדי שמיעה כמוה. "שפת סימנים היא שפת האם שלי", היא אומרת. התקשורת שלה עם העולם נעשית דרך קריאת שפתיים ומכשיר שמיעה, וכשהיא מדברת ניתן להבחין רק במבטא מסוים.
"אם אגיד שהייתה לי ילדות טובה, אשקר. הייתה לי ילדות קשה", היא אומרת ומסרבת להרחיב יותר מדי. "אנחנו לא בריאליטי שבו אני מקבלת מיליון שקל לסיפור חיי, אבל כן, הייתי ילד שעבר הצקות בבית הספר, אלימות, משפחה שלא כל כך ראתה אותי. היום אני מאוהבת קשות במשפחה שלי, אבל כילד אתה מצפה שישימו לב שלא טוב לך. אבל גם אני לא שיתפתי, הסתרתי מהם הכול".
9 צפייה בגלריה
"אם אגיד שהייתה לי ילדות טובה, אשקר. הייתה לי ילדות קשה". אדרי בעיצוב של Mother Of All
(צילום: Noam Ekhaus)
כשסיימה את חובותיה הלימודיות, עזבה לתל אביב. "שתי נשיקות על הלחי ולהתראות", היא נזכרת. היא התנדבה לשירות צבאי בחיל האוויר בקריה ועברה לגור בתל אביב עם אחיה הגדול. בהמשך עברה לגור עם שותף בדרום תל אביב והחלה לחפש את דרכה העצמאית. ההתבגרות המינית, היא מספרת, הייתה מבולבלת.
"אף פעם לא אמרתי לחברים שאני הומו. כששאלו אותי מה אני, עניתי שאני סטרייט", היא אומרת. "החברים הסטרייטים היו צוחקים עליי ואומרים לי, 'חיים, כתוב לך על המצח הומו'. אבל בתוך תוכי ידעתי שאני לא הומו – ידעתי שאני אישה לכל דבר. ניסיתי להתנהג כמו גבר וזה לא הצליח לי, זה לא עבד. קיבלתי את ההחלטה להתחיל בתהליך של התאמה מגדרית לאחר ניסיון התאבדות שכשל. רציתי למות. מבחינתי, לא רציתי לקום שוב לרגשות האלה.
"נעלתי את עצמי בחדר ובלעתי שישה כדורי סינופד (כדור המקל על גודש באף, א"י). אסור לקחת את הכדור ארבע שעות לפני השינה וחשבתי שאם אבלע כמות זה מסוכן. התחלתי לבכות והשותפה שלי דאז דפקה בדלת של החדר עד שפתחתי והקאתי את החיים שלי, כנראה ממקום של מערבולת רגשית. היא תפסה אותי באותו ערב לשיחה ואמרה לי: 'אל תפחדי, אני פה איתך'. פניתי לחבר טוב וסיפרתי לו שאני רוצה להיות אישה. זה היה ברור לו. כמו כל החברים שלי, הוא רק חיכה שאבוא ואגיד לו. הוא הציע לי לספר קודם לחברים ואז למשפחה".
9 צפייה בגלריה
"בתוך תוכי ידעתי שאני לא הומו – ידעתי שאני אישה לכל דבר". בקמפיין הגאווה של קלווין קליין ובר השפגאט
(צילום: MEIRCO)
מסע היציאה מהארון של אדרי החל. היא הורידה את הזקן שגידלה וסיפרה לחברים קרובים. לפניה נותרה המשוכה הקשה יותר מבחינתה: בני המשפחה. בערב שישי אחד היא כתבה הודעת ווטסאפ לאחותה הגדולה. שפכה את הלב, לחצה 'שלח' וזרקה את הטלפון על הקיר. כמה דקות לאחר מכן, הגיעה הודעה: "נו, באמת, את חושבת שאת מחדשת לי משהו? סוף-סוף הגיע היום הזה. תודה לאל". אדרי נשמה לרווחה. "היא אמרה לי שהיא מקבלת אותי כפי שאני ושנעבור את זה יחד. אחרי זה סיפרתי לאחי, ששאל למה חיכיתי עד גיל 21 ולא התחלתי כבר בגיל 14. כנראה שהייתי צריכה לעבור את התהליך הזה".
את ההורים שמרה לשלב הבא. בינתיים החלה בתהליך ההתאמה המגדרית. לאחר שלא הצליחה לברר מידע על הנושא בסביבתה הקרובה, אובדת עצות היא כתבה הודעה בפייסבוק לשחקנית והפעילה החברתית בל אגם, שענתה לה תוך דקות ספורות. "קבענו פגישה בבית קפה, שאליה בל הגיעה עם קלסר עב-כרס ובו כל המידע שאני צריכה", מספרת אדרי. "עצם זה שמישהי זרה פינתה לי זמן, עד היום כשאני רואה אותה ברחוב אני משתחווה. היא האדם שהוציא אותי מחושך לאור, האירה לי את הדרך הנכונה להיות מי שאני היום. לפני שהתחלתי את השינוי, רציתי לעשות ניתוחים פלסטיים כמו הגדלת חזה, שיוף פנים וכאלה – אבל בל אמרה לי להמתין, לפנות לרופאת משפחה ולעשות את כל התהליך עם ליווי פסיכולוגי. בסוף חוץ מניתוח אף לא עשיתי דבר. חשבתי שמקבלים מרשם ויאללה. הרבה טרנסיות קונות הורמונים בשוק השחור כי אין להן כוח וזמן לחכות".
9 צפייה בגלריה
"הרבה טרנסיות קונות הורמונים בשוק השחור כי אין להן כוח וזמן לחכות". אדרי לפיקס
(צילום: אור דנון)
לאחר שבעה חודשים של טיפול פסיכולוגי, החלה ליטול הורמונים. בינתיים עברה טיפולי לייזר להסרת שיער מהגוף ומהפנים. "ההורמונים גורמים לך לצחוק ולבכות מכל דבר, טעמים של אוכל נפתחו לי, והם גם מעדנים את העור", היא מסבירה. "התקופה שבין לבין היא הכי קשה, כי מדברים אלייך בחוץ בלשון זכר ובפנים הרגשתי אישה". במקביל, עבדה בעבודות מזדמנות. "הרבה פעמים לא קיבלו אותי לעבודה בגלל המראה שלי. סיפרתי שהתחלתי בהליך שינוי, יוצאת מהארון בכל פעם מחדש בפני אנשים זרים. אמרו לך 'נחזור אלייך', וברגע שיצאתי מהחדר זרקו את קורות החיים שלי לפח. במשך חצי שנה לא עבדתי, קיבלתי רק 'לא' ו'לא'".
חודשיים אל תוך התהליך, יצאה מהארון בפני אימהּ במסגרת שיחת פייס טיים בין השתיים. חוש הראייה החד של האם זיהה כי פניו של בנה חלקות מהרגיל. "היא הסתכלה עליי ואמרה: 'אתה רוצה להיות אישה?' ככה! ישירות", נזכרת אדרי. "אמרתי לעצמי: דורין, זה הרגע. אם את אומרת 'לא', את חוזרת אחורה. עניתי, כן. היה לה רגע של הלם ואז היא אמרה לי: 'אני איתך. רק אל תגידי לאבא. לא עכשיו. הוא יחטוף התקף לב או שיעשה לעצמו משהו'".
בדיעבד, ההסתרה ממנו התגלתה כטעות. למרות שהחליטה לחסום אנשים מעברה בקריית שמונה ואת כל בני המשפחה המורחבת ברשתות החברתיות, היא פספסה אדם אחד שעובד עם אביה. הוא היה זה שהוציא אותה מהארון בפניו כשהציג לו תמונה שלה בתהליך ההתאמה המגדרית ושאל: אתה יודע שהוא הופך לאישה? "אבא שלי היה בהלם. הוא התקשר לאחי שאמר לו שהפרטים נכונים ושהוא תומך בי. הוא מיד השתגע שהסתירו רק ממנו, עשה קריעה בחולצה והתאבל עליי", היא אומרת.
"מבחינתו – לא היה דור יותר, אני מת. אחי ניסה לפייס אותו, אמר לו שטוב לי ושגם הוא צריך להיות מאושר מזה. אבל מבחינתו זה היה הנורא מכל". ההסתרה הובילה לריב בתוך המשפחה. "הוא חשב שזו בושה, שהכול קרה כי עברתי לגור בתל אביב. היו ארוחת ערב שאף אחד לא דיבר עם השני סביב השולחן. אבל לאט-לאט, זה השתחרר. אמרתי לו שהוא מוזמן להצטרף לחוויה – אני מבחינתי ממשיכה. אימא שלי היא הלב הפועם. ואם היא תומכת, יש לי אור ירוק".
לא מעט טרנסג'נדריות שיוצאות מהארון בפני משפחתן נחשפות לניכור, אלימות, נתלשות מהבית.
"הסיפור שלי יחסית לייט", מודה אדרי. "שמעתי סיפורים איומים של טרנסיות שננעלו במחסנים, נקשרו למיטה, אבא שפתח עם סכין את החזה. שלא נדע. לאחר שנה, קיבלתי הודעה מאבא שלי שהוא רוצה שנדבר. זה קרה בעקבות ארוחת ערב מורחבת עם דודים שלי, שאמרו לו שהם גאים בי. דודה שלי הראתה לו תמונה שלי והוא בכה. ה'אישור' שהוא קיבל מהמשפחה פתח אותו. הוא הבין שהסביבה מקבלת ותומכת, ורק הוא לא".
9 צפייה בגלריה
"עצם זה שאנשים יראו אותי, זה ניצחון". אדרי בעיצוב של המותג Mother Of All
(צילום: Noam Ekhaus)
כבר כמה שנים שהקשר בינה לבין אביה הדוק. הוריה מגיעים לבקר אותה באופן תדיר בדירתה בתל אביב, ואביה, היא מספרת, הוא המעריץ מספר אחת שלה. כשהתפרסמה כתבת שער איתה לפני כשנתיים ב"הארץ", הוא הסתובב בקריית שמונה וחילק גיליונות בגאווה. "זכיתי במשפחה הכי תומכת, אוהבת ומכילה", היא אומרת ומדגישה כי הסיבה שהיא חושפת את סיפורה האישי והמשפחתי הוא כדי לחזק טרנסג'נדריות וטרנסג'נדרים נוספים. "המסר שלי הוא לא לפחד. להיות מי שאתן. גם אם אתן מדמיינות את הגרוע מכל – תעשו את זה. עצם זה שאנשים יקראו ויראו אותי, זה ניצחון. שיבינו שאנחנו פה. ולהישאר".
"אני רוצה גבר נאמן ורגוע שיסתכל לי בלבן של העיניים"
למרות השיח המעצים והאופטימי של אדרי, בישראל קיימות עדיין טרנספוביה ואפליה של נשים וגברים טרנסג'נדרים, גם בתוך קהילת הלהטב"ק. גם כעת, טרנסג'נדריות רבות מוצאות את עצמן נדחקות בעל כורחן למעגל הזנות. "יש עדיין אפליה ולהרבה בנות אין מסגרת והן מרגישות אבודות", מודה אדרי, "אני יודעת מה זה להגיע לריאיון עבודה ואומרים לך 'נחזור אלייך'. כשגם על עבודות 'פשוטות' את מקבלת שוב ושוב לא – זה מביא אותך למקומות נמוכים. בתל אביב יש יותר חשיפה והבנה, כולל מכללת מרשה שמחברת בין טרנסג'נדריות למקומות עבודה. בסופו של דבר, אני מאמינה שזה עניין של בחירה. אם את באמת רוצה את זה – תשיגי".
אני לא מסכים עם התזה הזו. לא כל מי שרוצה משיג, ולא כולם חזקים מספיק כדי להילחם.
"אין דבר לא אפשרי – יש דבר מאתגר. השאלה היא כמה את רוצה את זה. אני יודעת שיש בנות שמאוד נוח להן להישאר במקום, רוצות כסף קל ומהיר".
9 צפייה בגלריה
"אפילו אימא שלי מתחילה לשאול מתי אני מביאה מישהו לארוחת שישי"
(צילום: גיא כושי ויריב פיין)
מה העמדה שלך לגבי סיפור רומי אברג'יל ואפליקציית אונלי פאנס? רק לאחרונה היא סיפרה שבלי זה לא הייתה יכולה לממן את הניתוח להתאמה מגדרית בתאילנד.
"רומי אמיצה בטירוף והתהליך שהיא עשתה מדהים. לגבי אונלי פאנס – מי שרוצה להיות שם, באהבה גדולה. יש כאלה שמבחינתם גוף זה אמנות ואונלי פאנס זה כמו פינטרסט – אתה נכנס ומקבל השראה – ועל הדרך עושים אחלה כסף. אני לא הייתי נכנסת לזה, כי זה לא מושך או מסקרן אותי".
גם במחיר של מימון הניתוח?
"אני מאמינה שאת הכול אפשר להשיג בדרכים פחות מהירות, כמו הלוואה מהבנק או חברים. המחיר של ניתוח להתאמה מגדרית הוא 60 אלף שקל כולל הוצאות נלוות".
בין ימי צילום לעבודה משרדית, אדרי, שמגדלת שני כלבים בשכונת פלורנטין בתל אביב, מחפשת את הדבר הבא: בן זוג. "לא הייתה לי זוגיות אמיתית מעולם", היא עונה בכנות. "היום אני יכולה לומר שאני פתוחה לזוגיות. עד עכשיו הייתי מרוכזת בעצמי ובתהליך. נהניתי, חוויתי, ובשנה האחרונה הרגשתי שמיציתי הכול: מסיבות, בילויים, את תל אביב. בא לי לפתוח את הדלת בבית ושמישהו יחכה לי, יתגעגע אליי. אני רוצה גבר נאמן ורגוע שיסתכל לי בלבן של העיניים. ברגע שהוא יראה אותי בגובה העיניים, אדע שהוא שלי".
את מרגישה שהסביבה מוכנה לצאת עם טרנסיות?
"הוא צריך להיות מוכן, לא אני. אפילו אימא שלי מתחילה לשאול מתי אני מביאה מישהו לארוחת שישי".
