בסוף המאה ה-19 הקים משה לייב קלמנוביץ', חייט יהודי מהעיר בוטושאן שברומניה, מפעל טקסטיל לבגדי גברים. בדומה לתפקיד שוחט או סופר סת"ם, שפעו הקהילות היהודיות בגולה בחייטים מתוקף איסור שעטנז - לאו מדאורייתא ללבישה של צמר ופשתן יחד. לימים התאהבה בתו שרה בבן העיר יצחק אברמוביץ', צעיר יתום מהורים, אך המשפחה התנגדה לרומן שהתפתח בין השניים. פרפרי האהבה רככו את ליבו של משה לייב, שהחליט לאמץ לחיקו את יצחק והציע לו להשתלב בעסק המשפחתי. הוא נשלח ללמוד את מלאכת העיצוב בבתי האופנה של פריז, והובטח לו כי לאחר שישוב מלימודיו יזכה להתחתן עם שרה. הייתה זאת הבעת אמון כמו בסיפור אהבה תנכ"י. ברחל בתך הקטנה.
עם שובו של יצחק מפריז, הוא נכנס לעסקי הבגדים בבוטושאן ופתח מפעל נוסף עם החם קלמנוביץ'. במקביל, הקימו שרה ויצחק משפחה בת שבעה ילדים: שני בנים וחמש בנות. בתם הבכורה דורה, נשלחה כמו אביה ללמוד עיצוב אופנה ותפירה, כדי להעביר את הידע המקצועי לאחיותיה הצעירות וכדי לפתח את העסק המשפחתי. בהמשך היא תקים את קו האופנה לנשים במפעל המשפחתי, שהתמחה בעיצוב אופנת עילית ושמלות ערב לנשים שנמכרו בבוטיקים ובתי כלבו ברומניה. מבין חמש האחיות, עבדו בו מלבד דורה, שתי אחיות נוספות: אדלה ויהודית, שחגגה לאחרונה 94, וזכרונה החד סייע בפרטים של כתבה זו.
12 צפייה בגלריה
הצילו את כל המשפחה עם עיצוביהן. אדלה, דורה ואסתר מרקוביץ'
(מתוך אלבום התמונות המשפחתי)
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוחרמו מפעלי המשפחה על ידי הנאצים ובני המשפחה רוכזו בגטו בוטושאן, יחד עם כ-11 אלף היהודים שבעיר, הקהילה היהודית השנייה בגודלה ברומניה. מאחר והאחיות לבית אברמוביץ' היו ידועות בתפירתן, החליטה אשת ראש העיר לפתוח בית מלאכה קטן, שבו הועבדו האחיות, שנדרשו לתפור מבוקר עד ליל שמלות לנשות קציני הנאצים. הובטח להן כי בתמורה לעבודתן הן יקבלו תלושי מזון, מה שאפשר לבני המשפחה לשמור על תזונה ראויה לאורך שנות המלחמה. הבטחה נוספת שקיבלו ומומשה, היא שבני המשפחה לא ישלחו בטרנספרים למחנות ההשמדה. בזכות עיצוביהן ותפירת הבגדים, הצילו שלוש האחיות את בני המשפחה.
את הסיפור המשפחתי הזה מגוללת גלית פריימן לוי, נכדתה של אדלה, לימים מרקוביץ', בחלל הסטודיו של בית האופנה "אדל מרק" שהקימה ב-2012 על שמה יחד עם בת זוגה, איריס לוי פריימן. שלושה שבועות קודם למותה עוד הספיקה מרקוביץ', בת 94 במותה, לראות סקיצות ראשונות של העיצובים. "הסיפור שלהן במלחמת העולם השנייה הציג את הפער האבסורדי בין החיים בגטו לבין הבגדים שהן תפרו לחגיגות והמשתים של נשות הנאצים. אבל זה מה שהציל את המשפחה, כולם שרדו בגלל זה", מספרת פריימן כשהיא מציגה תמונות מאושרות של בני המשפחה בימים שלפני מלחמת העולם. "מצד אמי, אף אחד מבני המשפחה לא נשלח למחנות ההשמדה. מצדו של אבי כולם נרצחו בפולין".
סיפורה של משפחת קלמנוביץ'-אברמוביץ' הוא אחד מיני רבים של יהודים שהצילו את עצמם באמצעות עבודה בתחום הטקסטיל. בגטו לודז' בפולין, לדוגמה, פעלו למעלה מ-100 בתי מלאכה ומפעלי טקסטיל, גזירה ותפירה למדי צבא, רקמה, ייצור נעליים, עיבוד עורות, פרוונות ועוד. בעזרת העבודה, קיוו, יצילו את חייהם. הסדנה האינטימית עליה מספרת פריימן, מזכירה יותר את הסדנה להוט קוטור שהקימה באושוויץ הדוויג הס, אשתו של מפקד התחנה רודולף הס, כפי שפרסמנו בחודש שעבר בכתבה לקראת צאת הספר "התופרות מאושוויץ" של לוסי אדלינגטון. רמזים לאותה סדנה אפשר למצוא גם בסרט העלילתי "אזור עניין" של הבמאי ג'ונתן גלייזר, מועמד בריטניה לאוסקר, שקטף את פרס הגראן פרי בפסטיבל קאן האחרון, וצפוי לעלות לאקרנים בהמשך השנה.
גלית פריימן (54), אשת שיווק לשעבר, פלירטטה כל חייה עם עולם האופנה. היא בעלת תואר ראשון בקרימינולוגיה ותואר שני במנהל עסקים. עד לפתיחת המותג שימשה כמנהלת שיווק של קוקה קולה, החדירה מוצרים חדשים בחברת נסטלה ובתפקידה האחרון היתה סמנכ"לית השיווק של אלקטרה מוצרי צריכה. בת זוגה, איריס לוי, בוגרת סם שפיגל ואמנית פלסטית, היא יד ימינה בעסק, יחד עם בנם המשותף אייל בן ה-22. הן הכירו בשנות התשעים על הבר במנרווה, בר הלסביות המפורסם של גלית בן שמחון ודליה שלף ז"ל. "צדתי אותה", מגלה לוי. כיום מתגוררת המשפחה בהוד השרון, מרחק קצר מהסטודיו שבאזור התעשייה כפר סבא.
החיבור לאופנה, מספרת פריימן, הדמות הדומיננטית מבין השתיים, הגיע מילדות. מבין האחיות שעלו לישראל רק דורה ואדלה המשיכו בייצור אופנה, בעיקר ללקוחות פרטיות מרחבי הארץ שהגיעו אליהן. "מי שגידלה אותי זאת סבתי אדלה", היא מספרת. "היא הייתה תופרת מבוקשת ומעצבת בגדים לאירועים. היא הייתה מאוד מדויקת ועם דמיון עשיר ומפותח. שהיתי לצידה כשהיא הכינה את הגזרות, והיא לימדה אותי לתפור במכונת התפירה שלה. אלו מספריים שלה שהיא הביאה מרומניה שאני שומרת", היא אומרת ומלטפת זוג מספרי מתכת כבדות, שככל הנראה עשו את דרכם לארץ יחד עם המשפחה בשנות ה-50.
"אדל מרק" הוא המחווה של פריימן את לוי לאדלה. המותג לבגדי נשים מציע פריטי קז'ואל למי שזקוקות למלתחה שתשמש אותן בעיקר לעבודה עם טווח מחירים נגיש. כמו שישראליות אוהבות. תמצאו שם מכנסיים בשלל גזרות, חליפות לא מחויטות מדי עם מקטורנים גמישים בשילוב מעט לייקרה, כאלה שיאפשרו לכן להיראות ייצוגית אבל גם נשית, חולצות במבחר דוגמאות ובדים בסגנון רטרו, וסריגים קלילים המותאמים לחורף הישראלי. לדבריהן, הייצור כחול-לבן נעשה בסדרות קטנות, המאפשר לשמור על ייחוד בעידן של רשתות אופנה מהירות. במשך תריסר שנים הן שמרו על שתיקה תקשורתית, ואת 2024 הן החליטו לפתוח בראיון ראשון.
"לא אהבתי להתלבש בצורה רגילה וכשהתחלתי לחפש לעצמי בגדים לא מצאתי משהו שאהבתי", מסבירה פריימן מה הוביל אותה לצאת להרפתקה כמעצבת ובעלת מותג. "חולצות הצווארון בחנויות היו מאוד בנאליות עבורי ובגזרה של כתפיים רחבות שלא החמיאה לי. אני זוכרת שנסעתי לכנסים בחו"ל וראיתי נשים מתלבשות אחרת ורציתי גם. כל החיים חלמתי להקים מותג אופנה. בערה בי התשוקה. למרות שהרווחתי טוב כשכירה, הנשמה שלי כבתה. קצת אחרי גיל 40 עברתי משבר, התפטרתי, וכל זה כשהפסדנו בעסק אחר שאני ואיריס פתחנו, משכנתא וילד קטן".
תעשיית האופנה המקומית היא שוק רווי בשחקנים, בטח בתחום הקז'ואל, אבל נראה כי ההתמדה היא מה שמשאירה אותן עם הראש מעל המים. "בשנים הראשונות גלית הייתה מסתובבת בין חנויות כסוכנת ומוכרת את המיני-קולקציה שעשינו. היא כיתתה רגליים בכל הארץ", אומרת לוי.
פריימן: "הייתי אומרת לה שעד שאני לא מגיעה ליעד של מספר נקודות מכירה, אני לא חוזרת הביתה. הייתי חדורת מטרה. לעצב, לשווק ולמכור זה עניין לא פשוט בכלל. אבל ככל שנכנסתי לנקודות המכירה הבנתי יותר את השוק הישראלי ומה הלקוחה רוצה".
נקודת המבט שלך שונה משל מעצב. את מגיעה משיווק ומדברת כמו איש שיווק, בעוד שמעצבי אופנה מדברים על יצירה אישית שלהם וצורכי הלקוחה הן עניין משני בשיחות רבות. את ערה למתח הזה?
לוי: "גם כשמעצבים מוצר שימושי אתה חייב יצירתיות. כשאני רואה בד אני יודעת למה הוא יכול לשמש ובאיזו גזרה הוא יראה טוב. השימושיות חייבת להיות שילוב בין יצירתית למסחריות. לקח לנו ארבע שנים ללמוד את השוק המקומי".
ומה למדתן?
לוי: "הבחנו שיש בזמן האחרון ירידה ברכישת שמלות. נשים יקנו שמלה לאירוע, אולי גלביה לחוף בקיץ - אבל ביום יום הלקוחה מעדיפה להתלבש במכנסיים וחולצה. בגדים נוחים".
פריימן: "שהטעם הישראלי שונה מהאירופי, והוא קשור לאופי ולמקום. הקורונה הובילה לכך שאנשים מתלבשים יותר בבית, ובמלחמה הלקוחות רוכשות יותר פריטי בייסיק. הסתובבתי השבוע בקניון רמת אביב השבוע ורוב הנשים היו לבושות בצורה מאוד מחוספסת. לא נשי, לא גברי, באמצע. הרבה לבשו טרנינג, משהו נוח, משדרים 'אל תציקו לי', 'אל תפריעו לי'".
איך המלחמה מקרינה על העסק?
פריימן: "בעיקר התחלנו לאגור גלילי בדים מהחשש שהחות'ים יפגעו במשלוחי הבדים ארצה ונישאר בלי חומר גלם לקולקציה הבאה".
