אחד הוויכוחים הניצים בעולם האופנה התנהל משנות ה-60 ואילך בין מעצבת האופנה הבריטית מארי קוואנט והמעצב הצרפתי אנדרה קוראז'. על הפרק: מי המציא את חצאית המיני? כבמשפט שלמה, כל אחד מהמעצבים בצידה האחר של תעלת לה מאנש טען לכתר. זו אמרה: שלי היא, ההוא ענה: לא, שלי היא. קוראז', שהציג שנתיים לפני קוואנט שמלות הוט קוטור באורך מיני בהשראת החלל, אמר בעבר: "ודאי שאני המצאתי את המיני. מרי קוואנט רק מסחרה את הרעיון שלי".
קוואנט, מצידה, לא נשארה חייבת. בשיחה שהתקיימה בשנת 2009 במוזיאון ויקטוריה & אלברט בלונדון, היא סיפרה לקהל שבא להאזין לשיחה שניהלה עם העיתונאית הילרי אלכסנדר: "מה לעשות, כאלה הם הצרפתים, אבל לא משנה. אני דווקא זוכרת אחרת. בכל מקרה, גם אני וגם קוראז' לא המצאנו את חצאית המיני, אלא הנערות שלבשו אותה ברחוב. לא היה לי מושג שחצאית המיני תוביל למהפכה. פשוט חשבתי שזה נראה טוב יותר. זה היה שייך לדרך שבה חיינו בצ'לסי, ולונדון הייתה אז המקום המסעיר ביותר לחיות בו".
ובכל זאת, מאז "הומצאה" חצאית המיני בשנת 1966 קוואנט חתומה עליה ואף זכתה בתואר המפוקפק "האמא של המיני". הבוקר (חמישי) היא הלכה לעולמה בגיל 93 בביתה שבמחוז סארי באנגליה, שם התגוררה. משפחתה מסרה כי היא "הייתה אחת ממעצבות האופנה המוכרות ביותר בעולם של המאה ה-20, שהובילה חדשנות יוצאת דופן של אופנת שנות ה-60 בלונדון".
בסרט הדוקומנטרי "קוואנט", שיצרה עליה הבמאית סיידי פרוסט מ-2021, נחשפת קוואנט כמעצבת, סמל תרבות ואייקון אופנה, אבל גם כאדם שהיה קנאי מאוד לפרטיותו, אשת משפחה ואם לבן אחד, אורלנדו פלנקט-גרין, בנה מנישואיה לאלכסנדר פלנקט-גרין, שהיה השותף העסקי שלה והלך לעולמו בשנת 1990.
קוואנט הייתה המעצבת המזוהה ביותר עם אופנת שנות ה-60 בבריטניה, הסווינגינג סיקסטיז. היא נולדה וגדלה בשכונת בלאקהית' שבלונדון לזוג מורים, ובגיל 18 פנתה ללימודי אופנה. חודשים ספורים לאחר שסיימה את לימודיה במחלקה לאופנה בגולדסמית' קולג', פתחה עם בעלה, אלכסנדר פלנקט-גרין, את הבוטיק המיתולוגי Bazaar בדרך קינגס שבשכונת צ'לסי בשנת 1955.
העיצוב היה חתרני: קירות החנות נצבעו בשחור ובחלון הראווה הראשון הוצג גלגל עגלה גדול לצד שלוש בובות לבושות. תוך זמן קצר הפך הבוטיק לתחנת חובה עבור חבריה של קוואנט באותם ימים: חברי הביטלס פול מקרטני וג'ון לנון, סולן הרולינג סטונס מיק ג'אגר, הצייר דיוויד הוקני ואחרים, שניסחו מחדש הוויה תרבותית וחברתית עבור צעירי לונדון. "כולם היו שם", אמרה קוואנט.
עיצוביה באותן שנים, ובעיקר חצאית המיני שהמציאה בשנות ה-60, היו ביטוי חזותי לרוח התקופה: ילדי דור הבייבי-בום שמרדו בהורים ורצו לא להתלבש כמותם, המצאת הגלולה שאפשרה חופש מיני, מוזיקת הרוקנרול שהתירה כל רסן. השפה העיצובית הפשוטה והגזרות הנקיות היו כל מה שהצעירות רצו ללבוש, ואלה אף הותאמו לסגנון עיצוב השיער הגיאומטרי שיצר עבורן מעצב השיער וידאל ששון.
"הייתי בת מזל", אמרה לי בעבר קוואנט. "עיצבתי את מה שרציתי ללבוש. בשנות ה-50 כולם התעקשו ללבוש שמלות ובגדים שמרניים, ואני רציתי ללבוש משהו משעשע. עשיתי מעיל שחור מבד PVC שלא היה נהוג להשתמש בו באותם ימים. הייתה לי אהבה מאוד גדולה לבדים נוקשים, גבריים, ולשילובם עם בדים נשיים. אהבתי מאוד לשלב בד טוויד עם בד רך יותר, כמו קרפ. אז זה היה שינוי גדול".
בין עיצוביה הבולטים, שאף אוגדו לתערוכה מרהיבה במוזיאון ויקטוריה & אלברט בלונדון בשנת 2019, ניתן היה להתפעל משמלת פסים עשויה ג'רזי בגזרה של חולצת פולו ארוכה, שמלת סאטן שחורה עם חפתים לבנים, חולצת שיפון מנוקדת בשחור ולבן עם שרוולים תפוחים, וכן גרסאות שונות לחצאית המיני – כולן עוצבו במהלך שנות ה-60, תחילה בחדר השינה שלה ובהמשך בסטודיו שהוקם לא הרחק מהחנות. עוד מחידושיה היו גרבונים ארוכים בצבעים יוצאי דופן, שהפכו תחת ידה לדבר הכי לוהט בעיר, מעילי PVC ומכנסונים קצרים.
"אני חושבת שהסגנון שלי היה יותר לונדוני. לונדון היא הכול עבורי", הוסיפה. "מצד שני, אני מאוד אוהבת את האנדרסטייטמנט של החברה הבריטית ואת המדים של בתי ספר בריטיים. וכמובן, ריקודי סטפס השפיעו עליי מאוד. אהבתי גם את המראה של נעליים שחורות, גרביים לבנים וחצאית שחורה".
בדברי הימים של עולם האופנה שמור לקוואנט מקום של כבוד. למרות חשיבותה בתעשייה, מסוף שנות ה-70 היא יצרה בעיקר "רישיונות" לחברות אופנה, עיצוב וקוסמטיקה רבות, אשר יצרו מוצרים שכבר היו רחוקים מהשפה העיצובית שלה ובעיקר היו דרך רווחית עבורה להתפרנס ולהתפרסם בעולם. אחד הקווים המצליחים ביותר שיצרה ועדיין פועל הוא קו האיפור "קוואנט", שפופולרי מאוד ביפן עם מאות חנויות הנושאות את שמה. מותג האיפור אף העניק חסות למשלחת הישראלית לאירוויזיון 1976, עם להקת שוקולד מנטה מסטיק שהצטלמה לפרסומת עם בגדים של ניבה ואיפור של מארי קוואנט.