בערב הפתיחה של התערוכה "משכית 70/30/10", שהושקה השבוע במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, הוזמנו האורחים לעמדת רקמה שהוצבה בכניסה. על שרפרף עץ קלוע בקש ושטיח בדוגמה אתנית, ישבה רוקמת ורקמה על החולצה או התיק של האורחים את דוגמת סיכת החטופים בחוט צהוב. התערוכה הנוכחית היא השלישית שמוקדשת לחברת האופנה והנוי שהוקמה בשנת 1954. הראשונה, "מלאכת בית בכפר", נערכה במוזיאון תל אביב לאמנות שנה בלבד לאחר הקמת משכית. לצד שטיחים ארוגים, תכשיטי כסף ומוצרי נוי, הוצגו בתערוכה ההיא חלק מהאומנים עצמם כמוצגים חיים לעיני מבקרי המוזיאון. בין אם יד המקרה הושיבה את הרוקמת בכניסה לתערוכה החדשה או לא – קשה היה שלא להרהר בחוט המקשר בין שני המקרים.
צפו: התערוכה "משכית 70/30/10"
(צילום והפקה: רן סלוין, עבור תערוכת משכית 70•30•10, מוז"א)
התערוכה "משכית 70/30/10" (אוצר: שחר אטואן, נעילה: 14 בדצמבר 2024) נולדה במוזיאון בעקבות פנייה של בעלי המותג, בני הזוג שרון וניר טל, שהפיחו חיים חדשים במשכית לפני עשור בדיוק. שם התערוכה מרפרר לשלוש תקופות זמן בולטות בהיסטוריה של משכית: 70 שנה להקמתה כחברה ממשלתית בניהולה של רות דיין; 30 שנה מאז נסגרה החברה (שהפסיקה לפעול בין 2014-1994) לאחר שנקלעה שוב ושוב לקשיים כלכליים; ועשור של פעילות מחודשת בעיצוב טל, שפועלת להצערת השפה העיצובית של משכית, הרחבת קהל הלקוחות ופיתוח קטגוריות חדשות שלא היו במותג קודם לכן, כמו קו בגדי ג'ינס וקו בגדי ים.
באבולוציה של תערוכות משכית, התערוכה החדשה מתכתבת עם שתי תערוכות עבר נוספות שהוצגו בארבעת העשורים האחרונים: "משכית, מארג מקומי" שהוצגה במוזיאון א"י בשנת 2003 באצירת בתיה דונר, ו"פיני לייטרסדורף: מעצבת אופנה ישראלית" שאמר דוד טרטקובר במוזיאון תל אביב לאמנות ב-1983. אל מול המבט הרטרוספקטיבי שהפנו שתי התערוכות – התערוכה החדשה מבקשת ליצור מסע בין עבר להווה, ולמתוח קו מחבר בין עיצובי המותג המקוריים לשפה העכשווית של טל, תוך הצגת פריטים אייקוניים מהרפרטואר העיצובי של משכית בשבעה פרקים המציגים תמות עיצוביות, ולא לפי סדר כרונולוגי.
המקבץ הראשון בתערוכה, "מדבר", מוקדש, איך לא, לספינת הדגל של משכית: מעיל המדבר. מעיל צמר הכבשים מ-1955 בעיצובה של לייטרסדורף ובהשראה בדואית, נחשב עד היום למופת של עיצוב ישראלי. האמנית והציירת ג'ניפר בר-לב סיפרה לי בעבר כי את הצמר תרם לרות דיין יהודי אוסטרלי, הבדואים טוו את החוטים, ולייטרסדורף עיצבה מהם מעיל שעם השנים הפך לאייקוני ולפריט אספנים. "הרבה פעמים נסעתי לחו"ל עם 'מעיל מדבר', אבל תמיד חזרתי בלעדיו", סיפרה לייטרסדורף ל"מעריב" שלוש שנים לפני מותה. "תמיד הייתה מישהי שהסירה אותו ממני. פעם, כשהייתי בלוס אנג'לס, לקחה אותו השחקנית קתרין הפבורן".
17 צפייה בגלריה
מעיל מדבר בעיצוב פיני לייטרסדורף ואוברול עם לוגו המותג מקולקציית האקטיב שהושקה השנה
(צילום: איתי יעקב)
בתערוכה נתלו זה לצד זה במעגל מעילי מדבר בקשת צבעים וגזרות על במה לבנה, מציגים אבולוציה עיצובית: החל במעיל המקורי שנוצר לפני 69 שנה ועד לעיצובים מאוחרים יותר שיצרה טל. אנסמבל יפה ומקורי היה חיבור שנעשה בין מעיל שחור וארוך בעיצובה של לייטרסדורף, שמתחתיו הולבשה בובת התצוגה באוברול שקוף עם לוגו המותג מקולקציית האקטיב הספורטיבית שהושקה מוקדם יותר השנה.
17 צפייה בגלריה
פיני לייטרסדורף ודוגמנית עם בגד בעיצובה, 1960
(צילום: ארכיון פיני לייטרסדורף, מאוספי הספרייה הלאומית)
החיבור בין ישן לחדש בולט בכל אחת מהתמות, כמו "צבע" שבה מוצגים הדפסים מקוריים שיצרו האמניות ציונה שמשי, רות צרפתי שטרנשוס ונורה פרנקל. מהלך זה מאפשר לצופים מיומנים לבחון את התמורות בשפה העיצובית של המותג, שכיום ממעט בשימוש בעבודות יד, אך שומר על המורשת שלו דרך שיתופי פעולה, כמו קולקציית בגדי הים שנוצרה עם גוטקס, חלקם לפי הדפסי עבר של משכית.
מקבץ העבודות בתערוכה – חלקן הגיעו מאספניות פרטיות כמו טלי קושניר וארכיון רוז לאופנה וטקסטיל בשנקר – הן ביטוי לעושר הוויזואלי שיצרה משכית, לרבות תכשיטיו של הצורף משה בן דוד, שניהל את מחלקת הצורפות של החברה לאורך שני עשורים. אטואן יצר חיבורים אוצרותיים מעניינים, ששילבו באופן מושכל בין פריטי נוי וטקסטיל לתכשיטים ובגדים, ובין עיצובים עבריים והשראות מקומיות לנוכחות הבינלאומית של המותג.
17 צפייה בגלריה
שמלת עין גדי, 1963, עיצוב: נאורה ורשבסקי ופיני לייטרסדורף
(צילום: פטר הרצוג, ארכיון נאורה ורשבסקי, מאוספי הספרייה הלאומית )
כך, לצד חולצת "כנרת" בדוגמת פסים (אותה דגמנה לראשונה כתבת האופנה לשעבר של "ידיעות אחרונות", נורית בת-יער ז"ל), חליפת חצאית בדוגמת פסים מבד "ערבה" שיצרה מעצבת הטקסטיל נאורה ורשבסקי, ו"שמלת עין גדי" שיצרו ורשבסקי ולייטרסדורף בהשראת אריגים שנמצאו על ידי יגאל ידין במערת האיגרות בנחל חבר הסמוך לעין גדי – מככבים אריגים ששימשו בתי אופנה בינלאומיים כמו דיור, ז'יבנשי וסן לורן, וגם שמלת "נירית" – כפתן משי רקום בעיצובה של טל, שלבשה השחקנית שרה ג'סיקה פרקר בתפקיד קארי ברדשאו בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "פשוט ככה".
עבודה עברית ופרנסה לעולים
ההחלטה על הקמת משכית כחברה ממשלתית התקבלה בישיבת ממשלת ישראל ב-21 בנובמבר 1954. במסמך ששיגר מזכיר הממשלה זאב שרף לשרת העבודה גולדה מאיר, כתב כי לחברה שלוש מטרות: טיפוח תעסוקת בית ביישובי עולים, ריכוז והפצת חומרי הגלם עבורם, ושיווק התוצרת בארץ ובחו"ל. ניהול החברה הופקד בידיה של רות דיין ובתפקיד היו"ר עמד טדי קולק, לימים ראש עיריית ירושלים.
הרעיון מאחורי משכית היה סיפוק עבודה לעולים החדשים מהפזורה היהודית על ידי שימוש באומנות שהביאו איתם מהגולה: רקמה וצורפות תימנית, אריגת שטיחים מצפון אפריקה, סריגה וקליעה מהונגריה, מרומניה ומפולין. היה זה כור היתוך שנוצר בחיבור בין מעצבות אירופאיות לאומנים, רובם ממדינות ערב, שהפכו בעל כורחם לסוכני אותנטיות של עבודתם והמקום שממנו הגיעו. על אף שמטרתה הראשונית של דיין הייתה לבסס עבודה עברית במדינה הצעירה ולספק פרנסה לעולים החדשים – ביססה משכית בתוצריה גם סגנון וטעם ישראלים.
17 צפייה בגלריה
רות דיין בביתה, 1973. "אף פעם לא התיימרנו לעשות בגד לאומי, אבל בגד ישראלי – כן!"
(צילום: יעל רוזן)
דיין עצמה שבה ואמרה לכל אורך חייה כי יצירת סגנון ישראלי מעולם לא עניינה אותה. בשיחה עם בתיה דונר בקטלוג התערוכה "מארג מקומי" מ-2003, התייחסה דיין לשאלה זו ולכינון סגנון ישראלי לאומי: "ניסו להדביק לנו את הדימוי הלאומי, אני התנגדתי. הבגד הלאומי משמר מסורת ותמיד עמוס ברקמה. אנחנו, לעומת זאת, 'הרסנו' את האתניות של העדות. השתמשנו בידיים של כל העדות. לקחנו חלקים, ביצענו שילובים ושינויים. אף פעם לא התיימרנו לעשות בגד לאומי, אבל בגד ישראלי – כן! הבגד הישראלי עשוי מחומרי המקום, מהידע ומהמיומנות של אנשי המקום ומתנאי הארץ".
חיזוק מוקדם יותר לדבריה ניתן לזהות במכתב אישי ששלחה לטדי קולק ב-13 באוקטובר 1961 ושהגיע לידינו, עקב רצונה לעזוב את החברה שנקלעה לקשיים כלכליים. "נכון שמשכית רכשה לה שם בעולם ושהנה הולכת בראש בטעם 'טוב', 'לאומי' ועוד כל מיני מושגי סרק – ממש חברת פרסומת למדינה – (אבל) לא זו הייתה המטרה, לזה ישנן חברות מכובדות יותר עם הון גדול לבזבוז", כתבה דיין. "לא אוכל לקבל על עצמי את התפקיד שהצעת לי – 'אחראית לטעם הטוב ולטיב'. אינני חושבת שיש לי טעם טוב, ולעתים להפך, טעמי רע ווולגרי".
17 צפייה בגלריה
כתבת מגזין אמריקני על קולקציית דיור-ישראל, 1962
(צילום: פיטר פינק, ארכיון נאורה ורשבסקי, מאוספי הספרייה הלאומית)
על אף העיצובים היפים והמרגשים, התערוכה "משכית 70/30/10" מגוללת סיפור שנותר על פני השטח בלבד. לאורך השנים, ובשלושת העשורים האחרונים בעיקר, צפה ועלתה ביקורת על ניכוס תרבותי במשכית, תוך מחיקת הזהות האתנית של היוצרים בה, כפי שגם הדגימו במחקריהן חוקרות תרבות חומרית וחזותית כמו ד"ר שלי שנהב-קלר ופרופ' יעל גילעת. תחילה הדבר נעשה תוך מחיקת זהותם האמנותית והאישית של העולים החדשים, ומאז 1967 גם אימוץ עבודותיהם של אומנים פלסטינים שעבדו ברקמה, באריגה וביצירת כפתורים מעצי זית, לרוב נשים אשר עבדו ביצירת רקמה פלסטינית מבית לחם, בית ג'אלה ועוד. כולם הצטופפו תחת מטרייה "ישראלית" אחידה.
ברוח התקופה, נראה כי הגמישות הטרמינולוגית של אטואן העדיפה להתרחק ממוקשים פוליטיים וסוציולוגיים של החברה הישראלית, גם אם לדידו, "התערוכה אינה מעלימה עין מנקודות העיוורון שאפיינו אותה ביחס למאבקים החברתיים ולמתחים הפוליטיים שביסודה". מסיור בתערוכה עולה התחושה כי היא מתעלמת במופגן מכל נימת ביקורת על משכית, תוך שהיא משאירה את הצופים להתלהב מהמיתוס על האישה הלבנה שתיווכה את עבודות היד האתניות לאליטה האופנתית והכלכלית בישראל של אותן שנים.
לראיה, בתמה "מסורת", שעוסקת ב"רקמות ססגוניות שהתחקו אחר מסורות עתיקות שהביאו עימם העולים החדשים", מוצגת "רקמת צלבים פלשתינית". הבחירה במילה "פלשתיני" על פני "פלסטיני" מייצרת חיבור ל"פלשתינה" מלפני קום המדינה, בעוד הרוקמות שעבדו במשכית לאחר 1967 היו נשים פלסטיניות שקולן הושתק אז ועכשיו. בעבודת המאסטר שלה, "גבולות של אותנטיות ישראלית: הבנייה חברתית של מזכרת בתהליכי משא ומתן על משמעויות סימבוליות באינטראקציית מכירה-רכישה" מ-1987, הראתה ד"ר שנהב-קלר, שעבדה גם כמוכרת בחנות המיתולוגית של משכית בבית אל-על, כיצד האומנות הפלסטינית שווקה לתיירים כמזכרות ישראליות.
בתוך כך, התערוכה הנוכחית היא עוד מאותו הדבר, ומלבד ההתכתבות עם עבודתה העכשווית של טל, היא לא מספרת אף נרטיב חדש על משכית שלא נחשף קודם בתערוכות ובפרסומים שונים. יותר משהיא תערוכה המתרפקת על ההיסטוריה של החברה – היא משמרת את מנגנוני הכוח שמשכית יצרה בשוק העיצוב הישראלי בין מעצבים לאומנים, בין אשכנזים למזרחים ובין ישראלים לפלסטינים. הצופים יצאו ממנה עם שאלה פתוחה וחשובה: האם למשכית – שניסחה סגנון ישראלי של כור ההיתוך והייתה פרק אידיאולוגי ועיצובי חשוב בתקומת המדינה ואזרחיה – עדיין יש תפקיד חשוב בכינון הזהות המקומית?
