"אופנה היא הכוח האחד והיחיד - החזק מכול" - הוא ציטוט של היטלר מפי מזכירתו, טראודל יונגה, הפותח את הפרק השני בספר "התופרות מאושוויץ - סיפורן האמיתי של הנשים שתפרו כדי לשרוד" (הוצאת מטר) מאת הסופרת לוסי אדלינגטון, שרואה אור השבוע בתרגום לעברית. זהו ספר אופנה היסטורי על זוועות השואה דרך סיפורו של הסטודיו לתפירה עילית באושוויץ-בירקנאו, עליו כתבה אדלינגטון כבר ברומן "הסרט האדום" (הוצאת Candlewick Press) שפורסם ב-2017. "התופרות מאושוויץ" הוא ספר המשך המגולל את סיפורן האישי של התופרות בסדנה, כפי שסופרו לאדלינגטון על ידי בני המשפחה שלהן מישראל, אירופה וארצות הברית. אחרות עוד הספיקו לפגוש אותה, כמו ברכה קוהוט, התופרת האחרונה ששרדה ונפטרה בפברואר 2021. "גילוי הסיפורים על חייהן ועל גורלן היה חוויה מזעזעת אבל גם מעוררת השראה", היא כותבת בפרק המבוא, המובא כאן לקוראי ynet.
אדלינגטון היא סופרת והיסטוריונית אופנה, הכותבת על הקשר בין אופנה ומלחמה. על מתפרת העילית במחנה ההשמדה שהקימה הדוויג הס, אשתו של מפקד המחנה רודולף הס, גילתה במהלך מחקר היסטורי שערכה על חיי נשים ברחבי העולם בשנות ה-40. "נדהמתי מהניגוד הנורא בין אופנה מצד אחד ופאשיזם קיצוני מצד שני, בעיצומו של רצח עם", סיפרה ל-Xnet בריאיון בלעדי לפני חמש שנים. "הלקוחות של הסטודיו הורכבו מנשות קציני אס.אס בכירים באושוויץ-בירקנאו, וכל תופרת נדרשה לייצר מדי שבוע שני אאוטפיטים מלאים עבור כל לקוחה. אלה היו נאספים בשבת, ונלבשו באירועי הבידור שהתקיימו בשבת בערב, כמו קונצרטים שבהם ניגנו אסירים מוזיקאים. קציני האס.אס ומשפחותיהם ניהלו 'ציביליזציה' מאורגנת היטב באמצע הגיהינום".
ספרה של אדלינגטון מביא בהרחבה את סיפורן של אלו ששרדו את התופת ואלה שנשרפו חיות. אבל הוא גם מאפשר קריאה מעמיקה בהיסטוריה של לבוש ושל תעשיית האופנה באירופה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. אבל סיפורו של הסטודיו באושוויץ הוא ראשית סיפור של גבורה של מי שנדרשו לשמור על חייהן ושפיותן, כשהן תופרות בגדי יוקרה מפרוות יוקרתיות, בגדי עילית ותכשיטים שהופקעו מהקורבנות שנשלחו אל תאי הגזים והמשרפות, גורל שיועד גם לכל אחת מ-23 התופרות בסדנה. "לא היתה אסירה במחנה שהיתה בטוחה בפני איום תאי הגזים", הסבירה אדלינגטון. "הלקוחות של הסדנה העריכו את האופנה שהאסירות ייצרו, יותר מאשר את חיי הנשים עצמן".
זהו סיפורן.
9 צפייה בגלריה
המחברת לוסי אדלינגטון עם התופרת האחרונה, ברכה קוהוט, שהלכה לעולמה ב-2021
(צילום: באדיבות לוסי אדלינגטון)
מבוא
"איך אפשר להאמין?"
אלה היו המילים הראשונות שאמרה לי גברת קוֹהוּט כשנכנסתי לביתה ומצאתי אותה בין בני משפחה תומכים, מעל ומעבר למה שציפיתי. אישה קטנת מידות ומאירת פנים, לבושה במכנסיים ובחולצה מהודרים, עם מחרוזת לצווארה, שיער לבן וליפסטיק ורוד. היא הסיבה שבגללה טסתי סביב העולם, מצפון אנגליה לביתה הצנוע בגבעות, לא הרחק מהעיר הגדולה סן פרנסיסקו, קליפורניה.
אנחנו לוחצות ידיים, וזה הרגע שבו ההיסטוריה הופכת למציאות — לא רק ארכיונים, מדפי ספרים, איורי אופנה והבדים הנשפכים שבדרך כלל משמשים עבורי מקורות היסטוריים לכתיבה ולהרצאות. אני נפגשת עם אישה ששרדה במקום ששמו כיום נרדף לזוועות.
הגברת קוהוט יושבת ליד שולחן מכוסה מפת תחרה ומציעה לי שטרודל תפוחים ביתי. במהלך הפגישה היא יושבת ומאחוריה ספרי מחקר, זרי פרחים, קישוטי רקמה יפים, תצלומים משפחתיים וחפצי קרמיקה צבעוניים. כדי להתחיל את הריאיון הראשון אנחנו מדפדפות במגזיני תפירה משנות הארבעים שהבאתי כדי להראות לה, ומסתכלות מקרוב בשמלה אדומה מסוגננת משנות המלחמה מאוסף בגדי הווינטאג' הפרטי שלי.
"עבודה באיכות גבוהה," היא מעירה כשהיא ממששת את קישוטי השמלה. "מאוד אלגנטית."
מפליא אותי איך בגדים יכולים ליצור בינינו חיבור ולגשר על המרחק שבין יבשות ודורות. ביסוד ההערכה המשותפת של גִזרה, סגנון ומיומנות מצויה עובדה חשובה יותר: לפני עשרות שנים, הגברת קוהוט עבדה עם אריגים ובגדים בהקשר שונה מאוד. היא התופרת האחרונה שנותרה בחיים מסלון אופנה שהוקם במחנה הריכוז אושוויץ.
סלון אופנה באושוויץ? עצם הרעיון מעוות ומחריד. הוכיתי תדהמה בפעם הראשונה שראיתי אזכור של "סטודיו החייטות העילית", כפי שקראו לו, בזמן שקראתי על הקשרים בין הרייך השלישי של היטלר ותעשיית האופנה, כחלק מהכנותי לכתיבת ספר על תעשיית הטקסטיל העולמית בשנות המלחמה. היה ברור שהנאצים הבינו את עוצמתם הפֶּרְפוֹרְמָטִיבִית של בגדים, דבר שניכר בשימוש שלהם במדים איקוניים באירועים ציבוריים מונומנטליים. המדים הם דוגמה קלסית לשימוש בבגדים לחיזוק הגאווה והזהות הקבוצתיים. המדיניות הכלכלית והגזעית הנאצית חתרה להרוויח מתעשיית הבגדים והשתמשה בהכנסות מגזל ומביזה כמקור מימון למעשי האיבה של הצבא.
גם נשים בשכבת העילית הנאצית העריכו בגדים. מגדה גבלס, אשתו של שר התעמולה הערמומי של היטלר, נודעה באלגנטיות שלה וכלל לא התנגדה ללבוש יצירות אופנה יהודיות, על אף האובססיה הנאצית למחוק את היהודים מענף האופנה. אֶמי גרינג, אשתו של רייכסמרשל הרמן גרינג, לבשה בגדי יוקרה גנובים וטענה שאין לה מושג מאין הגיעו הבגדים שברשותה. אווה בראון, פילגשו של היטלר, אהבה אופנה עילית. בימים האחרונים לפני התאבדותה ולפני כניעתה של גרמניה, היא דרשה שתישלח אליה שמלת כלולות, דרך רחובות ברלין הבוערת, ולבשה אותה עם נעלי פֶרָגַאמוֹ.
ובכל זאת — סלון אופנה באושוויץ? סדנת חייטות כזאת היתה ביטוי מרוכז של ערכי ליבה ברייך השלישי: פריווילגיות ונהנתנות שלובות בביזה, בהשפלה וברצח המונים.
הדוויג הֵס, אשתו של מפקד המחנה, היא זו שהקימה את סלון התפירה. ואם סלון אופנה בקומפלקס השמדה הוא לא שילוב גרוטסקי דיו, זהותן של העובדות משלים את העיוות: רוב התופרות בסלון האופנה היו יהודיות שנושלו מחייהן הקודמים ושולחו על ידי הנאצים למקום שבו היו אמורות בסופו של דבר למות כחלק מ"הפתרון הסופי". צורפו אליהן קומוניסטיות לא-יהודיות מצרפת הכבושה, שהגורל שיועד להן היה כליאה וחיסול בשל התנגדותן לנאצים.
קבוצת הנשים החסונות והמשועבדות עיצבה, גזרה, תפרה וקישטה בגדים עבור פְרָאוּ הֵס ורעיות אחרות של אנשי אס-אס. הן יצרו בגדים יפהפיים בשביל נשים שהתייחסו אליהן בתיעוב וחשבו אותן לחתרניות ולתת-אנושיות, רעיותיהם של הגברים שפעלו במסירות לחיסול כל היהודים וכל אויביו הפוליטיים של המשטר הנאצי. עבור התופרות בסלון האופנה של אושוויץ, התפירה היתה הדבר שהגן עליהן מפני תאי הגז והמשרפות.
נוכח הניסיונות הנאציים לשלול מהן את אנושיותן ולהשפיל אותן, התופרות טוו ביניהן קשרים מפליאים של ידידות ונאמנות. בזמן שחוטים הושחלו במחטים ומכונות התפירה זמזמו, הן תכננו מהלכי התנגדות ואפילו בריחה. הספר הזה הוא סיפורן — לא רומן המבוסס על אירועים היסטוריים, אלא ספר היסטוריה. הסצנות והשיחות האינטימיות שמתוארות בו מבוססות כולן על עדויות, על מסמכים, על ראיות חומריות ועל זיכרונות שסופרו לבני משפחה או שסופרו לי ישירות, והדברים מגובים בקריאה נרחבת ובמחקר בארכיונים.
כשלמדתי על קיומו של סלון האופנה ההוא, התחלתי לחקור יותר לעומק, כשבידי תחילה רק מידע בסיסי ורשימה חלקית של שמות — אירֶנֶה, רֶנֵה, ברכה, קָטקָה, הוּנְיָה, מימי, מָנְצי, מרתה, אולגה, אלידה, מרילו, לולו, בָּבָּה, בורישקה. כמעט שאיבדתי תקווה לגלות יותר על התופרות, לא כל שכן לגבש ביוגרפיות שלמות שלהן, כשרומן לבני נוער שכתבתי, "הסרט האדום" — רומן שעלילתו מתרחשת בגרסה בדיונית של הסדנה — משך את תשומת לבן של משפחות באירופה, בישראל ובצפון אמריקה. אז הגיעו אלי האימיילים הראשונים:
דודתי היתה תופרת באושוויץ.
אמי היתה תופרת באושוויץ.
סבתי ניהלה את המתפרה באושוויץ.
כך נוצרו לראשונה המגעים עם משפחותיהן של התופרות המקוריות. גילוי הסיפורים על חייהן ועל גורלן היה חוויה מזעזעת אבל גם מעוררת השראה.
להפתעתי, התברר לי שאישה אחת מקבוצת התופרות עדיין בחיים, בבריאות טובה, ומוכנה לדבר — עדת ראייה ייחודית ממקום שהיה התגלמות האכזריוּת והסתירוֹת המחרידות של המשטר הנאצי. הסיפורים זורמים מפיה של הגברת קוהוט, שהיתה בת 98 כשנפגשנו, עוד לפני שאני שואלת שאלות. היא זוכרת איך המטירו עליה בילדותה אגוזים וממתקים בחג הסוכות, וגם איך ראתה באושוויץ איש אס-אס שובר את צווארה של חברה מבית הספר במכת את, פשוט מפני שדיברה בזמן העבודה.
היא מראה לי תמונות של עצמה מהתקופה שלפני המלחמה, נערה בשנות העשרה לחייה באפודה סרוגה יפה, ובידה מגנוליה, ואחר כך תמונה שצולמה כמה שנים לאחר המלחמה, במעיל מסוגנן עם גזרה בהשראת "המראה החדש" המפורסם של כריסטיאן דיור. למראה שני התצלומים האלה אי-אפשר לנחש באיזו מציאות חייתה בשנים שעברו בין האחד לאחר.
אין תצלומים של אלף הימים המחרידים שלה באושוויץ. היא אומרת לי שבכל אחד מאלף הימים האלה היא יכלה למות אלף פעמים. דבריה מעוררים בי את התמונות. היא עוברת מזיכרון אחד לאחר בזמן שאצבעותיה עוברות על התפרים במכנסיה ומחדדות את הקפלים — סימן קטן לרגשות שמבחינות אחרות היא מקפידה לשלוט בהם. האנגלית היא שפתה החמישית שלוטשה במהלך שנים רבות בארצות הברית. היא עוברת בקלות משפה אחת לאחרת, ואני משתדלת ככל יכולתי להדביק את הקצב. יש לי עט ופנקס מוכנים לכתיבה קצרנית ורשימה ארוכה של שאלות. הגברת קוהוט נועצת בי אצבע כשאני ממהרת להכין את הטלפון להקלטת וידיאו.
"תקשיבי!" היא מצווה.
אני מקשיבה.
