לפני ארבע שנים, בהפרש של שבועיים בלבד, גילו סבתהּ ואמהּ של צלמת האופנה רותם לבל כי הן חולות בסרטן השד. הגידול התגלה בבדיקת ממוגרפיה שגרתית, מדגישה לבל (27), ולא מדובר בגן העובר בתורשה, כפי שעלולים להניח בטעות משם התערוכה "הבאה בתור" (אוצרת: מיכל סבר) שתוצג עד 9 באוקטובר ב"אינדי גלריה לצילום" בתל אביב.
12 צפייה בגלריה
"כשהיא חלתה, הייתי מזועזעת מהקרחת, אבל בדיעבד אני חושבת שזה יפה לה". מתוך "הבאה בתור"
(צילום: רותם לבל)
שם התערוכה, אם כך, הוענק לה ממיצב סאונד של חדר המתנה שיוצג בגלריה. "ישיבה של שעות בחדרי ההמתנה היא חוויה מהותית, בעיניי, כחלק מהמחלה, הפחד ממה שעומד לקרות", אומרת לבל. "כשאתה מגיע למחלקה אונקולוגית בבית חולים זה מסע בן שמונה שעות, שמתוכן שש שעות אתה מבלה בהמתנה בתאורת פלורסנט. יושב ובוהה. אלו היו הרגעים הכי קשים עבורי".
התערוכה מורכבת מתשעה דימויים המציגים את תהליך ההחלמה של האם, אורית, מיצב סאונד ושני פסלים שיצר האמן אדיר יעקובי, חבר קרוב של לבל שליווה אותה בתהליך. את האם רואים מהגב בלבד. התצלומים הפרונטליים נותרו על רצפת חדר העריכה, החלטה אישית של האם לא להיחשף. "התבאסתי שהיא לא רצתה שאפרסם חלק מהתמונות שלה, כי היא מאוד יפה בהן", מוסיפה לבל. "כשהיא חלתה, הייתי מזועזעת מהקרחת, אבל בדיעבד אני חושבת שזה יפה לה. היא לא מתביישת מזה שהיא חלתה, אבל החשיפה קשה לה".
אחד התצלומים החזקים מלווה את פוסטר התערוכה: דמות בגבה למצלמה הלבושה בחלוק סאטן סינתטי שחור שמשרווליו הקצרים מבצבצים שרוולי חלוק בית חולים בצבע תכלת. ראשה הקירח מבהיק, מדגיש את זוג האוזניים בצדדים. עבודה חזקה נוספת שייכת ליעקובי, שיצר פסל בטון במשקל 300 קילוגרם, המורכב ממעין שבעה שתלי שד שנראים רכים ונוזליים, המונחים זה על גבי זה כמגדל סלעים, משדרים כוח ופגיעות, יציבות ושבריריות.
12 צפייה בגלריה
"ברגע שאתה מציב מצלמה בסיטואציה, אתה מצלם ולא באמת נוכח". מתוך "הבאה בתור"
(צילום: רותם לבל)
את הצילומים ערכה לבל לאורך שנת 2018 כשהיא מצלמת רק את האם, בת 60 אז. "ברגע שהבנתי שאמא שלי חלתה בסרטן, הבנתי שאני צריכה לתעד את זה", היא מסבירה. "זאת הייתה הדרך שלי להתמודד, כי ברגע שאתה מציב מצלמה בסיטואציה, אתה מצלם ולא באמת נוכח". לדבריה, גבולות הגזרה היו ברורים מראש והותוו על ידי האם. את כריתת החזה לא צילמה, לדוגמה. "יש רק את מה שהרשו לי לראות", היא אומרת, "ומה שראיתי – תיעדתי".
12 צפייה בגלריה
"זה הוציא משתינו אגרסיות, אבל זה סייע להשלים מעגל ולהסתכל על החוויה מתוך נקודת מבט חיובית"
(צילום: רותם לבל)
העבודה המשותפת והאינטימית קירבה ביניכן?
"אני חושבת שזה גרם להצפה של דברים, ולא בכל השלבים זה היה פשוט. זה הוציא משתינו אגרסיות, אבל זה סייע להשלים מעגל ולהסתכל על החוויה מתוך נקודת מבט חיובית. היום אמא שלי כבר מתרגשת לראות את הפרויקט תלוי ולשמוע פידבקים. היא אדם מאוד פרטי, אבל חשוב לה להעביר מסר שחשוב להיבדק ולשמור על אופטימיות. אני חושבת שהיא מבינה שלכל אחד יש את החוויה שלו בתוך המחלה שלה, והייתה לזה גם השפעה על החיים שלי. מצידי, למדתי מהחוויה הזאת לראות את אמא שלי כבן אדם ולא רק כאמא שלי. ראיתי אותה בכל מנעד הרגשות האנושיים והכלתי את הקשיים, ההחלטות, הרצונות. גם אם בתור הבת שלה, זה עיצבן אתי".
12 צפייה בגלריה
"אמא שלי היא אדם מאוד פרטי, אבל חשוב לה להעביר מסר שחשוב להיבדק ולשמור על אופטימיות"
(צילום: רותם לבל)
"אמא שלי כותבת: 'הגוף החדש הוא לא גוף פגום, הוא גוף אחר ושלם. הנפש בוגרת יותר, מקבלת, מכילה וסלחנית יותר. יודעת להעריך את הדברים החשובים באמת בחיים'. אני עוד לא שם"
כמי שאחראית על יצירת דימויים אופנתיים עם דוגמניות כמו יעל שלביה, סופיה מצ'טנר, טסה פדואה ופיי ג'קיטה, הפרויקט התיעודי של לבל מפגיש אותה עם סוג אחר של צילום. מחוספס יותר, אגבי, אינטואיטיבי. "הוא מרגיש פחות אסתטי מצילומי האופנה שלי", היא מנסה להסביר את ההבדל בין התמונות שהיא מפרסמת במגזינים ישראלים ובינלאומיים לבין הדימויים שבתערוכה. "התערוכה לא מתעסקת בסרטן השד, כמו שהיא עוסקת בחוויה האישית שלנו עם גוף מפורק, חולה ומחלים. התחברתי לנושא מתוך דימוי עצמי נמוך, הצורך לעקור משהו מתוכי, משהו חולה. אמא שלי כותבת: 'הגוף החדש הוא לא גוף פגום, הוא גוף אחר ושלם. הנפש בוגרת יותר, מקבלת, מכילה וסלחנית יותר. יודעת להעריך את הדברים החשובים באמת בחיים'. אני עוד לא שם".
12 צפייה בגלריה
"אני מתעסקת באיך שאני נראית יותר ממה שהייתי מאחלת לעצמי". פורטרט עצמי
(צילום: רותם לבל)
מה שאת בעצם אומרת: אמא שלי התמודדה עם סרטן וכריתת שד, ונמצאת היום במקום של השלמה וקבלה עצמית, בעוד אני, אישה צעירה שמוקפת כל היום בדוגמניות יפות, חיה בשנאה עצמית?
"שנאה זאת מילה גדולה, אבל כן, חוסר שביעות רצון עצמית. אני מתעסקת באיך שאני נראית יותר ממה שהייתי מאחלת לעצמי. כילידת שנות ה-90, גדלתי על מודל יופי אחיד של הרואין שיק, בתקופה שלהיות אנורקסית היה נחשב מגניב עם מודלים לחיקוי כמו פריס הילטון, ניקול ריצ'י והתאומות אולסן.
"מתוך המקום הזה, אני עושה כיום בחירה לצלם נשים במנעד קצת יותר רחב של מידות וסוגים שונים של יופי, כמו גם החלטה לא לרטש את התמונות ולעבוד עם דוגמניות בכפפות של משי. זה התיקון שלי. לא נראה לי מגניב להגיע לאופנה ממקום של דיבור מיושן, תרתי משמע: דוגמניות סופר רזות בנות 14 שמגיעות למילאנו מכפר קטן מאוקראינה, וכולם מתעלפים מכמה שהן מהממות כשבעצם הן נראות כמו נער צעיר".
12 צפייה בגלריה
"כיום אני בוחרת לא לרטש את התמונות ולעבוד עם דוגמניות בכפפות של משי". הפקה למגזין "פרפל"
(צילום: רותם לבל)
גם הביקורת הזאת מיושנת. יש היום מודלים רבים ומגוונים של יופי "אמיתי", שהפכו גם הם לטרנד שחוק.
"אני מרגישה שדוגמנית טובה זה עניין של כריזמה – לא שאלה של יופי. יופי זה עניין של טעם, אבל כריזמה היא דבר מהפנט, כפי שאפשר לראות אצל דוגמניות צעירות כמו טסה פדואה, שהיא בגובה שלי, פחות מ-1.60 מטר, ואתה לא יכול להוריד ממנה את העיניים. היום כצלמת אופנה, יותר מעניינת אותי כריזמה מאשר דוגמנית עם נתונים מדהימים וגובה".
12 צפייה בגלריה
"כצלמת אופנה, יותר מעניינת אותי כריזמה מאשר דוגמנית עם נתונים מדהימים". צילום למותג moi
(צילום: רותם לבל)
