קייטי הולמס
סליחה, במי מדובר? שחקנית שלנצח נחשוב עליה כג'ואי פוטר מ"דוסון קריק", ולא פחות מזה האקסית הנמלטת של טום קרוז, ומושא מופע הטרללתֶ שלו שבשיאו הוא קיפץ על הספה בתוכנית של אופרה ווינפרי.
חוץ מזה היא אמא של סורי קרוז, אייקון אופנה, שחקנית עסוקה למחצה, מביימת פה ושם, שומרת על מדיניות נטולת שערוריות שהיו לה בערימות בשנים בהן תיפקדה כ"גברת קרוז", וחוגגת ממש השבוע יום הולדת 45.
בשנת 1997 הולמס קיבלה את התפקיד של ג'ואי בסדרה הסופר-מצליחה "דוסון קריק" שבעזרת קסם ילדותי, חיוך עקום, וסרבלי ג'ינס - שבתה ושרטה את ליבם של דוסון ופייסי, הגיבורים הגבריים של הסידרה, וכן, גם את ליבנו שלנו.
הולמס הייתה בת 25 כשסיימה להצטלם לסדרה, וזה גם הגיל שבו, חוששני, היא עשתה את התפקיד המשמעותי האחרון שלה בטלוויזיה או בקולנוע. כך או כך, איש לא יחשוד שאת ההתעניינות האוהדת של התקשורת היא ניכסה לעצמה כתוצאה מיכולות משחק מופלאות.
מה שמיקם אותה בשורה הראשונה מול הפפראצי היא מערכת היחסים התמוהה שלה עם טום קרוז. מערכת יחסים שעשתה סיבוב בכת הסיינטולוגיה, שהולידה את סורי, הילדה-אם המייסדת של טרנד התינוקות הממותגים (סורי בלו אייבי ונורת' ווסט, לא המצאתן שום דבר), שהסתיימה בגירושין מהדהדים ורצופי סעיפי סודיות מהסוג שהותיר את הרומן שלה עם השחקן ג׳יימי פוקס בחזקת נעלם ציבורי.
למה אייקון? היציאה, לכאורה, מעבדות לחירות בעקבות הגירושין, שיחררה משהו שהיה אולי כבול וכבוי בשנים הנשואות, והשיקה, ציבורית, קייטי הולמס חדשה. הגרסה המשופרת חייכנית, דעתנית, נועזת, וצרכנית אופנה מתוחכמת. הולמס היא פאשניסטה ניו-יורקית, שאין לבלבל אותה עם פאשניסטה הוליוודית. זה אומר פחות שמלות ערב מאתגרות צעידה, ויותר אופנת רחוב נינוחה. במילים אחרות - פחות שטיחים אדומים, יותר רדיפה אחרי מונית צהובה.
בשקט (יחסי), הולמס הפכה להיות מובילת טרנדים, כאלה שדווקא נשים שאין להן סטייליסט צמוד וכרטיס חופשי-חודשי בסטודיו של בלנסיאגה, ישמחו לאמץ. היא הגרסה העירונית של "בת השכן": היא יפה בלי להיות מסנוורת, יש לה חן ביישני, ואין לה גינונים של כוכבת. אז כשהיא עוברת לפוני, התמונה של המצח שלה מלווה את הבנות אל הספר השכונתי, והמכנסיים הרחבים-מתרחבים שהיא כה מחבבת שולחים אותן אל מדף ה"בוי-פרינד" בחנות.
אז כן, הולמס היא מלכת ה"סטריט סטייל" - בסיסי עם טוויסט, אבל היא גם חלק ממגמת ה"יוקרה שקטה" שהשליטו על עולם האופנה הגיבורים העצובים והעשירים של "היורשים", שבתרגום לטקסטילית זה אומר – תהיה עשיר, תקנה ביוקר, אבל אל תצעק את זה.ֶ מכירים את פריס הילטון? אז ההפך הגמור.
אם נפרוט את הקונספט הזה למילים שכולם יבינו, מדובר בבוהו-שיק משודרג- סריגים גדולים ורכים שנראים כאילו נכנסו ויצאו ממכונת הכביסה אלף פעמים, למרות שנקנו אתמול, אליהם מצוותים מכנסי טרנינג, או חצאיות מקסי עתירות קפלים, או סתם ג׳ינס שברח מהארון של אבא ועצר אצלך לביקור. צרפו לזה נעלי לואפרס שטוחות או אדידס סמבה, תיקי עור גדולים וממותגים ו-הלו קייטי (נשבע שניסיתי להתאפק עם זה).
למה לא? גם בוקרות מנוסות נופלות לפעמים מהסוס, ולהולמס יש ברזומה נפילות לא פשוטות - סטרפלס על סטרפלס (כן, טיפשי כמו שזה נשמע) בקונצרט חגיגי בכריסמס שעבר, שמלת בלון מוזהבת שנראתה כמו עטיפה של פררו רושה שהשוקולד נטש בצד הדרך - בגאלה של המוזיאון בהארלם, ואחריות מיניסטריאלית על אחת, סורי קרוז, "הילדה של כולנו", שבגיל ארבע דידתה על עקבים קטנים והתחזקה בליפסטיק אדום מחד ובובה ביד מאידך. לא נשכח, לא נסלח.
ובכל זאת: קל למדי לזרוח על השטיח האדום כשאת חמושה בצוות ביוטי ומהונדסת לתוך שמלת הוט קוטור שנתפרה על הגוף. זה קצת יותר מסובך ומאתגר לעשות את זה כשאת יורדת למכולת בכפכפים. וזה מה שהולמס עושה. היא מגלמת - בבחירותיה האופנתיות, כמו גם בגישה הנינוחה שלה לנראות הציבורית - את הכללים המנצחים ל"איך להתלבש ברחוב הניו יורקי", ואיזה כיף שאין לזה שום קשר לספר החוקים העבש שניסחה פעם שרה ג'סיקה פרקר ב"סקס והעיר הגדולה".