ג'ניפר קולידג'
סליחה, במי מדובר? לא כל כך רזה ולא בת שש עשרה – ג'ניפר קולידג', שמקבלת לאחרונה את הכבוד הראוי לה, ניצחה על שתי העונות המדוברות של "הלוטוס הלבן", גנבה את ההצגה ב"הצופה" של ממליך הדיוות הידוע ראיין מרפי, ומככבת אופנתית מעל כולן בכל השקה שאליה היא מגיעה, מציגה סוג לא במיוחד מקובל של יופי וסטייל הוליוודי עם בטן שלא נדבקת לגב ומחשופים שעד לא מזמן היו ממהרים לסנן מולם "זה לא לגילך".
קולידג' הייתה "אימא של סטיפלר" בסאגת ההורמונים המשתוללים של "אמריקן פאי", פולט המניקוריסטית ב"לא רק בלונדינית", בובי בקומדיית המצבים "ג'ואי", סופי קצינסקי הפולנייה האקסצנטרית ב"מרוששות", וכמובן טניה, העשירה, העצובה והמטורללת של "הלוטוס הלבן". כולן דמויות שהן וריאציות של דיווה בלונדינית ושופעת שחיה בסרט בתוך סרט. מנותקת מהמציאות שסביבה, אשר בואו נודה, לא ראויה למידותיה.
18 צפייה בגלריה
שומרת על דמות הדיווה הבלונדינית והשופעת שחיה בסרט בתוך סרט. במסיבה, 2007
(צילום: Getty Images)
כשהיא זכתה בפרס האמי על תפקידה ב"הלוטוס הלבן", התנגן ברקע השיר Finally. אין המחשה טובה יותר לכך שזה אכן סוף-סוף קרה לה, בדיוק כמו שנטען שם בפזמון. התפקיד שלה בסדרה בתור הניאו-קולוניאליסטית המערבית, העשירה והשבעה שמשתוללת בחנות חרסינה, הוא סיכום ושדרוג של כל מה שהיא מייצגת בהופעותיה על המרקע. גם הפרידה שלה מדמותה של טניה בפרק האחרון של העונה השנייה נעשתה באופן הדרמטי והאייקוני ביותר, כשהיא מותירה אחריה שובל של גופות ואת המשפט שכבר הפך לסאונד פופולרי בטיקטוק: "הגייז האלה מנסים לרצוח אותי". יותר מהכול, קולידג' הטלוויזיונית של השנה האחרונה לוקחת את כל מה שלמדנו לסלוד ממנו בייצוג של "נשיות מוגזמת", והופכת אותו דווקא למושא של סגנון נחשק.
למה אייקון? קולידג' היא מעין מרילין מונרו על סטרואידים, מישהי שהגדילה בשקל תשעים כל אפיון של סמל מין ועצרה רגע לפני שהפכה לקריקטורה. היא הרבה – הרבה שיער, הרבה שיזוף, הרבה מחשוף, הרבה אטיטיוד.
בחיים ועל המסך, קולידג' מתבוננת על העולם דרך עיניים מצומצמות, שפתיים משורבבות בפינוק ילדותי וחוש הומור ללא רגשות אשם. כך היא משחקת, כך היא מתנהגת וכך היא מתלבשת. בעת הזו, יש משהו מרענן ושובה לב באנשים שיודעים להתייחס לבגדים שלהם כאל דבר מצחיק, כיפי ולא באמת מאוד חשוב.
מי שהגדירה בדמותה את המושג "מילף" וחתומה על ה"דאק פייס" המקורי, יכולה לתת שיעורים פרטיים לכל הפעוטות הדקיקות ששולטות ברחבי הרשת, ומוכיחה שכל הקלישאות הגורסות כי לסקסיות אין גיל, נכונות. קולידג' היא אישה לא מפולטרת, שלא רק אומרת "אני זה מה שיש", אלא גם הופכת את זה למצעד ניצחון.
היא בת 61 ונכחה בזמן אמת בצמתים המרכזיים של הטרנדים האופנתיים לאורך העשורים האחרונים, כשלרוב הציגה את הגרסה המוגזמת והמצועצעת של אותם מראות מזוהים. הדמות הצעקנית שהיא יצרה בסרטים התאימה כמו פאי תפוחים לסגנון הלבוש הבלינגי של תחילת שנות האלפיים וזלגה גם לעשורים הבאים שהתבוססו בגעגוע למוחצנות המוגזמת הזו.
השילוב המקסים של סרבול חברתי, פגיעות ונחשקות הוא מה שמאפיין את גוף עבודות המשחק (השולי מדי, עד לשנתיים האחרונות) של קולידג', וגם את האופן שבו היא מיוצגת ומתלבשת בחייה הציבוריים.
בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן" היא ניצבה מול המשימה להחיות את המראה של מוניקה ויטי, דיוות עבר של הקולנוע האיטלקי, במעין עיבוד יד שנייה, נואש כמעט, לזוהר האיטלקי של שנות ה-70. מה שהיה יכול להצטלם כקריקטורה גסה ונלעגת, הפך אצל קולידג' לגרסה עכשווית-נוסטלגית, סקסית ומכמירת לב בעת ובעונה אחת. מבחינתי, הסצנה שבה טניה מנסה לעשות "מוניקה ויטי בסיציליה", רוכבת על וספה ובולעת זבובים, היא המקבילה לשימוש שקולידג' עושה באופנה – גדושה, צבעונית, מלודרמטית, אבל תמיד עם חצי קריצה.
למה לא? בסופו של דבר, מרצונה או שלא מרצונה, קולידג' התקבעה בקולנוע ובהופעותיה בשטיחים האדומים על עוד מאותו דבר. "אמא של סטיפלר" ועשרות גלגוליה השונים אך הדומים להפליא. תמיד קצת מטופשת, קצת וולגרית, הרבה סקסית – מהסוג הלא מעודן, אבל בלתי ניתן להכחשה. נלעגת ונערצת במקביל.
ההתקבעות הזו על דמות אחת, גם אם משעשעת ואהובה, גוזלת ממנה עומק ורבגוניות. אולי זה עוד מקרה של "הוליווד אשמה": נשענת יותר מדי על נוסחאות סטריאוטיפיות וקלות לעיכול. אולי זו קולידג' עצמה שקל לה להתנהל בתוך הגבולות הללו.
ובכל זאת: היא הפכה לאייקונית כפנטזיית מתבגרים ב"אמריקן פאי", ומשם והלאה נשאה את דגל "האישה הגדולה מהחיים" שמפרנסת גם את חלומותיהם של המתבגרים שהתבגרו. אנשים מצפים ממנה להיות טיפשה בגלל הדמויות שהיא מגלמת – או כפי שהעידה בעצמה: "אנשים באים אליי עם ציפיות כל כך נמוכות, שאם הם רואים אותי קושרת שרוכים בעצמי, הם יגיבו ב'וואו'". ההפתעה, ההומור העצמי וגישת ה"אני זה מה שיש, וזה המון", יחד עם המראה הלא שגרתי שמצליח לנצח את קלישאות היופי השולטות, הם אלה שיוצרים את הקסם שהוא ג'ניפר קולידג'.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
