סוזן סרנדון
סליחה, במי מדובר? קשה להאמין, אבל השחקנית שליוותה את שנות נעוריי וגם מככבת ברשימת "חמש הגדולות" של כל הזמנים מבחינתי, חוגגת בקרוב 75. אבל למי אכפת מהגיל? במילון שלי היא תמיד ובכל מצב – ליגה משל עצמה.
כעת היא מציינת יום הולדת 30 לסרט "תלמה ולואיז", שבו הוכיחה (יחד עם ג'ינה דיוויס) כי אחוות נשים היא אמיתית, מכונית שנעצרת באוויר מעל תהום יכולה לספק סצנת סיום אייקונית לדורות, ותפקידון של קאובוי קטן ויהיר יכול לגנוב את ההצגה, אם קוראים לו בראד פיט.
היו לה תפקידים גדולים בקולנוע: עיתונאית שנונה ב"כותרת ראשית", מכשפה בהתהוות ב"המכשפות מאיסטוויק", האמא של ברוק שילדס ב"ילדה יפה", ונזירה לוחמנית ב"גבר מת מהלך". אבל מבחינתי, ההופעות הקולנועיות הכי משמעותיות שלה תחומות בין "מופע הקולנוע של רוקי" הפולחני מ-1975 ובין מניפסט המאבק הנשי "תלמה ולואיז" מ-1991. בין שני הקצוות הללו נוצרה דמות קולנועית של עוצמה נשית בלתי ניתנת להכחשה.
למה אייקון? לסרנדון יש את מה שניתן לכנות "יופי אינטליגנטי" – כזה שאינו נוסחתי, שמשדר עומק רגשי ואינטלקטואלי, ויש בו פגיעות מסוימת שיוצרת עניין. אצל סרנדון אלו במיוחד העיניים, העגולות ובולטות קמעה, שמצילות אותה מקלישאת הברבי.
את רוב הסרט "מופע הקולנוע של רוקי" היא מבלה בתחתונים וחזייה בלבד, ולמרות זאת מצליחה להיראות תמימה ואלגנטית לאורך 90 דקות – שלמעשה אין בהן שמץ של תמימות או אלגנטיות. מבחינתי, זה כשלעצמו מעיד על האופן הייחודי שבו מגלמת סרנדון דמויות של נשים מורכבות מבחינה מינית.
סרנדון היא שחקנית דעתנית שיש לה מה לומר על הוליווד, על אפשרויות שעומדות בפני שחקנים, ועל תפקידים שיש או אין לנשים בתעשייה שהיא מיזוגינית וגילנית במידה שווה. היא אומרת שאין כל דרך לזכות באוסקר ללא גב כלכלי ובכלל, מאשימה את התעשייה שהיא מצופפת שורות עם חבריה הבכירים – הגזענים, המטרידים, המתעללים בחלשים. לא רק הוליווד על הכוונת שלה: סרנדון התבטאה גם נגד סרטים פורנוגרפיים על כך שאינם מתרכזים בחוויה הנשית ואף "איימה" כי היא שוקלת לביים פורנו שפונה לנשים לאחר שתפרוש ממשחק, אם היום הזה יגיע.
סרנדון מזגזגת בין הקטבים. היא גם "משחקת את המשחק" – מתייצבת על שטיחים אדומים, מקדמת את מה שנדרש, מתלבשת כמו שמצופה ותורמת את שלה למשחק הקלישאות ההוליוודי, ובמקביל, לא מפחדת להתייצב נגד וודי אלן ודומיו, ויוצאת נגד השליטה הגברית בהחלטות הכלכליות והערכיות של תעשיית הקולנוע. כעונש, הופעתה בז'קט ובחזייה ללא חולצה בטקס גילדת השחקנים, נתנה את האות למתקפה כוללת עליה שנגועה לא רק בסקסיזם, שמרנות וצדקנות, אלא משקפת גם את הכעס שמעוררות בהוליווד נשים שמעזות להיות פעילות מינית אחרי גיל 40.
בכלל, סרנדון לא עושה חיים קלים למקטלגים. היא לא תומכת בנשים באופן אוטומטי ולא הצביעה להילרי קלינטון, היא לא מתמסרת לניתוחים פלסטיים, אבל גם לא עוברת ל"בגדים של מבוגרות". היא מזגזגת בין חליפות מחויטות למחשופים עמוקים, ומסרבת להתיישר לתוך אחת מהקופסאות שהתעשייה מייצרת עבור גיבורותיה שהעזו להזדקן.
למה לא? הזוגיות היציבה וארוכת השנים שלה עם טים רובינס הצעיר ממנה – וגם אחד השחקנים האהובים עליי בהוליווד – הייתה מקור של אופטימיות ונחמה. ואז הם נפרדו. ככה לא בונים חומה וככה כן הורסים מיתולוגיה הוליוודית. לפחות נשאר לנו הקאמבק של ג'ניפר לופז ובן אפלק. תודה לאל על חסדים קטנים.
ובכל זאת: בסדרת הקאלט של ראיין מרפי "אויבות", שאליה היא מלוהקת יחד עם ג'סיקה לאנג, אייקון משנתון דומה ומאיכות מקבילה, הן מגלמות את צמד העבר הכי אייקוני שיצרה הוליווד אי פעם – ג'ואן קרופורד ובטי דיוויס. האיכות הייחודית של סרנדון מתגלמת בהברקה הליהוקית שלה כבטי דיוויס - כי אלו בדיוק העיניים מלאות ההבעה שיוצרות את הזהות הרגשית בין השתיים. נכון, בטי דיוויס יש רק אחת, אבל אם יש שחקנית נוספת שלטעמי ראויה למעמד הזה, זו סוזן סרנדון.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
