למרות ששמו לא נודע עד כה במקומותינו, סרג' לוטנס נחשב לאחת הדמויות האייקוניות ביותר בהיסטוריה של תעשיית היופי. הוא יצר עבור בית דיור את קולקציית האיפור הראשונה שלו, וניצח במשך שנים על קטגוריית היופי המצליחה של המותג. הוא האיש החתום על הפיכת שיסיידו ממותג יפני קטן ואנונימי להצלחה עולמית מסחררת ולתאגיד ענק החולש היום על מותגי קוסמטיקה ובישום רבים בעולם. אחד מהם, יוקרתי, איכותי ונחשק במיוחד, הוא המותג הפרטי שלו: סרג' לוטנס. במועד השקת המותג הפרטי שלו בשנת 2000, שיסיידו גם העניקו לו מתנה יוצאת דופן בנדיבותה, כהכרת תודה על תרומתו להצלחה העולמית שלהם: חנות דגל מרהיבה בפאלה רויאל היוקרתי בפריז.
את דרכו בתעשיית היופי התחיל לוטנס בגיל 14 המוקדם, במספרה קטנה בעיר הולדתו ליל בצרפת. מהר מאוד התבלט בכישרונו יוצא הדופן באיפור, בעיצוב שיער ובצילום, והתחיל לעבוד כאמן רב-תחומי עבור מגזין ווג פריז ועם גדולי הצלמים והדוגמניות והשחקניות הענקיות של התקופה. בין לבין, ביים גם כמה סרטים שהוצגו בפסטיבל קאן.
7 צפייה בגלריה
"היופי שיצרו הדימויים האלה היה שונה לגמרי". הדוגמנית אן רוהרט בצילום של לוטנס, 1979
(צילום: Serge Lutens)
הוא היה המאפר הראשון בעולם שווג העניק לו את התואר "אמן איפור" והכתיר את עבודתו המרשימה עבור בית דיור כ"מהפכת יופי". "כדי ליצור בושם, אתה צריך להפוך למשרת האישי של התת-מודע, להפתיע בכל תו", התבטא פעם. ב-1992 יצר את בושם היוניסקס הראשון בעולם – Feminite Du Bois – עבור שיסיידו (היום הבושם הוא חלק מקולקציית הבישום במותג שלו). לוטנס האמין כבר אז כי בושם הוא בראש ובראשונה הסיפור האישי שלך, ללא קשר למגדר.
כאחד המאסטרים הגדולים בעולם בבישום ובאיפור, לוטנס דאג כמובן לבדל היטב את המותג הפרטי שלו וקבע סטנדרטים חדשים של איכות עילית. גם העובדה ש"סרג לוטנס" קשה להשגה, כי הוא נמכר רק במעט מאוד מדינות ובמעט מאוד נקודות מכירה בעולם, הוסיפה לא מעט לדימוי הנחשק של המותג. ברשימת רבי המכר שלו: מייק אפ-פודרה קטיפתי, אולי הטוב בעולם; ליפסטיקים בגוונים לוהטים (מניוד ועד אדום מסובב ראשים). המרקמים תמיד יוצאי דופן, והפיגמנטים העשירים לעילא מעניקים חוויית איפור מלאת שיק ומותרות. קולקציית בשמי הנישה שלו ממגנטת לא פחות. כל ניחוח מותיר אחריו שובל בלתי נשכח.
רשימת לקוחותיו הנוצצת כוללת גם את ג'ניפר לופז, שהצהירה לא פעם כי הברונזר שלו blush No 1 הוא האהוב עליה ביותר. גם קנדל ג'נר לא יכולה בלעדיו. הדוגמנית בעבר ומעצבת האופנה אינס דה לה פרסאנז' המליצה על הליפסטיק האדום שלו בספר מיוחד שכתבה על סודות השיק הפריזאי, כאדום שיחמיא לכל אישה. ואילו ויולט סרה, אושיה פריזאית ידועה וכיום המנהלת האמנותית של גרלן, מושחת את שפתיה בליפסטיק בגוון פוקסיה עז ומחמיא. קייט מוס, מאידך, מכורה כבר שנים לבושם שלו Jeux de peau.
7 צפייה בגלריה
"פריז היא זיכרון, רעיון ועבר". חנות הדגל של סרג' לוטנס בפאלה רויאל בפריז
(צילום: Bernard St Génès)
הבשורה הטובה היא שישראל הצטרפה לאחרונה לרשימה המצומצמת של המדינות הנבחרות שבהן מוכרים את מוצרי סרג' לוטנס (בבוטיק אינדיבידואל בנווה צדק בתל אביב, ברשת אפריל ובכמה סניפים נבחרים של סופר-פארם). בשלב הראשון יימכר פה רק הבישום, האיפור אולי יגיע בהמשך.
לכבוד ההשקה החגיגית של קולקציית הבישום שלו, סרג' לוטנס (81) מסיר מעט את הלוט מעל דמותו האניגמטית ואפופת המסתורין בריאיון מיוחד ל-ynet מביתו בווילה יפהפייה במרקש שבמרוקו, בה הוא מתגורר כבר עשרות שנים.
מיסייה סרג' לוטנס, איך הפכת לאגדה בחייך, איך הכול התחיל?
"כמו בסיפורים רבים, קיומנו תלוי לפעמים בנסיבות לידתנו. נולדתי ב-1942, בלילה שבו בצרפת כבר נכבשה במלחמת העולם השנייה. נולדתי בחטא, כתוצאה מניאוף. באתי לעולם בדיוק ברגע שהמרשל פטן הוציא צו המגנה את 'הפגם' המוסרי הזה – להיוולד מחוץ לנישואים. הגורל לפעמים קובע עבורנו הכול, כך שהדברים לגביי היו ברורים כבר מההתחלה. חייתי בבושה, בלי לדעת לעולם מה הסיבה. עד שהטלתי על עצמי את המשימה לתקן את הפגם ולזלזל בכללים. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי בשני הצדדים. אמי הפקידה אותי בידי זוג עקר שהשתוקק לילד, 'עד שהמצב יסתדר'. הייתי מטולטל בין אמי הנואפת לאמי העקרה, והלכתי לאיבוד.
"מאחר שבבית הספר הייתי תלמיד ממוצע, הפסקתי את לימודיי בגיל 14. נמנעתי מעימותים וניסיתי תמיד להגן על מה שחשוב לי. כך מצאתי את עצמי עובד במספרה בעיר ליל שבה נולדתי. חלמתי בכלל להיות שחקן, כי רציתי לבטא צדדים באישיותי דרך דמויות. אבל אבי, שאגב כמה שנים לאחר מכן התחתן עם אמי בחוסר רצון, החליט בשבילי שעליי להיות ספר, כי 'לאנשים תמיד יהיה שיער'.
"כך ביליתי את זמני בחלומות במספרה. עולם האופנה והקוטור תמיד ריתק אותי. נהגתי לצפות בסרטי קולנוע, מרותק כולי לדמויות הנשיות ומקבל מהן המון השראה לעבודה שלי במספרה. מגיל 16 ביליתי את זמני בעיצוב הדמות הנשית התואמת את האידיאל שלי: עור חיוור, עיניים מוצללות בשחור ותספורת קארה. ב-1962, בגיל 20, הצגתי את תיק העבודות שלי בפני צוות של מגזין ווג פריז. התמונות שצילמתי של חברותיי לא היו קישוט פשוט. היופי שיצרו הדימויים האלה היה שונה לגמרי. הוא נולד מתוך העלבון, מתוך ההתמודדות שלי. ככה הדברים התחילו. התחלתי לעבוד בווג כצלם, כמאפר וכמעצב שיער, ובהמשך גם במגזינים אחרים: הרפר'ס בזאר, Elle, Jardins des modes. ב-1967 הצטרפתי לבית כריסטיאן דיור ויצרתי עבורם את קו צלליות האיפור הראשון שלהם. יצרתי להם מהפכה תדמיתית, שהובילה אותי לעמוד בראש דיור ביוטי. ב-1980 מוניתי על ידי קבוצת שיסיידו למנהל האמנותי של התדמית הבינלאומית של שיסיידו. הפכתי אותם למותג ידוע בעולם. בשנת 2000 הקמתי את מותג הבשמים והיופי שלי, סרג' לוטנס".
7 צפייה בגלריה
"המשימה שלי הייתה גם לסנוור וגם להפריע". הדוגמנית קאתי גאלגר בצילום של לוטנס, 1995
(צילום: Serge Lutens)
היית צלם, יוצר סרטים ושם דבר בתעשיית היופי. מהי התשוקה הכי גדולה שלך?
"אני לא שולט בתשוקה, היא מפעילה אותי. לא בחרתי בה, היא כופה את עצמה. האישה הלא מושלמת תמיד נותרה הדמות שהכי מרתקת אותי עלי אדמות. כל השאר היה רק אמצעי".
מה דעתך על הדור הנוכחי? מה עליהם ללמוד מהעבר?
"הדור הנוכחי הוא תוצאה של מה שאנחנו היינו. אני לא יכול לשפוט אותם. אני רק יכול לציין מה אבד לנו בדרך: אין סמכות, הזוגיות מתה וזהויות מגדריות מתמוססות לטובת רעיונות חדשים. חידוש הפך למילה הכי אבסורדית ונדושה בעולם. מעט מאוד מהרעיונות החדשים הללו ישרדו את מבחן הזמן. אני שייך לדור אחר, זה שמונע על ידי צמיחה כלכלית חסרת תקדים. הדור של היום מנסה לתקן את ההפרזות האלה. אבל יש לו הפרזות אחרות משלו. החלום נעלם בגלל שטף בלתי פוסק של מידע. יש לנו גישה לכמות עצומה של מידע, אבל הוא אף פעם לא נחקר לעומק. הכול שטחי מאוד. הבינה עצמה הופכת למלאכותית. באופן אישי, אני אומר: יחי הטמבלים, הם מלח הארץ".
עבדת לאורך השנים עם כמה מהשמות הגדולים ביותר בתעשיית היופי, מה זכור לך במיוחד?
"עבדתי עם כל הצלמים משנות ה-60 עד שנות ה-80, כמו ריצ'רד אבדון, אירווינג פן, הלמוט ניוטון, בוב ריצ'רדסון, דיוויד ביילי ועוד. כולם היו משרתים גדולים של יופייה של האישה. כולנו היינו חלק מעולם שבו שוויון לא הפך לאובססיה. היה לנו כיף. לא כמו היום, כשאנחנו לועגים להכול. טוויגי, ורושקה, ג'יין שרימפטון – איפרתי את כולן, עיצבתי את שיערן. את אנג'ליקה יוסטון איפרתי להופעת הבכורה שלה כדוגמנית. הערצנו אחד את השני, שחררנו את עצמנו, זה היה מטורף. חציתי את הריץ' בפריז וראיתי את גבריאל שאנל אוכלת ארוחת צהריים, יכולתי לפגוש את אראגון או ג'קומטי שותים את הקפה שלהם בלה קופול. הזמנים היו ימי שפע. זה לא היה עניין של כסף, זה היה פשוט התענוג להיות חלק מזה. המשימה שלי הייתה גם לסנוור וגם להפריע".
איך יצרת את קו האיפור הראשון לדיור?
"מלבד כמה שפתונים, לכריסטיאן דיור לא היה קו איפור. לכן הם פנו אליי. באותה תקופה, בשנת 1967, שיתופי הפעולה השונים שלי עם מגזיני האופנה כבר הפכו אותי לשם דבר בתעשייה. דיור התעניינו מאוד ושלחו את רנה בורדון ליצור איתי קשר בנושא. לא רציתי להיכנס למעבדה שלהם בגלל כל החלוקים הלבנים. האיפור של אז כבר היה כותונת משוגעים של חוקים בלתי נסבלים. אין צורך להוסיף עוד. להפך, רציתי צבע, רציתי אקסצנטריות, רציתי פיגמנטים גולמיים, כמו צהוב זעפרן. יותר מצבע, חיפשתי אמירה חדשה לנשים, כך שהאיפור יהיה הנשק שלהן. כדי לתמוך בהשקת הקו הזה, העברתי את מהפכת הצבעים הזו לרצועת פסים שהושמה על פניה של זזי, דוגמנית ידועה של התקופה. גי בורדן צילם את התמונה. קיבלתי את ההשראה מצילום של חייל ביאפרי, שראשו היה חגור בנחש בד שהכיל תרמילים, בעוד ציורים שבטיים חסמו את פניו, כמו קאולין. תוך כמה שנים חידשתי את פלטת הצבעים של דיור, הבהרתי את הנוסחאות שלהם והלכתי רחוק מאוד. רוב הלקוחות לעולם לא ישימו את כל צבעי הצלליות שעיצבתי, אבל קווי האיפור האלה היו סוג של קריאה – להרגיש סוף-סוף קיימים. מעולם לא עבדתי עבור פמיניסטיות או כל אחד אחר, לצורך העניין, אבל אפשר לומר שמה שעשיתי ענה על ציפייה חשובה של התקופה".
מה הדבר הכי מדהים שקרה לך? תוכל להצביע על רגע מסוים ששינה את חייך?
"רגע מכונן קרה לי בגיל 16, כשביקשו ממני במספרה: 'סרג', תוכל לעצב את שיערה של מדמואזל?' זו הייתה הפעם הראשונה שביקשו ממני דבר כזה. הנערה הייתה עצובה בדיוק כמוני. בעיניי, היא הייתה יפה. היו לה פנים מאורכות ושיער בלונדיני ארוך. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שאם מפקידים אותה בידיי, זה בוודאי בגלל שלא חושבים שהיא יפה. אז גזרתי באבחה אחת קווצת שיער, שכאשר היא נפלה על הרצפה הרגשתי שהתנתקתי מכל מה שהציק לי, כמו לחתוך חבל טבור. בבת אחת השתררה במספרה דממה מוחלטת. כולם עצרו הכול ועמדו וצפו בי, כי זה היה נראה כמו טעות פטאלית שלא עושים. ואז נוצר ביני לבין הנערה קשר עין במראה והרגשתי לרגע שהיא ואני גוף אחד – כך נולדה בי האמונה. המשכתי הלאה והקצנתי את האקט עוד יותר, כשגזרתי את שיערה לתספורת קארה קצרה ומקורית מאוד. היא השתגעה על התוצאה. מאותו רגע, כולן בליל רצו את התספורת הזו".
המותג שלך מאוד יוקרתי. מה מבדל את הבשמים והאיפור שלך?
"המותג שלי הוא התשובה שלי לחברה מא' ועד ת', תשובה של יופי והקפדה. היעדר ראשי תיבות או לוגו (בעיקר על האיפור), מסמן את נוכחותי הרבה יותר מאשר הטבעת השם שלי עליהם".
היית הראשון שיצר ניחוח יוניסקס. מה דעתך על הטרנד הנוכחי, המבטל לחלוטין את המגדר בבשמים?
"בושם לא חייב להיות ספציפי. זו שאלה של טעם. מגמה זו של שחרור ממגדר אינה משנה דבר מבחינתי. זוהי קטגוריה מסחרית חדשה לקבוצות, הזדמנות עסקית גרידא, המולה שנועדה ליצור הזדמנויות הכנסה חדשות. זה לא מעסיק אותי כבר".
מהי נשיות עבורך?
"נשיות יש רק אחת לכל אישה. אני לא מתכוון להתחנחנות או למה שהופך אותה לאובייקט למאצ'ואיזם, אלא ליכולת המכשפת של האישה באינטליגנציה ובאופי, כי נשיות היא קודם כל אינטואיציה".
מה הופך אדם לאייקון?
"אייקון, מבחינתי, מתייחס בראש ובראשונה לייצוג דתי נשי של הבתולה והילד. כיום, שם זה מתייחס לאדם מפורסם, שנקרא Vedette בשנות ה-40 וכוכב בשנות ה-80. נכנסנו למערכת של חתירה לעליונות. נראה שקשה ללכת רחוק יותר, אם כי בעבר היו תריסים קטנים שנסגרו על האיקונין אחרי התפילה, כאילו כדי להגן עליו מבחוץ. היום הדלתות פתוחות לרווחה".
צילום של סרג' לוטנס, 1977
מה הצבע הסגול, שנוכח מאוד במותג שלך, מסמל עבורך?
"יחד עם הצבע השחור, זה הצבע האהוב עליי. זה צבע של חצי אבל, יש לו משמעות מאוד ליטורגית ומאוד מיסטית".
מה הפרח האהוב עליך?
"הוורד – בגלל השם, ההיסטוריה וכל מה שהוא מסמל. הוא רשום בהיסטוריה המשותפת שלנו: שושן קנדידום של המדונה בשל טוהרתה, והפרחים בגלל הבושם שלהם".
מה מקורות ההשראה שלך?
"ההשראה היא תמיד סוג של התנגדות, של לחימה, קודם כל עם עצמי. אני בהתנגדות תמידית, בהטלת ספק. היצירה היא סוג של מניע לפשע שבו אתה יוצא מעצמך".
מה פריז מסמלת עבורך?
"פריז היא זיכרון, רעיון ועבר. למרות שהדפים בה מצהיבים מאוד, הסיפור שלה עדיין מעסיק אותנו. מתיחות הפנים שעברה לאורך השנים לא מצעירות אותה, אלא מעידות על מה שעבר עליה. מרגריט יורסנאר אמרה עליה: הזמן, הפסל הגדול הזה! שום דבר אינו יכול להחליף את הפטינה – את ההתיישנות שהזמן מותיר על יצורים וחפצים. לחדש זה לגעת בזיכרון. אין צורך לעשות מתיחת פנים לזיכרון: הוא מדייק ואינו מדייק את העבר. זה הערך שלו".
7 צפייה בגלריה
"הבחירה במרקש היא, בראש ובראשונה, כדי להתרחק מהחברה, מאירופה, מהעולם שמשתנה ומאיץ". ביתו של לוטנס
(צילום: יחצ)
למה עברת לגור במרקש? מה סוד המשיכה שלה ליוצרים כמוך וכמו איב סן לורן המנוח?
"הבחירה במרקש היא, בראש ובראשונה, כדי להתרחק מהחברה, מאירופה, מהעולם שמשתנה ומאיץ. יום אחד, הזמן ילכוד אותי. לעת עתה, מרקש עדיין שומרת מרחק ממה שמכונה שלא בצדק 'הקידמה'".
אתה מאמין שפחות זה יותר, או יותר זה יותר?
"פחות זה תמיד יותר טוב. אנחנו כבר חיים בחברה של חתירה לעליונות, הצילו!"
אם היית יכול לדבר עכשיו עם עצמך הצעיר, מה היית אומר לו?
"למה בכלל נולדת? האמן לי ולניסיון החיים שלי – זה לא רעיון כל כך טוב".
בעניין הזה, אנחנו יכולים לחלוק עליו.
