PTSD, ראשי תיבות של Post-traumatic stress disorder (הפרעת דחק פוסט-טראומטית), הוא שמה של הקולקציה החדשה של מעצב האופנה שאדי פרנסיס מג'לטון, בוגר המחלקה לאופנה וצורפות מבצלאל וחממת מפעל הפיס. השם המלווה את הקולקציה מפתיע. מה לפוסט טראומה ולאופנה? "העיסוק שלי באמנות ובאופנה מאוד טיפולי, אני כל הזמן מנסה לטפל במשהו", אומר המעצב שאיבד את אימו לינדא לפני 20 שנה כשהיה בן תשע.
9 צפייה בגלריה
"המטרה היא שיזכרו את אימא שלי". שאדי פרנסיס מג'לטון בבגדי הקולקציה שלו
(צילום: יוליה גורסקי)
הטראומה הזאת, "שבר" במילותיו, מלווה את עבודתו כמעצב מאז ומתמיד. אימו המנוחה נכחה בקולקציה הקודמת שלו, שנקראה בפשטות "לינדא" והורכבה מ-13 מערכות לבוש של בגדים עשויים משי וצמר, כל אחת על שם רחוב בירושלים, כמעין סיור שעשה לאימו בעיר שאליה עבר עם משפחתו בגיל 13. עכשיו רוחה מרחפת בזיכרונותיו וברחובות חיפה, שם בילה איתה כילד, נוכחת-נפקדת בין הים להר.
"המוות שלה היה נקודת שבר שחילקה את חיי בגיל תשע", מסביר מג'לטון (29). "אפשר לומר שבאותו יום מתתי ונולדתי מחדש. חייתי פעמיים את חיי, מיום מותה אני אדם אחר. אתה פתאום מגלה שאימא שלך חולה ואז היא איננה. כילד, אתה לא מצפה שההורים שלך ימותו, אנחנו יודעים שרק זקנים מתים. ואז אתה מעלה שאלות מאוד תמימות מול ההורים, כמו 'אולי נלך לבקר את אימא כי אני מתגעגע אליה?' והם לוקחים אותך לבית קברות ואתה בוכה, וחושבים שאתה בוכה כי אתה מבין שהיא מתה, אבל אתה בוכה כי ציפית לראות את אימא ובמקום זה אתה רואה אבן".
9 צפייה בגלריה
את הקולקציה שמורכבת מ-20 מערכות לבוש הקדיש ל-20 אנשים קרובים. עיצובים של שאדי פרנסיס מג'לטון
(צילום: יוליה גורסקי)
מטרתו המרכזית של מג'לטון היא להנציח את זכרה של אימו. רגע כזה היה בתערוכת האופנה "הנשף" שאצרה יערה קידר במוזיאון העיצוב חולון, עם שתי מערכות לבוש הנושאות את שמה של לינדא. "זאת הייתה נקודת התחלה", הוא אומר. "המטרה היא שיזכרו את אימא שלי. היא עשתה אותי, היא יותר חשובה ממני". והזיכרון החמקמק בא ונעלם, הוא משתף. "אני לא זוכר את האישיות שלה, את הקול, איך היא התנהגה. אתה בעצם מתחיל להתגעגע לאדם שאתה לא מכיר. זה מפתח חרדות נטישה קשות מאוד ופחד מהלא נודע. לפעמים אני תוהה, במידה שהיא הייתה היום בחיים, האם היינו אוהבים אחד את השנייה? איזה אדם הייתי הופך להיות? האם הייתי הופך להיות מעצב אופנה? האם היה לי מניע לעצב? כי המניע שלי הוא המוות שלה".
"המעבר לצפון הוביל למנוחה פנימית"
לאחר מותה של האם התחתן אביו, ג'אברה, עם חנין, שגידלה אותו ואת אחיו. בגיל 13 עברה המשפחה מנצרת לרובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים. לפני כשנתיים עזב לבדו לחיפה וכיום הוא מתגורר בנשר. לצד עיצוב קולקציות הנושאות את שמו (הקולקציה החדשה היא החמישית במספר, שנייה של לבוש. קדמו לה שלוש קולקציות אביזרים), הוא עובד כמעצב בחברת דלתא גליל בכרמיאל. את הקולקציה שמורכבת מ-20 מערכות לבוש הקדיש ל-20 אנשים קרובים אליו, ביניהם בני משפחה, חברים, אנשים שהשפיעו עליו, חיבקו אותו ותמכו בו. חלקם עוד בחייו, אחרים כבר המשיכו הלאה. "הם אחראים לכך שאני עומד על הרגליים, כי היו לי הרבה רגעי משבר בחיים. בלעדיהם לא הייתי כאן", הוא אומר.
נקודת המוצא שאיתה החל את הקולקציה הייתה שמיכה סגולה שקיבל מהוריו עם המעבר מירושלים לחיפה, שהפכה בידיו למעיל מחבק ומנחם. בניגוד לקולקציה הקודמת שלו, שהוצגה בשבוע האופנה קורנית TLV במסגרת חממת מפעל הפיס והורכבה מגזרות מחויטות וקווים נקיים – את הטקסטיל לקולקציה החדשה ליקט מג'לטון מבגדים שקיבל מחברים או כאלה שמצא ברחובות השכונה החיפאית הדר עליון שבה התגורר, כמו שמיכות ישנות, סדינים ווילונות, בגדים שאנשים נטשו.
"זאת קולקציה אוורירית, צבעונית ומשוחררת", מודה מג'לטון, שגם צילם את הפריטים על חבריו ברחוב מסדה בשכונה, שבשנות ה-90 נחשב למקבילה החיפאית לרחוב שינקין בתל אביב. מהמיתוג הזה לא נשאר הרבה, אם כי עדיין מדובר ברחוב מקסים, בית לחנות תקליטים נעימה, חנות לספרי יד שנייה שתמיד אפשר למצוא בה מציאות, ולא מעט ברים ובתי קפה עם קהל לקוחות מגוון וצעיר.
"בכל ביקור שם, אני מרגיש כאילו הרחוב קפא בשנות ה-90", הוא מודה. "מסדה הוא רחוב שיושבים בו הרבה היפים, היפסטרים, פאנקיסטים, ורציתי שהבגדים שלי ידברו את סוגי האנשים השונים שיושבים ומסתובבים בו. ההשראה שלי תמיד הגיעה מהרחוב, אז פשוט הסתכלתי על איך אנשים לבושים, ועל ה'שואו אוף' של אנשים, רובם בבגדי וינטג' המבליטים את השונות שלהם".
9 צפייה בגלריה
"אם אעבור לתל אביב, הקצב יהיה מהיר יותר, ועכשיו אני רוצה להתפקס על העשייה שלי". הקולקציה
(צילום: יוליה גורסקי)
את הקולקציה הוא מוכר דרך הודעות פרטיות (DM) בחשבון האינסטגרם שלו ודרך האתר שלו, אך הוא מדגיש כי רוב הפריטים נמכרים מיד כשהוא מעלה תמונה לאינסטגרם. המחירים: 700-200 שקל, ומכל דגם יש רק פריט אחד. אין בגד הדומה לשני. מלבד ערך הקיימות של יצירת בגדים חדשים מטקסטיל קיים (Upcycling), בגדים שפורקו ונתפרו מחדש או שמיכות שהפכו לבגד מספרים סיפור מורכב ועמוק יותר, בעל רבדים רבים, שטקסטיל חדש ונטול היסטוריה מתקשה בו – בין אם זה באופי הצבעים או בתחושת הבד על הגוף.
"רכשתי, לדוגמה, גובלן בשוק הפשפשים בחיפה לפני כמה שנים, ואחרי תקופה שהוא היה תלוי אצלי על הקיר בבית, הוא הפך לווסט ולחולצה מכופתרת", אומר מג'לטון. "במקרים אחרים, הטקסטיל הוביל את הגזרה. כמו מעיל משמיכה עם ציור של נמר, שהיה לי חשוב להשאיר אותו בשלמותו".
החזרה לאזור הצפון שבו גדל, מספר מג'לטון, קרקעה אותו. משפחתו הגרעינית עדיין חיה בירושלים, אבל הוריה של אימו המנוחה חיים בנצרת, מרחק של שעה נסיעה מביתו. "המעבר לצפון הוביל למנוחה פנימית, משהו בחיי פשוט נרגע", הוא מודה. "נולדתי בצפון, אימא שלי קבורה כאן, והפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בבית חולים בחיפה. אני מרגיש פה הכי בבית, והרוגע הפנימי מאפשר לי גם בגרות עיצובית. אני מעצב היום ממנוחה ולא מלחץ, חשש או כאב".
אלה תחושות שאתה משליך על ירושלים או על הגיל הצעיר שלך?
"הלחץ של ירושלים ומגורים עם עוד חמישה אנשים בבית הוריי. עכשיו כשאני גר לבד, יש לי מרחב פרטי שמעניק לי שקט; וגם את הים שאני יכול לנסוע אליו ולשבת מולו בשתיקה במשך שעות רבות. אין כאן הרבה אנשים שאני מכיר, ואם אני רוצה לצאת – אני יוצא לבד, ובשלב הזה בחיים זה בריא לי. יש לי חברים, אבל אני גם מעריך את הזמן שיש לי לבד עם עצמי".
9 צפייה בגלריה
"ההשראה שלי תמיד הגיעה מהרחוב". שאדי פרנסיס מג'לטון וחברים בבגדי הקולקציה שלו
(צילום: יוליה גורסקי)
חיפה נחשבת לאאוטסיידרית ביחס לתל אביב, בטח בתחום האופנה והאמנות. זאת גם בחירה?
"מהרגע שסיימתי את בצלאל, לא היה לי יום אחד של שקט עד שעברתי לצפון. לימודים, עבודה, מחקר, נסיעות. נהניתי מזה, אבל בשלב זה בחיים החלטתי להתמקד בעצמי, להוציא רישיון נהיגה. אם אעבור לתל אביב, הקצב יהיה מהיר יותר, ועכשיו אני בשלב שבו אני רוצה להתפקס על העשייה שלי. אעבור למרכז, אם בכלל, כשארגיש שהיה לי מספיק שקט ואני רוצה להתפוצץ כמו אטום של אופנה".
