הדמעות של תמי בן עמי שוטפות את מוזיאון תל אביב לאמנות. בדיוקן שצילם מיכה קירשנר מופיעה בן עמי, מגדולות הדוגמניות שפעלו בישראל, לבושה חולצת פסים ומעליה חולצת ג'ינס שצווארונה מורם מעלה. שיערה משוח לאחור ועיניה הדומעות המישירות מבט אל הצופה, מאופרות בכבדות בסגנון דרמטי ומעושן. האם היא בוכה על חייה שלה? עלינו? על נהרות הדם שחלחלו אל תוך האדמה במלחמת לבנון הראשונה, אז צולמה התמונה, או על כיכר החטופים הסמוכה? או שאולי כדוגמנית היא נדרשה לשרת חזון של צלם וסטייליסטית, ובסיומם הסירה את האיפור וחזרה לשגרת יומה?
מאז הופיע הדיוקן בשנת 1982 על שער מגזין "מוניטין", הפכה בן עמי בעל כורחה ל"הדמעות של המדינה". הדוגמנית ילידת רמלה הלכה לעולמה ביולי 1995 בגיל 40 לאחר מאבק במחלת הסרטן, מותירה מורשת אופנתית ארוכה, ארכיון דימויים בלתי נשכחים, ובראשם אחד התצלומים האייקוניים באופנה הישראלית, אם לא הגדול מכולם: "תמי בן עמי" של הצלם והאמן מיכה קירשנר, המוצג בימים אלו בתערוכה "דמיון חומרי: עצב דלוק / אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון" (אוצרת: דלית מתתיהו, ללא תאריך נעילה) במוזיאון תל אביב לאמנות.
התצלום הוא חלק מהסדרה "הישראלים: דיוקנאות", שיצר קירשנר במשך כשני עשורים. "זה אחד הצילומים המפורסמים של תמי כחלק מהפקת אופנה של בגדי ג'ינס למגזין 'מוניטין' במחצית שנות ה-80", סיפר לי בעבר קירשנר, שהלך לעולמו בשנת 2017. "לקראת סוף יום הצילום נותרנו רק אני והיא בסטודיו, והתחלנו לדבר על הילדות שלה, והמאפרת בהפקה הוסיפה לה כחל בדואי ונקודת קריסטל, מה שגרם לתמי, לדוגמנית הכי מפוארת באותם ימים, לדמוע. בעיניי זו הייתה תמי אחרת, תמי השכונתית של רמלה-לוד, השכבה שמתחת למעטה הזוהר".
"מה שהפך אותה לדוגמנית כזאת מצליחה זה כמו התשובה למה הופך שיר לשלאגר – זה סוג של נוכחות כניסה", הוסיף קירשנר. "היו המון דוגמניות מפורסמות באותה עת, אבל סביב תמי הייתה אאורה. היא לא הייתה אינטלקטואלית גדולה, היא הייתה בן אדם חם, מקצועי מאוד. לא באה לעבודה – באה לעבוד. היא הייתה מגיעה אל הסט בבוקר עם שלושה סנדוויצ'ים, מלפפון, פלפל, עגבנייה, שואלת מתי ארוחת צהריים, ובהפסקה, בזמן שכולם היו אוכלים בכסף המצומצם של תקציב ההפקה, הייתה מוציאה מהתיק את הסנדוויצ'ים שלה ואוכלת. צילמתי מאז דוגמניות רבות, אבל עד היום לא נתקלתי בדוגמנית שמילאה חלל כמו תמי".
"המבט שלה הוא העצב בהתגלמותו"
30 שנה למותה, כוחו של הצילום אינו רק בהופעתה החד-פעמית של בן עמי, שתמונותיה הזכורות לציבור הן בעיקר מקמפיינים לבגדי ים של חברת גוטקס, אלא במטענים שנוספו אליו לאורך השנים ובפרשנות שנקבעה מחדש על ידי הצבתו בהקשר שונה או במסגרת תרבותית חדשה. מי שהייתה לאגדה בחייה – הפכה למיתוס לאחר מותה. בגלריה לאמנות ישראלית שבה מופיע התצלום, מספרת האוצרת דלית מתתיהו במפגש עם עיתונאים השבוע, כי הדיוקן יוצא הדופן "מסמל את החלל הבוכה בתערוכה", לצד עבודה של יצחק (איצ'ה) גולומבק והמבט אל הים של דיתי אלמוג.
2 צפייה בגלריה
הייתה מזוהה עם קמפיינים לבגדי ים. תמי בן עמי על שער מגזין "לאשה" בשנות ה-80
(צילום: בן לם)
הבחירה בו כחלק מהתערוכה נובעת מהמבט של בן עמי, שממגנט אותך גם יותר מ-40 שנה לאחר שנוצר, ומסמל היסטוריה מעמדית, מזרחית, אמנותית. "במובנים רבים, התצלום של קירשנר מנכס עמדת-נגד לכל התפיסות שהיו כרוכות במקום הזה, ויש בו אנרגיה ואמירה פשוטה וחזקה בו-זמנית. המבט שלה הוא העצב בהתגלמותו", אומרת מתתיהו ומסבירה: "אל מול ההיסטוריה של האמנות הישראלית ושל מנסחי הקאנון – זה תצלום אופנה, שאיכשהו מוקצה מחמת מיאוס, מאחר שיש תפיסה שגויה שצילום אופנה זה לא אמנות. הוא מזכיר את הציור 'הילד הבוכה', שהיה בכל בית בשנות ה-60 ונחשב לקיטש, טעם נמוך, דימוי מניפולטיבי".
בשנת 2013 אצרה מתתיהו במוזיאון תל אביב את התערוכה "מובי דיק", על שם יצירתו הספרותית הגדולה של הרמן מלוויל על יורד הים אחאב, הנמצא במרדף אחר לווייתן לבן בשם מובי דיק. לדבריה, כמי שעוסקת בפואטיקה של יסודות חומריים, ישנו חסך בפואטיקה של המים. "מימיות מציעה לנו סוג אחר של הוויה ומחשבה, ושל חוסר יציבות, ותמי בן עמי בחולצת הפסים היא סוג של מלח, והמבט של יורדי ים נושא את העיניים למרחקים חשופים ולמעמקים. בתערוכה הזאת יש הרבה דיוקנאות, כי לצערי אנחנו בתקופה שכל הזמן עיניים נשואות אלינו – הקורבנות, החטופים, החיילים – והכול נקשר בכאב. עבורי זה הפך מפתח לתערוכה כולה ולצורך, הכמעט נואש שלנו, לקצת מים בתוך האדמה והאש שאנחנו חיים בתוכם".
דבריה של מתתיהו מתווספים לדברים שכתב האוצר עמית שמאע בטקסט הנלווה לתצלום, תוך התייחסות לחייה ולאישיותה של בן עמי. "בדיוקן כחלחל ואינטימי, כנגד אריחי אמבטיה כחולים כאופק גלי, נראית בן עמי כשהיא לבושה טי-שירט מפוספסת וחולצת ג'ינס כחולה, משל הייתה יורדת-ים", מתפייט שמאע על הפרא האציל שהייתה. "קירשנר מפרק את דמותה החידתית של מי שהייתה אז בשיא הקריירה המזהירה שלה, ובסתירה לאינטימיות של סיטואציית הצילום מתמקד בפניה המונומנטליות ומעצב את דמותה כאיקונה דתית, כפרסונה המזקקת את הצד האחר של שנות ה-80 ה'עליזות'. סיפורה המלודרמטי של בן עמי – בת למשפחת בן-חמו, ומי שמזרחיותה טושטשה בעקבות הצלחתה המטאורית – ניבט מעיניה בעודה מזילה דמעה, וכמו מנבא את מותה בטרם עת ממחלת הסרטן".
"על כל דוגמנית אחרת לא היינו מקבלים את אותה עוצמה"
שלל הפרשנויות שדבקו בתצלום לאחר מותה, משכיחות עובדה פשוטה: בן עמי בסך הכול הגיעה ליום עבודה. מעצבת האופנה דורין פרנקפורט, שהייתה חברה של הדוגמנית ואשר הפיקה את הצילום למגזין "מוניטין" ושימשה על הסט גם כסטייליסטית וכמאפרת, זוכרת אחרת מהנרטיב שקבע קירשנר והשתרש בתרבות המקומית. היא גם זוכרת את שער המוסף של מעריב לאחר מותה של בן עמי שחיבר בין המחלה לבין הדיוקן ההוא, על אף שאין קשר בין הסרטן שפרץ עשור לאחר מכן לבין הדימוי שנוצר במסגרת הפקת אופנה. "הדימוי שעדיין מהדהד וקיבל אינספור פרשנויות הוא תצלום מהפקת אופנה, שבה הרכבנו ארבעה פורטרטים שונים לפי הנחיותיהם של במאי קולנוע שונים", מספרת פרנקפורט.
"את הרעיון לדימוי של תמי דומעת באווירת סרטי 'הגל החדש' הצרפתיים, הגה הבמאי איתן גרין. אני הבאתי חולצת פסים של 'טוש' – מותג חולצות הטי הראשון שלי ושל שותפתי מרגיט סגל, חולצת ג'ינס קצרה, איפור ואת טיפות העיניים שתמיד בתיק שלי. המשימה המורכבת הייתה שאחרי שסיימתי לאפר את תמי, הייתי אמורה לשמור שה'דמעות' המלאכותיות לא יקלקלו את המראה המושלם של תמי היפהפייה. 'דמעות שלא ייראו טבעיות' כפי שהורה הבמאי איתן גרין, שכנראה דמעות מעסיקות אותו, וכזכור אחד מסרטיו הידועים הוא 'זולגות הדמעות מעצמן'".
הייתה זו בכלל השחקנית ג'ין סיברג שגילמה את פטרישה פרנקיני בסרט הקולנוע "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר, אשר הסעירה את חזונו של גרין. בסרט מ-1960 מופיעה סיברג בחולצת פסים עם חצאית פליסה, לרבות בסצנת הסיום המפורסמת שבה היא רצה ברחובות פריז לבושה שמלת פסים. "רציתי שלתמי יהיו דמעות, אבל שלא תבכה. היא מישירה מבט, הפנים די קפואות, והיא מצליחה להחזיק את הבכי. רק הדמעות זולגות", אומר השבוע גרין. "היא משמרת את היופי שלה על אף הבכי. הכוח של הצילום היה ונותר פניה של בן עמי. על כל דוגמנית אחרת לא היינו מקבלים את אותה עוצמה".
