נרי קונפורטי (44), האיש הכי מקועקע בישראל, כבר רגיל לתגובות המבוהלות סביב המראה שלו. "בכל מקום שאליו אני מגיע, אנשים מפחדים. פעם היו יורקים על הרצפה, כל מיני דברים מוזרים. אני שומע: 'איכס! אמא'לה! תראי, מפלצת!' אבל אני חושב שברגע שאת מדברת איתי, את מבינה שאני בדיוק כמוך".
בעוד רובנו מעדיפים לא למשוך לעצמנו תשומת לב לא רצויה, קונפורטי עשה הכול כדי להיראות שונה מכולם. אבל בניגוד למה שחושבים, הוא מסביר, לא מדובר בטיפול פסיכולוגי על חשבון הפנים שלו. "תמיד שואלים אותי: 'ממה אתה מתחבא?', 'למה אתה עם מסכה?' בן אדם, גדלתי בנס ציונה, אשכנזי חמוד. אין מה להסתיר פה. הכול טוב. לא התעללו בי בילדות ולא כלום", הוא אומר, "זה משהו שרציתי".
9 צפייה בגלריה
"אם משעמם לי בשבת, בא לי קצת כאב, אני מוציא את המכונה, עושה כמה חורים ברגליים ונרגע"
(צילום: ירון שרון)
חייכן, חברותי ופתוח, קונפורטי מתגלה בשיחה כהפך הגמור מהתדמית המרתיעה שמייצרים הקעקועים השחורים שמכסים אותו. והם באמת מכסים אותו. "יש לי קעקועים בכל איבר, על כל מה שתחשבו: רגליים, ברכיים, ידיים, אוזניים. גם באיברים הפרטיים, גם בישבן, אפילו בלשון". האזורים היחידים שבהם השאיר מעט עור חשוף הם בחלק הפנימי של כפות הידיים ובתחתית כפות הרגליים. "זה יקרה גם שם, כמובן", הוא מצהיר, "פשוט צריך חופש בשביל זה, כי אי אפשר לדרוך על הרגל ולהפעיל את היד. זה גם נמחק מהר, כי העור שם עדין ודק".
"היו ימים שלא רציתי לצאת לרחוב בכלל"
סיפור האהבה שלו עם הקעקועים התחיל לפני 26 שנה. "הקעקוע הראשון שלי, בגיל 18 וחצי, היה אות סינית שהפירוש שלה הוא 'מוות'. בדקתי את זה. למזלי זה לא היה 'אורז' או 'עוף'", הוא צוחק. משם, הדרך לכיסוי כל הגוף הייתה מהירה. "התחלתי להתקעקע בידיים וזה התפשט לכל מקום. התפזר לראש, פתאום עבר לרגליים. זה סוג של וירוס, סוג של מחלה, אבל המחלה הכי טובה שיש. היו לי תקופות שהייתי מתקעקע פעמיים בשבוע".
לפני שנתיים התחיל לקעקע את הפרצוף. "אמא שלי תמיד אמרה לי לא לקעקע את הפנים. 'ילד יפה, חבל'", הוא נזכר. "ודחיתי את זה ודחיתי ועוד פעם דחיתי, כי איך יהיו התגובות? ואיך המשפחה? ואיך יהיה למצוא עבודה אחר כך? ובאיזשהו מקום, רק אחרי שהיא נפטרה התחלתי לקעקע את הפנים".
אם בעבר קעקועים נחשבו לסמל של פושעים מסוכנים, היום לכל אדם שלישי ברחוב יש על הגוף איזו אות סינית או ציטוט רב משמעות. אבל ברגע שקונפורטי קעקע את פניו, הוא למעשה הפר הסכם לא כתוב עם החברה. "היו ימים שלא רציתי לצאת לרחוב בכלל. הייתי נורא מזיע לפני יציאה מהבית, כי אני יודע שעכשיו יחפרו לי. אז בדרך כלל אשים קפוצ'ון על הראש, משקפי שמש, שלא יראו את הפנים".
גם עם המין הנשי זה לא תמיד הולך חלק. "אם תיקחי אותי לאמא ולאבא שלך, יהיה מאוד קשה. יש נשים שהקעקועים לא הפריעו להן, אבל הקטע של להכיר את ההורים ולהכיר למשפחה הוא בעייתי", הוא מסביר. אבל התגובות הקשות ביותר מגיעות מפעוטות. "ילדים מפחדים. יש גיל, שנה וחצי בערך, שהם מתחילים לזהות שמשהו שונה, שמשהו מוזר בבן אדם הזה. ארבע פעמים זה קרה לי, עם כל האחיינים שלי. מסתכלים ובוכים".
ואיך אתה מגיב?
"אני בוכה גם. אני הולך הצידה ובוכה".
9 צפייה בגלריה
"התחלתי להתקעקע בידיים וזה התפשט לכל מקום. התפזר לראש, פתאום עבר לרגליים"
(צילום: ירון שרון)
בתחום המקצועי הוא דווקא הופתע לטובה. קונפורטי עובד כטבח בקונדיטוריה משפחתית ברחובות, וזו עבודתו הראשונה מאז שקעקע את הפנים. להפתעתו, הם קיבלו אותו בלי בעיה. "היה לי חשש: יקבלו? לא יקבלו? קיבלו. הכול בסדר".
מה החלום שלך?
"אני ממש רוצה לעשות קליפ עם נועה קירל. מאז שיצא 'יוניקורן' זה שינה לי את כל המחשבה".
בזמנו הפנוי, הוא גם מקעקע. גם את עצמו, כמובן. "השחרתי את האצבעות ברגליים, למשל. אם משעמם לי בשבת, בא לי קצת כאב, אני מוציא את המכונה, עושה כמה חורים ברגליים ונרגע".
מה הכי כואב?
"האשכים זה נורא. הבפנים של הטוסיק, ה'פיסק'לה' הזה בפנים. וגם התיחום של העיניים, תיחום השפתיים, זה מוות. קעקעו לי על השפה במשך שתי דקות, ורציתי למות. למות!"
"להפוך את כל הגוף לפי השלד של הטרמינייטור"
כשהפרצוף התמלא, ולא נותרה בגופו אף פיסת עור פנויה, הוא חשב לרגע שהגיע לסוף, המשימה הושלמה. "אני כרגע מלא. הגעתי לנקודה שאני עם חליפה מכף רגל ועד ראש. אמרתי לעצמי: פה זה ייגמר, יופי. הגעתי לנקודה שאני רוצה, אני מלא קעקועים וזהו, תודה, אפשר להפסיק".
אבל למה להפסיק כשאפשר להתחיל הכול מחדש? לפני שנתיים הכיר את רועי פנטגרם, שאחראי ליצירה שעל פניו. היום, הם בתהליכים של חליפה חדשה וביחד מתכננים לקעקע את כל הגוף מחדש. ואם זה נשמע כמו עינוי, הוא עדיין מתרגש כמו ילד קטן לפני כל קעקוע. "התוכנית עכשיו היא להפוך את כל הגוף לפי הצורה של הטרמינייטור", הוא מסביר בהתלהבות.
לחזון האמנותי החדש אין גבולות. את אפו, לדוגמה, הם מקעקעים בצבע שחור, כדי לדמות את הדמות חסרת האף שנראית כמו שלד. וזה לא כל כך פשוט. "את האף החמוד הזה, כבר צבענו כמה פעמים", אומר קונפורטי, "אבל צריך לחזור עליו עוד. יש קטע שלא נתפס, אזורים שהצבע פחות נכנס אליהם". אפילו עם הפנים הוא עוד לא סיים. "אולי השנה אעשה את העיניים. מזריקים צבע ללבן של העין".
מה שבטוח, זה לא ייגמר בקרוב. אולי אפילו אף פעם לא. "אני לא יודע אם זו ההתמכרות, הכאב, הכיף, עוד פעם השינוי. או שאני פשוט משוגע ואין לי מה לעשות בחיים".
