צבע הוא הרבה יותר מאשר התכונות האופטיות, הפיזיקליות והכימיות שלו. ואכן היחס לצבע התקשר לאורך השנים לממדים מגוונים: תרבות, דת, לשון ושפה, מגדר, רגש ועוד. הדבר נכון גם לצבע הכחול, שבמשך זמן רב הפקתו באירופה התפצלה לשני אפיקים עיקריים: לצורכי אמנות ולצביעת בדים. התפתחות הצבע הכחול בטקסטיל הובילה במשך השנים לשינויים ניכרים במשמעותם של בגדים כחולים והפכה אותו לצבע הנלבש ביותר באופנת הגברים ולסמל של גבריות.
מנחיתות לאלוהיות
הצבע הכחול נדיר מאוד בטבע ויש מעט מאוד מינרלים, בעלי חיים או צמחים שאפשר להפיק מהם את הצבע ישירות. עד המאה ה-16 הצבע ששימש לצביעת בדים בכחול, הופק באירופה מאיסטיס הצבעים (Isatis tinctoria), צמח דו-שנתי הקרוי guède בצרפתית ו-woad באנגלית. הפקת הצבע מעלי הצמח הייתה מפרכת והניבה חומר שנקרא בצרפתית פסטל. בימי יוון העתיקה ורומא, האיסטיס שימש כצמח מרפא והוא תורבת בתהליך שהחל בימי הביניים ונמשך ברנסנס. אך למרות המאמץ הרב שנדרש להפקתו, התוצר הסופי שלו היה מאכזב, מכיוון שעל הבד הצבוע הצבע הכחול נראה דהוי.
במשך שנים רבות, עד אמצע ימי הביניים, כחול נחשב באירופה לצבע נחות, עקב האיכות הירודה שלו על הבד והדימוי השלילי שהיה לו כבר ברומא העתיקה. על כן הוא שימש בעיקר לצביעת בגדיהם של בני המעמד הנמוך, שעסקו בחקלאות ובעבודות כפיים.
במהלך המאה ה-11 השתנה מעמדו של הכחול בשדה האמנות, כחלק משינוי עמוק שחל בתפיסה הדתית השלטת בנצרות. כעת, האל הנוצרי נתפס יותר ויותר כאל של אור, והאור עצמו מחובר מאוד לצבע הכחול, שהוא צבע השמיים. ואכן לראשונה במערב, החלו השמיים ביצירות אמנות להיצבע בכחול. בנוסף, באותה תקופה ממש התפתח מאוד פולחן הבתולה הקדושה מריה, אימו של ישו. על כן, החל מהמאה ה-12 נוהגים לצייר את מריה כשהיא לבושה במעיל כחול או בשמלה כחולה.
הקרבה החדשה הזאת בינו ובין האלוהות חוללה מהפך של ממש במעמדו של הצבע הכחול. במאה ה-13 כבר בחרו מלכי צרפת, ובמיוחד לואי התשיעי (1270-1214) בכחול כצבע המלכותי, בתקווה להעמיד כך את עצמם תחת הגנה אלוהית. אותו שינוי נרשם גם בתחום ההלבשה, וכעת בחירה בבגדים כחולים העידה דווקא על השתייכות למעמד החברתי הגבוה ביותר. אצילי צרפת, ובעקבותיהם גם המעמד הבורגני המתפתח, מיהרו לחקות את אנשי המלוכה והתלבשו בכחול.
7 צפייה בגלריה
עד אמצע ימי הביניים, כחול נחשב באירופה לצבע נחות. תצוגת אביב-קיץ 2022 של ברונלו קוצ'ינלי
(צילום: Getty Images)
הכחול כסמן של גבריות
בסוף המאה ה-16, השתנה מעמדו של הצבע הכחול שוב. גם הפעם זה קרה בעקבות תהפוכות דתיות, כפי שכבר קרה בימי הביניים, אך נלוו לכך גם פריצות דרך טכנולוגיות בתחום צבעי הבדים הכחולים.
בשנת 1517 הניע הכומר הסקסוני מרטין לותר את תנועת הרפורמציה ועד מהרה התפשטה התנועה הפרוטסטנטית בחלקים רחבים של צפון אירופה. אחת התוצאות של השינוי התרבותי והדתי הדרמטי הזה הייתה צמצום עולם האופנה הגברית. התפיסה הפרוטסטנטית הדוגלת בפשטות הביאה, לדברי חוקרים רבים, להתפתחות הכלכלה הקפיטליסטית. הכלכלן והפילוסוף הפוליטי הגרמני מקס וובר טען שעל פי התפיסה הפרוטסטנטית, אומנם גורלו של אדם נגזר מראש, אך מוטב לו לאדם להתאמץ בעבודתו כדי לשפר את הישגיו ולהצדיק את הבחירה מראש. וכך עושר מעיד על כך שהאדם עתיד להגיע לגן עדן, ועוני – לגיהינום. התפיסה הערכית הזאת הניבה תפיסה כלכלית חדשה, שבה תשואה מהשקעה מושקעת שוב ושוב לצורכי רווח.
המצב החדש הזה דרש מגברים לעסוק במלוא המרץ בהצלחה כלכלית ושינה את תפיסת הגבריות. מעתה נדרש הגבר להיות אדם יצרני, המשקיע את משאביו בהשכלה, בעבודה ובעסקים. השינוי הזה בגישה התבטא גם בשינוי בייצוגה של הגבריות. האופנה הגברית נהייתה פשוטה יותר ויותר, והשימוש בצבעים הצטמצם מאוד. פלטת הצבעים הפרוטסטנטית סבבה בעיקר סביב לבן וגוונים כהים, ובכללם כחול. הפרוטסטנטיות הבטיחה אפוא את קידום הכחול, שהפך לצבע "מהוגן" עבור גברים.
7 צפייה בגלריה
בצרפת, צמצום האופנה הגברית נתקל בהתנגדות עזה. תצוגת סתיו-חורף 2021-22 של לואי ויטון
(צילום: Getty Images)
באותה עת הגיע לאירופה אמצעי חדש לצביעת בדים בצבע כחול. פתיחת נתיבי מסחר חדשים למזרח הרחוק ולאפריקה הביאה לאירופה את צבע האינדיגו, המופק משיח האינדיגו (Indigofera tinctoria). הפיגמנט החדש צבע טוב יותר בדים מהאיסטיס, וגם היה זול יותר. על כן, הזמינות הגוברת של הפיגמנט הכחול, לצד תהליכי השינוי הכלכלי והדתי, האיצו את התפשטות השימוש בצבע הכחול במלתחה הגברית. בעקבות זאת, צמח האיסטיס, שהיה עד אז המקור הזמין היחיד לכחול באירופה, ירד מגדולתו ואיתו התמוטטה תעשיית צביעת הטקסטיל שצמחה סביבו.
אולם בצרפת, צמצום האופנה הגברית נתקל בהתנגדות עזה, גם מבחינת תפיסת המלתחה הגברית וגם ביחס אל האופנה כמנוף כלכלי. במהלך עשרות שנות שלטונו של המלך לואי ה-14, מעלייתו לשלטון בפועל ב-1661 עד למותו ב-1715, עברה צרפת מהפכה מסחרית ותרבותית והפכה למעצמה האירופית הבולטת ביותר בתקופתה. בין השאר, לואי ה-14 גמר אומר להפוך את ארצו למקור הסמכות המוחלט בנושאי סגנון וטעם בכל התחומים, ובכלל זה האופנה, ולפתח בה תעשיית טקסטיל והלבשה משגשגת.
כתוצאה מכך, אופנת הגברים הצרפתית נותרה צבעונית ומקושטת למרות צמיחת הפרוטסטנטיות. מדינות רבות במזרח אירופה – כולל רוסיה, וכן איטליה וספרד הקתוליות בדרום, ראו בצרפת מודל לחיקוי והגברים שבהן אימצו את האופנה הצרפתית המסוגננת.
סופה של אופנת הגברים
אולם הצלחת מאמציהם של לואי ה-14 וממשיכי דרכו הייתה זמנית בלבד, והלחץ התרבותי והדתי לפישוט בגדי גברים נותר חזק ורב השפעה. בתחילת המאה ה-18 אימצו בהדרגה גם צרפת ושאר מדינות אירופה אופנה גברית שנעשתה פשוטה יותר ויותר, עד שהאופנה הגברית הגיעה לקיבעון ולמעשה לסופה במאה ה-19. אומנם גברים המשיכו ללבוש בגדים, אך עיצובם נותר יציב, בניגוד לאופנה הדורשת שינוי מתמיד בלבוש.
בד בבד התפתחו נורמות מגדריות חדשות שבמסגרתן נשים הורשו ליהנות מחופש אופנתי וצבעוני גדול, בעוד הגברים נאלצו להתמסר לבגדים כהים ואחידים. במצב הדברים הזה, הצבע הכחול זכה לעדנה מחודשת.
בנוסף, בשנת 1704 גילה הצייר ויוצר הצבעים הברלינאי יוהן יקוב דיזבך, בעת שעבד במעבדתו של האלכימאי יוהן קונרד דיפל, את הכחול הפרוסי, שנחשב לפיגמנט הסינתטי הראשון בעולם. לראשונה נמצאה דרך לייצר צבע כחול באופן מלאכותי, על ידי תגובה כימית שיצרה תרכובת של ציאניד וברזל. עד מהרה התפתחה תעשייה גדולה של צביעת בדים בכחול פרוסי, שפעלה במקביל לתעשיית האינדיגו.
בעקבות כל אלה, גברים הרבו ללבוש כחול במאה ה-18. הצבע הכחול קיבל חיזוק נוסף כשהזרם הספרותי הרומנטי אימץ אותו בזכות מעילו הכחול של ורתר הצעיר, גיבור "ייסורי ורתר הצעיר" של גתה, שהתפרסם בשנת 1774. הצלחתו של הרומן ותרגומיו לשפות רבות עודדו גברים רבים באירופה לבחור ללבוש מקטורן או מעיל כחול.
7 צפייה בגלריה
במאה ה-19 תפס הכחול את מקומו כצבע ייצוגי של מוסדות השלטון. אביב-קיץ 2022 של ארמאני
(צילום: Getty Images)
עלייתו המטאורית של הכחול באופנת הגברים נמשכה במלוא עוזה גם במאה ה-19. תרמו לכך גם חידושים טכנולוגיים שאפשרו להפיק חומרי צבע כחולים לבדים באופן סינתטי. בשנת 1826 גילה הכימאי הצרפתי ז'אן-בטיסט גימֶה דרך תעשייתית חדשה להפיק צבען כחול, אך סירב לחשוף את נוסחת צבעו. שנתיים לאחר מכן פענח הכימאי הגרמני כריסטיאן גמלין את הנוסחה הכימית של הפיגמנט וחשף אותה ברבים. מכאן צמחה תעשייה שלמה של ייצור צבענים כחולים סינתטיים וזולים לצביעת אריגים, שדחקה את רגליהם של יצרני האינדיגו הוותיקים.
במאה ה-19 תפס הכחול את מקומו גם כצבע הייצוגי של מוסדות השלטון, וכמעט בכל רחבי אירופה אימצו אותו לייצור מדי צבא, משטרה, מדים של עובדי רכבות, שומרי יערות וכן הלאה. בעקבות זאת הפך הכחול, ובמיוחד הגוונים הכהים שלו, לצבע שמזוהה עד היום עם סמכות וגבריות.
זאת ועוד, התפשטות אמצעי הייצור הסינתטיים הוזילה מאוד את ייצור הצבע הכחול. הצירוף של המחיר הזול עם הדימוי שלו כצבע מעשי ונוח לכיבוס, הפך את הכחול לצבע המועדף על פועלים, עובדי כפיים, כורי פחם, חקלאים ועוד. מכאן נולד הכינוי "הצווארון הכחול", המתייחס אל מעמד הפועלים. לעומתם, גברים העובדים במקצועות חופשיים נקראים "הצווארון הלבן".
במחצית השנייה של המאה ה-19, האופנה הגברית נעשתה יותר ויותר קשיחה ומוגבלת. הלבוש הטיפוסי של הגבר העירוני הורכב מחולצה לבנה, מקטורן ומכנסיים כהים, לרוב שחורים. רק החזייה הגברית (הווסט שלבשו מתחת למקטורן) יכלה לכלול אי אלו צבעים בתוך הלבוש החד-גוני הזה, כמו אדום כהה, חום, סגול, ירוק וכחול, ובאריג המשובץ של המכנסיים והמקטורן שילבו לפעמים סיבים כחולים.
ג'ינס וההשתלטות של הכחול
גם במאה ה-20 הכחול נותר הצבע המועדף על גברים. השימוש הממוסד בו לייצור מדים נותר בעינו כפי שהיה במאה ה-19, והדומיננטיות שלו זכתה לחיזוק נוסף בדמות מכנסי הג'ינס.
מכנסי הג'ינס נוצרו במקור לשימושם של כורי זהב בארצות הברית בסוף המאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 כבר הפכו לאחד מסמליה של המעצמה הצפון-אמריקאית. התהפוכות החברתיות של שנות ה-50 שינו את מעמדם ואת דימוים מלבוש של פועלים לאופנה צעירה של בני נוער, כשמכנסי הג'ינס הכחולים הפכו לסמל של מחאה ומרד, בתהליך שהתרחש בארצות הברית ובד בבד באירופה. הזיהוי הזה עם מרדנות אף הוביל לידי כך שבתחילת שנות ה-60 היו בתי ספר תיכוניים רבים שאסרו על תלמידיהם ללבוש מכנסי ג'ינס.
האיסור הזה נכשל כישלון חרוץ. לקראת סוף העשור, מכנסי הג'ינס הכחולים הפכו לחלק מרכזי במלתחתם של צעירים וצעירות גם יחד, והיו לאחד מבגדי היוניסקס הראשונים. תוך זמן לא רב הפכו מכנסי הג'ינס הכחולים למעין מדים ייצוגיים של הדור הצעיר כולו והשתלבו בצורה מושלמת במחאות של התקופה. בשעה שהדור המבוגר נאחז עדיין בנורמות מגדריות מחמירות, מכנסי הג'ינס שימשו את ילדיהם לדחות את ההגדרות הללו ולאתגר אותן. לחיזוק הגישה המרדנית הזאת אימצו בני ובנות הדור גם בגדים לא מגדריים נוספים שנולדו בארצות הברית, כגון חולצות הטי, הסווטשירט (מיזע) והטרנינג (אימונית).
עם התבגרותם של הצעירים הללו, משנות ה-80 ואילך, הפכו מכנסי הג'ינס בהדרגה לחלק מהמלתחה המערבית עבור כל הדורות והמעמדות ולשני המינים גם יחד. השימוש בבד הג'ינס הכחול התרחב בתוך כך גם לשלל בגדים נוספים: אוברולים, מקטורנים, חולצות, שמלות ואפילו בגדי תינוקות.
"כחול זה לבנים"
התפתחות נוספת שחלה במאה ה-20 בתפיסת הצבע הכחול נוגעת לשיוכו המגדרי: כחול נחשב לצבע שמתאים לבנים והצבע הוורוד נתפס כצבע של בנות, במיוחד בגילים צעירים. התפיסות האלה, שכל כך מושרשות כיום, הן היפוך של תפיסות קודמות שרווחו במאה ה-19 ביחס לבגדי ילדים. הצבע הכחול נחשב אז לגוון עדין, שזוהה עם הבתולה מריה, אימו של ישו. לעומת זאת, הצבע הוורוד נחשב לחזק ודומיננטי ונראה מתאים יותר למזג של בנים.
היפוך הצבע המגדרי הזה ממשיך את חלוקת הצבעים המגדרית של המבוגרים: עוד לפני שיהפכו לגברים, בנים לובשים צבעים כהים, בעיקר כחול. ואילו הבנות לובשות ורוד, כביטוי של צבעוניות מגדרית מגוונת, כמו זו של אימהותיהן.
על פי סקרי דעת קהל עדכניים, הצבע הכחול הוא בימינו הצבע המועדף בעולם המערבי, על גברים ונשים גם יחד. בד בבד הוא גם הצבע הנלבש ביותר בידי גברים. ברמה התרבותית הוא מביא לידי ביטוי משמעויות שונות וסותרות: הוא צבעו של הממסד ובו-זמנית צבעו של הג'ינס הרפוי, המתאים לשעות הפנאי והבילוי הבלתי מחייב; הוא צבע בגדיהם של עובדי הכפיים, הצווארון הכחול, צבען של חליפות גברים יוקרתיות ואלגנטיות, וגם של בגדי תינוקות ממין זכר. כך הפך הכחול מצבע דחוי ונחות לצבע המזוהה ביותר עם גבריות, מהעריסה ועד זקנה ושיבה.
