באחת מסצנות המפתח בסרט הקולנוע "מבעד לעדשה", המגולל את סיפורה של הצלמת והדוגמנית לשעבר לי מילר, היא מגיעה אל משרדי מגזין ווג בלונדון. שם היא עדה לוויכוח מר המתנהל מאחורי גבה בין צלם האופנה ססיל ביטון, צלם הבית של המגזין באותם ימים, ועורכת המגזין אודרי ווית'רס, שערכה את המהדורה הבריטית של ווג בשנים 1960-1940. ביטון, שידוע בצילומי האופנה המסוגננים שלו ודיוקנאות של נשות ארמון בקינגהאם, התלונן על התצלומים התיעודיים שהביאה מילר מחזית המלחמה בנורמנדי, צרפת. "אין להם מקום בווג", נבח בקולו מול תמונה של חבל כביסה ועליו תחתוני נשים לייבוש מאוהל של טייסות נשים. "זה לא המקום שלך!" הודיעה לו ווית'רס לפני שעזב את החדר בהפגנתיות.
לי מילר בצרפת, 1944
6 צפייה בגלריה
נשים המואשמות בשיתוף פעולה עם הנאצים בצרפת, 1944
(צילום: Lee Miller © www.leemiller.co.uk)
אבל האם ווג היה מקומה של לי מילר? סצנה נוספת, לקראת סופו של הסרט, מוכיחה כי למרות שמגזין האופנה תיווך לקוראיו את המלחמה באירופה, גם לווית'רס היו קווים אדומים. מילר, שצילמה בשלהי המלחמה במחנות הריכוז דכאו ובוכנוולד, גילתה כי תמונות ששלחה למגזין לא הופיעו לבסוף. היא פורצת בסערה אל משרדה של ווית'רס ובוחרת להשמיד חלק מהתצלומים, גוזרת בסערת רגשות את הנגטיבים. במאבק המתחולל בין השתיים, מספרת ווית'רס כי נלחמה להציג אותם במגזין, אך נאמר לה כי הם "עלולים להטריד אנשים. אנחנו צריכים להמשיך הלאה".
התמונות נשלחו לבסוף למגזין ווג האמריקני, וביוני 1945 פורסמו חלק מהתמונות תחת הכתבה Believe It. ווית'רס, מצידה, הסתפקה ארבעה חודשים לאחר מכן בפרסום שער אופטימי של עננים שהוקדש לשלום ולשיקום אירופה.
צילום אופנה של מילר לווג, 1941
במקום שאחרים ראו חיילים, מילר ראתה אנשים, ואת הטוב והרע שבהם. "מבעד לעדשה" (Lee) הוא סרט עלילתי בכיכובה של קייט ווינסלט, החוזר אל שנותיה הראשונות של הצלמת אליזבת' לי מילר, שהחלה את דרכה כדוגמנית, המשיכה לעבוד כצלמת אופנה ובהמשך כצלמת מלחמות עבור המגזינים ווג ו-וניטי פייר.
צפו: טריילר לסרט "מבעד לעדשה"
(פורום פילם)
הרפתקאותיה היו מעבר לכל דמיון. היא חוותה את המצור על עיר הנמל סן-מאלו (שם נעשה אחד השימושים הראשוניים בפצצת נפאלם), עברה את החורף האכזרי של המערכה באלזס, והקדימה את הדיוויזיה השלישית של צבא ארצות הברית כאשר מבצרו האלפיני של היטלר בער באש. כשהגיעה לשערי מחנה הריכוז דכאו, נאלצה להתמודד ישירות עם זוועות הנאצים.
גם כאישה קשוחה, לא הייתה מוכנה למראות האימה: "אני מתחננת שתאמינו שזה אמיתי", כתבה לצד אוסף התמונות ששלחה למערכת ווג, שביולי 1945 הדפיס את "היטלרמניה" – כתבה מצולמת מדירתו של הפיהרר במינכן, שבה היא עצמה צולמה רוחצת באמבטיה של הצורר. "לי מילר באמבטיה של היטלר" נחשב — אז והיום — לאחד הדימויים האייקוניים שלה, ובכלל.
"לי מילר באמבטיה של היטלר", 1945
הסרט שיוקרן הערב (שני) בבכורה ארצית בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בסינמטק ירושלים, וממחר בהקרנות מסחריות ברחבי הארץ, הוא יותר מעוד דיוקן על צלמת – הוא מסמך מרהיב המשוחק לעילא על ידי ווינסלט, על אחת הדמויות המרתקות של המאה ה-20, שבעבודותיה הצליחה לספק מבט מלא כנות, רגישות וכישרון. יתרה מזאת, הסרט מבליט את האופן שבו סללה את דרכה בסצנת האופנה והאמנות של פריז, לונדון וניו יורק בין שנות ה-20 לשנות ה-40, בתחומים שנחשבו עד אז למעוז גברי מובהק. היא עשתה זאת לא מעט בזכות פלרטוט מתמשך עם אמנים מחוג חבריה, כמו פבלו פיקאסו ומאן ריי, שאיתו ניהלה מערכת יחסים בת שלוש שנים – תחילה כדוגמנית, בהמשך כקולגה.
התגלמות האישה המודרנית של שנות ה-20
לי מילר נולדה ב-23 באפריל 1907 בעיר פוקיפסי במדינת ניו יורק, בתם האמצעית של פלורנס ותיאודור, צלם חובב. בגיל שבע הותקפה מינית על ידי מכר משפחתי, מה שהשפיע עליה שנים מאוחר יותר. הרומן הארוך שלה עם תעשיית האופנה החל במקרה. שלא לומר, בתאונה. בשנת 1927 היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים במנהטן, שממנה ניצלה על ידי לא אחר מאשר קונדה נאסט, מי שהיה אז המו"ל של מגזין ווג ולימים אימפריית מגזינים בינלאומית. נאסט, שהוקסם מיופייה, הציע למילר לעבוד בווג, והעורכת דאז, עדנה וולמן צ'ייס, סידרה שמילר תצויר על ידי האמן הצרפתי ז'ורז' לפאפ.
מילר הופיעה על שער המגזין ב-15 במרץ 1927 באחד הדימויים שניסחו את אופנת שנות ה-20 של המאה הקודמת, כאשר צוירה כשראשה מכוסה בכובע סגול וצווארה עטוף פנינים על רקע נוף עירוני. מילר הוצגה לקוראות כהתגלמות האישה המודרנית בתקופה שבה עולם האופנה עבר למראה חדשני ונועז יותר א-לה גרסון. היא הייתה יפה באופן עוצמתי ובעלת נגיעה קלה של אנדרוגיניות, כפי שהדגים שיערה הקצר שבצבץ מתחת לכובע. פניה האקספרסיביות, שיערה הבלונדיני וגזרתה הגבעולית, העניקו לה יתרון בקבלת עבודות דוגמנות. אחת העבודות הידועות שלה היא צילום פרסומת לשפתון, מוצר חדשני לאותה תקופה.
לי מילר מדגמנת לבית האופנה הצרפתי פאטו
"עבדתי כדוגמנית עבור אדוארד סטייכן (צלם ואמן נודע, א"י) וכל אותם צלמים ותיקים. אני חושבת שסטייכן היה הראשון לצלם אותי", סיפרה מילר מאוחר יותר. "עשיתי הרבה עבודת דוגמנות עבור ווג, אבל רציתי להפוך לצלמת בעצמי". למעשה, המעבר שלה מדוגמנות לצילום קרה בעקבות אחד מצילומיו של סטייכן, שנשלח בטעות לחברת קוטקס, אשר השתמשה בתמונה באחת מהפרסומות שלה למוצרי היגיינה לנשים. בשל הנורמות השמרניות של אותה תקופה, אף אחד מבתי האופנה הגדולים לא ליהק את מילר כדוגמנית. היא החליטה לשנות כיוון, ובעידודו ותמיכתו של סטייכן, עזבה לצרפת כדי לעבוד מאחורי המצלמה. היה זה סטייכן ששלח מכתב למאן ריי בפריז כדי להכיר ביניהם, מה שהוביל לאחד משיתופי הפעולה הגדולים בהיסטוריה של הצילום והסוריאליזם.
לי מילר מדגמנת לאדוארד סטייכן
"כשנפגשנו בפריז (בשנת 1928, א"י), ביקשתי ממנו לקבל אותי ללימודים כתלמידה, אך הוא ענה שהוא לא מלמד. עם זאת, נראה שהתאהב בי. גרנו יחד שלוש שנים ולמדתי ממנו המון, בעיקר על צילום", אמרה מילר לווג שנים לאחר מכן. יחד הם פיתחו את טכניקת הסולריזציה.
"לפי הסיפור המוכר", נכתב בארכיון לי מילר, "כשהייתה לי באמצע פיתוח עבודה, משהו – אולי עכבר – הפחיד אותה והיא הדליקה את האור בשלב מכריע. לאחר שהבינה מה עשתה, היא כיבתה אותו במהירות. התוצאה הייתה היפוך הטונליות בצילום – האזורים החשוכים הפכו לבהירים ולהפך". מילר המשיכה בקריירת הדוגמנות שלה, בין היתר עבור מאן ריי, שצילם אותה לעיתים קרובות בעירום (מה שגם מסביר את הנועזות של ווינסלט בסרט, שחושפת את שדיה יותר מפעם אחת), וגם עבור צלם ווג בפריז, ג'ורג' הוינינגן-הואנה, ועוזרו הורסט פ. הורסט.
לי מילר, דיוקן עצמי משנות ה-30
צילום אופנה של לי מילר, 1943
לאורך שנות ה-30 עבדה מילר כצלמת עבור מגזין ווג בלונדון, כשצילומיה אופיינו בפרספקטיבה ייחודית שנשענה על הרקע שלה באמנות סוריאליסטית. אחד הצילומים הזכורים שלה הוא דגם של אישה חובשת כובע עשוי נוצות. התאורה הדרמטית הדגישה את חוש ההומור והחדשנות שלה. בניגוד לרבים מצלמי התקופה, מילר ניסתה לשבור את הגבולות של צילום אופנה מסורתי, תוך שהיא משתעשעת עם טכניקות כגון סולריזציה. בתוך כך, סגנון הצילום הישיר שלה שם דגש על ההעמדה של הדוגמניות, לרוב פרונטלית על רקע אורבני או רקע לבן או אפור בסטודיו. מילר הקפידה לתת מקום רב לעיצוב הבגד ולהבלטת הגזרה, לרבות התמקדות בפרטים קטנים אך משמעותיים.
צילום אופנה של לי מילר, 1943
צילום אופנה של לי מילר לווג בריטניה, 1944
העבר שהוסתר התגלה בעליית הגג
ההיסטוריה האופנתית של מילר מופיעה בסרט "מבעד לעדשה" באופן מינורי, תוך הצגת דמותה הבוהמיינית והמשוחררת מינית כצלמת אופנה במהלך חופשה חברית בווילה של פבלו פיקאסו בדרום צרפת. בהמשך מגולל הסרט את הקריירה שלה כצלמת מלחמות עבור מגזין ווג, אשר למרות שנתפס בעיני רבים כזירה אופנתית בלבד – הצליח ללכוד את רוח הזמן בתקופת המלחמה, וסיפק לקוראות כתבות תוכן רבות על כלכלה, פוליטיקה ונושאים נוספים.
צילום אופנה של לי מילר בפריז, 1944
סדרת התצלומים שלה ממלחמת העולם השנייה הייתה במובן מסוים גם שירת הברבור שלה כצלמת. בשנת 1947 היא נישאה לבן זוגה, סר רולנד פנרוז, צייר בריטי סוריאליסטי, ובאותה שנה ילדה את בנם, אנטוני פנרוז. בריאיון שנערך ב-2016 עם הגרדיאן הבריטי, ציין פנרוז כי אימו סבלה מדיכאון לאחר לידה והתמודדה עם התמכרות לאלכוהול, ככל הנראה בשל פוסט-טראומה מהמלחמה. בשנות ה-50 היא פנתה לבישול ועבדה במשך שנים כשפית.
צילום אופנה של מילר לווג בלונדון, 1950
עם מותה בשנת 1977, הוא גילה בעליית הגג של דירתה ארגזים עמוסים בצילומים, אשר חשפו בפניו את עברה כצלמת – עבר שאותו בחרה להסתיר. "לקח לנו חודשים למצוא ולפרוק את הארגזים, ואני זוכר שחשבתי לעצמי — זו לא האישה שהכרתי", סיפר פנרוז בריאיון ל"הארץ" בשנת 2020 לרגל יציאת הסרט התיעודי "ללכוד את לי מילר" שביימה טרסה גריפית. לימים המורשת הצילומית שלה תזכה לשורה ארוכה של תערוכות ורטרוספקטיבות, ספרים שנכתבו על חייה ועבודתה, ושימור הארכיון האדיר שלה, הכולל כ-60 אלף דימויים.
לי מילר בצילום של רולנד פנרוז, 1974
"האמא שהכרתי הייתה אדם עלוב, חסר תועלת, שיכורה שעבורה לעלות בזמן לרכבת היה אתגר מלא דרמה. משהו בפירוש לא הסתדר, לא הצלחתי ליישב הכול יחד. זה מה שמשך אותי בעצם לעסוק בה. הייתי מוכרח לקרוא הכול, להביט בכל דימוי, בכל מפה שהיא סימנה, בכל הערה על סדרי הכוחות", המשיך. "רציתי לקרוא ולהדביק הכול יחד. זה לקח לי שנים, נזקקתי לעזרה וכשאני מתבונן אחורה, אני מבין שזה היה מסע והוא היה מלא דמעות: האישה הזאת שביטלתי והתנכרתי לה, הייתה למעשה מי שעשתה את הדברים הכי יוצאי דופן. היא חיה חיים אדירים. חלק מהגילויים היו מדהימים אפילו עבור אבי, שהכיר את הצדדים המבריקים שלה. הוא לא ידע אפילו חצי ממה שהיא עשתה, היא לא סיפרה לו".
