לאה שנירר (64), מדריכה, מנטורית ובעלת סטודיו לפילאטיס. אימא של דוד (31), יוני (29), רפאל (15) ומיה (15)
לאה שנירר, איך הכול התחיל?
"הכול התחיל מבדידות. נולדתי בשליחות, כדי להחזיק את אמא שלי בחיים. כל בן אדם נולד עם שליחות מסוימת. אימא שלי היא ניצולת שואה ואחת מתאומות מנגלה. ברוך השם, היא ניצלה והצליחה להביא ילדים לעולם למרות הסבל שעברה. למזלה, היא עברה את הניסויים של מנגלה בגיל שש, כי אם היא הייתה עוברת אותם בגיל מאוחר יותר, היא לא הייתה יכולה להרות. אני נולדתי לה כמו נס, כמו הבובה שאף פעם לא הייתה לה בילדותה. אחרי שנולדתי, כששמו אותי על החזה שלה, היא לא הרפתה ממני, כי בשואה היא ראתה תינוקות שלוקחים ולא מחזירים. היא ראתה לנגד עיניה איך שרפו תינוקת שרק נולדה. אז אני נולדתי עם שליחות לשמור עליה בחיים. היא חיה בזכות זה שהיא הייתה צריכה לטפל בי.
"במובנים רבים, אני הפכתי להיות האימא שלה. דרכי היא עברה את הילדות, כי הילדות שלה נגמרה בגיל שש. דרכי היא הפכה להיות נערה. האחריות הזו הייתה עליי כל חיי. גם היום, בגיל 84, היא חיה איתי בבית. זו אחריות לא פשוטה לילדה. הייתי צריכה לחלק את החיים שלי בין לטפל באימא, לבין החיים שלי. אחי נולד חמש שנים אחריי ואני בעצם עזרתי לה לגדל אותו. רק כשהתגייסתי לחיל האוויר, התנתקתי מהבית.
"בגיל 21, הדודים שלחו לי כרטיס טיסה למונטריאול בקנדה, שם הכרתי את בעלי הראשון ועברתי לגור איתו בהרי הרוקי. המרחק מהארץ גמר אותי. מהבדידות, התחלתי ללכת ברגל בקור של מינוס 25 מעלות. יום אחד עברתי ליד מכון כושר בשם 'לטס גט פיזיקל', ומהחלון ראיתי אישה שרוקדת בבגד גוף חוטיני. הרגשתי כמו תינוק בחנות ממתקים. זו הייתה סינדי קיילף, גורו כושר בקנדה, שהבחינה במבטים שלי ויצאה אליי החוצה כדי לשאול מי אני. הייתי אז ילדה שריפדו אותה בפירה ולא התעמלתי מעולם. אחת שכותבים לה קבוע מכתבי פטור לשיעורי ההתעמלות בבית הספר. אבל היא אמרה לי שיש לי משהו בפנים שצריך לצאת החוצה, ושיש עליי אחריות בלתי רגילה כל החיים".
פשוט ככה?
"כן, ככה. היא אמרה שמגיע לי שיהיה לי גם טוב. היא זיהתה את האש שבערה בתוכי ועוד לא יצאה. למחרת בשמונה בבוקר הגעתי אליה. היא הציגה אותי בסטודיו כחיילת ישראלית. את השיעור היא התחילה בחיבוק עצמי, כמו שעד היום אני עושה עם הבנות שלי בפילאטיס. היא אמרה לכולן להסתכל במראה: 'ולחבק את עצמך, כי האדם היחיד שיש לך זו את עצמך'. אז הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: 'היי לאה, נעים להכיר אותך', כי מעולם לא היה לי זמן להסתכל על עצמי במראה. ואז איך שהתחילה המוזיקה, פרצה ממני האש והתחלתי לרקוד, זזתי כמו ג'יין פונדה, והיתר היסטוריה".
מה קרה אחר כך?
"נסענו ללוס אנג'לס כדי לפגוש את ג'יין פונדה. זה היה בשנות ה-80 וזו הייתה חוויה בלתי רגילה, ברור. חזרתי משם והפכתי למורה מחליפה. בהמשך, פתחתי יחד עם סינדי סטודיו בקלגרי. יום אחד בא אליי מתאמן אולימפי לאגרוף במשקל בינוני, שרצה שאאמן אותו באימוני כושר. נדרתי נדר שאם הוא זוכה במדליית זהב אולימפית – אני חוזרת לארץ. הוא זכה וחזרתי לארץ, כי בינתיים גם נפרדתי מבעלי. בארץ פגשתי את מוטל'ה שפיגלר, והוא הכיר לי את נמרוד דרייפוס שהיה אז במלון הילטון תל אביב. התחלתי מיד ללמד שם. באותה תקופה, כולם התעמלו שם: מיקי ברקוביץ', כל מלכות היופי, תמי בן עמי, מי לא. משפחת תמן שמעו עליי, וביקשו שאפתח להם מכון כושר במלון דניאל בהרצליה פיתוח. לימים גם פתחתי את סטודיו 10 ברמת השרון, שהיה לנשים בלבד.
"ואז חברה אמרה לי שיש לה אלמן להכיר לי, וככה פגשתי את צחי. היו לו כבר שתי בנות מהממות והבנתי שאני רוצה להיות איתם. ראיתי בצחי חבר מפרגן. הוא גר בגרמניה ואני גרתי בארץ. נולדו לנו הבנים הבכורים. אבל אחרי האובדן של אבי, שהיה מלא באהבת ישראל, היה לי קשה להמשיך לחיות בארץ. רציתי להיות עם צחי ועברתי לגור בגרמניה. המשכתי ללמד שם אירובי. יום אחד, אחרי אימון, לא יכולתי להתכופף כדי לגרוב גרביים. הייתה לי פריצת דיסק וטיפלו בי בפילאטיס. ככה נחשפתי לעולם הפילאטיס והתאהבתי בו. בשנת 2000, חזרתי לארץ ופתחתי סטודיו לפילאטיס בהרצליה פיתוח, והתחלתי במסע שלי. אז גם החלטתי שאני רוצה עוד ילדים, ואחרי שמונה שנים של טיפולי הפריה, נולדו לי התאומים רפאל ומיה. אני בן אדם שאוהב להמציא את עצמו מחדש. בגיל 60 התחלתי גם לשחק. הופעתי בתפקיד אימא של רפונזל בהצגת חנוכה והייתי נהדרת. שיחקתי עם מה קשור, עם מיה דגן, ועכשיו אני משחקת מפיקת אירועים בסרט 'מתחתנת' עם הילה סעדה".
החשיפה הגדולה שלך הייתה, למעשה, בתוכנית "מעושרות"?
"לפני כן הייתי מפורסמת כלאה שלמון, אבל לקהל הרחב נחשפתי ב'מעושרות' לפני עשר שנים. הכרתי את אורנה בן דור כבת לניצולת שואה. למעשה, הלכתי לתוכנית כדי לספר את הסיפור שלי. להשאיר מזכרת לדורות הבאים. המון אג'נדות היו שם: להיות דור שני לשואה, להיות אימא, האהבה הגדולה שלי לאופנה ישראלית וה'פאן לי', שאני כל כך מזוהה איתו. זה בעצם האני מאמין שלי. לכל אחד יש את הפעקלע שלו, כמו שאומרים ביידיש. הפאן לי זה כמו ה'מודה אני לפניך'. ברגע שאני אומרת פאן לי ושואו טיים – אני כבר בחצי הדרך. כי אף אחד לא יעזור לך אם לא תעזרי לעצמך, כי אם אין אני לי – מי לי? אבל היה לי מאוד קשה עם מה שיצא מהתוכנית, כי לא הבנתי שזו הולכת להיות תוכנית מציצנית.
"חשבתי שאני הולכת לספר על נשים חזקות עם סיפור חיים, לא על לגעת בעושר. הדגש על העושר השפיע גם על הילדים שלי, כי אצלי האושר הוא הדומיננטי, לא העושר. התוכנית הלכה בכיוון של נשים שהצליחו בזכות הבעל העשיר. בטלוויזיה זה הכול עריכה. עשו העתק-הדבק, והוציאו דברים מהקשרם. לא הצטערתי, כי בסופו של דבר הבאתי את עצמי. כשבן אדם מביא את עצמו, אנשים מזהים את האמת שבו. נכון, לא היה לי נוח עם החשיפה. אבל בזכות 'מעושרות', ידעו מי אני וניצלתי את זה כדי להפיץ את האג'נדה שלי. ראיתי בזה מקפצה. עכשיו יודעים מי זו לאה שנירר. אני יכולה לדבר על דור שני לשואה, על זוגיות בשלט רחוק, על הפריות והורות מאוחרת, על אישה ללא גיל, על אופנה ועל פילאטיס, כמובן. באתי עם דרך חיים. אין עליות ומורדות, זאת לאה. אצלי אין פייק. אני לא בן אדם של סיסמאות. אני לא מתיימרת להיות מי שאני לא".
מה היה הרגע הכי טוב שלך עד כה, ומה היה הרגע הכי פחות טוב?
"הרגע הכי טוב שלי, זה ברור, זה בעצם רגעים – ההריונות שלי והלידות. אם הייתי יכולה להיות שרה אימנו, הייתי יולדת עד היום. הם החיים שלי. בתקופת הקורונה היו לנו במשפחה שלושה אירועים, כי אני בן אדם של מסיבות ונולדתי לחגוג את החיים. חיתנתי את שני הבנים והתחתנתי שוב עם צחי. הפעם בלבן, כי בפעם הראשונה לא התחתנתי בלבן. הרגע הכי פחות טוב היה האובדן של אבי, שגם היה ניצול שואה. הוא היה שמחת החיים שלי. הוא הביא לי את הפאן, את אהבת ארץ ישראל".
מה דעתך על הזרקות וניתוחים פלסטיים, את בעד או נגד?
"שכל אחת תסתכל במראה, תראה מה מפריע לה ותעשה עם זה מה שהיא רוצה. זה שלה. זה לא עניין של אף אחד. לא לשאול אף אחד. אפשר, כמובן, להתייעץ, אבל בסוף לעשות מה שטוב לך. כל אישה יודעת מה טוב בשבילה. פחד יש בכל דבר. אני עושה בוטוקס אצל ד"ר מרינה לנדאו, היא מעולה".
את שלמה עם המראה שלך?
"המראה שלי הוא חלק ממני. אני לא מבודדת אותו מהנפש. כשטוב לי בנשמה, אני מסתדרת עם המראה שלי באופן פנטסטי. ואם לא טוב לי – אז לא טוב לי ואני משתדלת שיהיה לי טוב, כי זה שלי. זה מה שיש ואני מנסה לעשות את הכי טוב שיש. אני מאמינה בלטפח את הגינה שלך, את מי שאת, בחיוך ובאהבה עצמית".
עשו לך פעם פשלת טיפוח?
"אף פעם לא עשו לי פשלת טיפוח".
מה טיפ הטיפוח המנצח שלך?
"ניקיון. לא משנה באיזו שעה, תמיד לנקות היטב את העור. ניקוי פנים, ניקוי פנים, ניקוי פנים. מגיל הנעורים ועד היום. זה הכי חשוב. וכמובן, לתת לפנים את הטיפוח הנכון לפי הגיל".
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"פעם בחודש וחצי, אני הולכת לטיפול פנים. אני מנקה את הפנים עם הסבון של פולה בליק. משתמשת גם ברפידות של פולה עם חומצות. גם הסרומים וקרם העיניים שאני משתמשת בהם הם של פולה. אני גם מאוד אוהבת את הסרום החדש והחכם של קליניק. קרם הלילה שלי הוא מהליין של ד"ר מרינה לנדאו. פעם בכמה זמן, כשאני בבית בהמבורג, אני עושה פילינגים עם חומרים מאוד פעילים. ביום אני לא תמיד מורחת מייק-אפ. המייק-אפ הכי טוב, לדעתי, הוא של ארמאני. אין כמוהו. הקונסילר שאני משתמשת בו הוא של מאק. גם העיפרון לגבות והליפסטיקים – גוון טבעי ליום ואדום לערב – הם של מאק. מסקרה אני לא צריכה, כי יש לי תוספות ריסים שאני עושה אצל ויקטוריה. כשיש ריסים – לא צריך כלום".
איך את מטפלת בגוף?
"אני אוהבת את קרם הגוף של לנקום. בבשמים, יש כמה שאני אוהבת. במהלך היום את ג'ולייט האז א גאן ואת הבושם הלבן הנו פרפיום. יש לי גם בושם מעולה של שאנל ובושם שאני קונה תמיד בחו"ל: קלקה פלייר".
מי מטפל לך בשיער?
"שגיא דהרי, כפרה עליו, הוא מעצב השיער שלי. שגיא שינה אותי. הוא מעז איתי, הוא ההשראה שלי. לוקח אותי למקומות שלא חשבתי עליהם. בשנה האחרונה, עשיתי איתו בערך עשרה מראות שונים. הוא עוזר לי כל הזמן להמציא את עצמי מחדש, כי אני כן בן אדם שאוהב להמציא את עצמו מחדש. הייתי גם פרזנטורית של פאות, ואז גיליתי שאם בא לי פוני בבוקר – אני שמה פאת פוני. היום אלה אביזרי שיער לכל דבר, לא רק לדתיות. פן אני עושה אצל הספר השכונתי פה, בהרצליה פיתוח. אני לא חופפת אף פעם בבית, כדי שלא יירטבו לי הריסים".
8 צפייה בגלריה
"כשטוב לי בנשמה, אני מסתדרת עם המראה שלי באופן פנטסטי". לאה שנירר בשנת 1985
(צילום: ארכיון לאשה)
ספרי על שגרת התזונה והכושר שלך.
"אצלי הכול כלול. זה החיים שלי – מהסנדוויץ' לילדים ועד הקינואה בארוחות הצהריים. לפני הכול, אני קמה בבוקר ויוצאת לריצה או להליכה על החוף מתחת לבית. חוזרת ומכינה סנדוויצ'ים בריאים לילדים, כי זו דרך חיים – לא אורח חיים. שותה קפה שחור לארוחת הבוקר. מאוחר יותר, אוכלת יוגורט ובננה. תמיד-תמיד, יש לי באוטו קופסה קטנה עם צימוקים, אגוזי מלך, שקדים, תמרים ותפוח עץ חמוץ ירוק. בצהריים אני אוכלת חזה עוף או דג, ירקות מאודים או פשטידת ירקות. אין אצלי יום בלי מרק. אני מאוד אוהבת ירקות מאודים על מצע של קינואה או אורז בר. סושי אני לא אוהבת, מעדיפה פסטה. סלט תמיד יש בבית. יש גם את סלט 'לאה' – חסה, רצועות עוף, קינואה וטחינה גולמית. הכול בקלילות. בערב אני אוכלת מה שבא לי. אני אוכלת הכול. יש כאלה דברים טעימים בעולם, אז למה לא ליהנות? מה, אני אסע לפריז ולא אוכל קרואסון או בגט? בן אדם לא משמין מפעם אחת. אני לא אוכלת את זה בדרך חיים שלי, כי זה לא מחזק שום דבר בגוף שלי. אבל זה טעים. החיים יפים. אנחנו פה רק לסיבוב אחד, אז בסיבוב הזה אני טועמת מהכול. אני מגוונת. יש בי שלל צבעים. אני כן מחנכת את הגוף שלי לשתות מים, אבל אם בא לי זירו – אני אשתה, כי אין דבר כזה 'אסור'. כל דבר שהוא לא בהגזמה, הוא בסדר. מאז שעברתי לפילאטיס, הגוף שלי השתנה. פילאטיס זה אורך. זה האהבה של הגוף. את מחזקת ומחטבת. משקולות זה פמפום. פילאטיס זה יציבה, חיבור של גוף ונפש. זה עובד בראש ובראשונה על מרכז הגוף – על הבטן ועל הרגשות. זה פותח אותך. אין על פילאטיס. נקודה. זה לא טרנד, זו דרך חיים. הכול אצלי זה דרך חיים.
"בתקופת הקורונה, העברתי שיעורים מהגינה בבית וקיבלתי הודעות מנשים מכל הארץ שכתבו לי על השינוי שהן עברו. אז החלטתי לייצר ערכה בשם 'מלאה אליה' יחד עם ליאת מוליוב. מאז ג'יין פונדה והקלטות, זה תמיד היה החלום שלי, להגיע לכל אישה בבית. יש בה כל מה שצריך לאימון: גומיות, כדור, מזרן והיילייט – ברקוד שרואים אותי בלייב מעבירה שיעור. כל המארז מגיע בתיק, שאפשר גם לקחת לחופשה".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?
"אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום: לא לעשות עניין מעניין ושזה בסדר לא להיות בסדר. אם הייתי מפנימה את שני המשפטים האלה, לא הייתי מבזבזת כל כך הרבה שנים על לרצות אחרים על חשבון האושר והנוחות שלי. בזבזתי הרבה שנים על לקחת ללב ועל חשש שלא יאהבו אותי. מילדות, חשבתי שאימא שלי במצב שלה כי אני ילדה לא טובה. לא הבנתי שזה הרבה יותר עמוק מזה. ניסיתי כל הזמן לרצות אותה".
איפור לתמונות סטילס: רינת ישראלי | עיצוב שיער: ויטל הדס לאבישי מסטי | סטיילינג: מאיה מורנו | הפקה: ערן רחמני | בגדים: חלוק סטן עם נוצות, Mishimono | חזיית תחרה, Vagueetchanson | מכנסי ג'ינס וז'קט – סאקס | חולצה לבנה, Vagueetchanson | תכשיטים, הדס פורת ל-Pearlgem | שמלה שחורה עם נוצות, Mishimono | משקפי שמש, שאנל | מכנסיים מחויטים ומחוך – Margot Studio | מעיל בהיר, Mishimono | שרשרת, שאנל | מגפיים שחורים ונעליים – אוסף פרטי
