לפעמים שמלה היא לא רק שמלה, בטח כשמדובר בשמלת הוט קוטור של בית האופנה דיור. היא מייצגת חלום, כרטיס כניסה לעולם של פנטזיה, ותג מחיר שמתחיל ב-50 אלף דולר. היה זה צלם האופנה פטריק דמרשלייה, שהלך השנה לעולמו, אשר אמר: "עם דיור הוט קוטור, החלום כבר כאן". החלום הזה עומד גם במרכזם של שני סרטי קולנוע עלילתיים שעולים בימים אלה לאקרנים ומתקיימים בחלל האטלייה לתפירה עילית של כריסטיאן דיור, שב-1947 ייסד את בית האופנה עם קולקציית ה-New Look המפורסמת והלך לעולמו עשור לאחר מכן. שני הסרטים מבקשים להפיח חיים מחודשים בעולם הולך ונעלם של הוט קוטור, תוך שהם מטעינים את המיתוס של בית האופנה בערכים של חברות ואומץ.
הסרט "הוט קוטור", שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל, הוא דרמה קומית המגוללת את סיפורה של אסתר (נטלי ביי), המנהלת היהודייה של הסטודיו לתפירה עילית באטלייה של דיור בפריז, שנמצאת לפני יציאה לגמלאות. יום אחד התיק שלה נגנב על ידי שתי צעירות במטרו של פריז ומוחזר אליה על ידי ז'אד (לינה חודרי), בת מהגרים צעירה שמוקסמת משמלות ההוט קוטור – אלה שמסמלות עבורה את "צרפת", המדינה שהיא לא מרגישה שייכת אליה. בין שתי הנשים מתפתחת חברות אישית ומקצועית, בעקבות הצעתה של אסתר לחנוך אותה לתפקיד תופרת עילית כמותה. כמו שאמר בעבר הרב משה קרליבך: "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". ואסתר מאמצת את ז'אד כבתה.
9 צפייה בגלריה
חלל הסטודיו הסגור כמעבדה לשינויים חברתיים. מתוך הסרט "הוט קוטור"
(צילום: רוג'ה דו מין)
הסרט שביימה סילבי אוחיון אינו סרט על אופנה, אלא על שילוב חברתי, מעמד וחברות בין שתי נשים. אבל הוא גם עושה שימוש במיתוס של ההוט קוטור וחלל הסטודיו הסגור כמעבדה לשינויים החברתיים, הדמוגרפיים, הגזעיים והפוליטיים שאיתם מתמודדת צרפת בשנים האחרונות. "הרבה יותר טוב כאן מסן דני, נכון?" שואלת אחת התופרות את ז'אד, שמצידה תוהה מהיכן נודע שהיא מגיעה מהפרבר המושמץ. "אני גדלתי שם", עונה אותה תופרת, ובכך מצביעה על הטרנספורמציה החברתית, זאת שלכאורה כל אחד ואחת יכולים לעשות, משכונת מצוקה לשדרות מונטאן היוקרתיות בפריז.
השיח הזה מוביל את אוחיון להשתמש בתפירה עילית לא רק כבית לתפירת שמלות בלבד, אלא כסמל של צרפת. באחת הסצנות, חברתה השחורה והמובטלת של ז'אד, שותפתה לפשעים קטנים ועבירות קלות, מודה שהיא רק רוצה לא לעבוד ולחיות על כספי משלם המיסים. "את לא צרפתייה, את ילדה מהפריפריה", היא מזכירה לז'אד, שמצידה נאבקת לפרוץ את מעגל העוני ולהשתלב בחברה. "אל תשכחי את זה. תכף גם תתחילי לשיר את ההמנון". זהו רמז לא דק ליחס של מהגרי צרפת למדינה שחרטה על דגלה: חירות, שוויון ואחווה.
המתח בין יוקרה לעוני, בין "צרפתים" ל"מהגרים", בין לבנים לשחורים ויהודים לכל השאר, מתגלה גם בסצנה הנערכת ברכבת הפרברית בין אסתר לשני בני מהגרים מתבגרים ש"מסתלבטים" על הבלייזר שלה. "זה לא בלייזר! זה מעיל מצמר על פי דוגמה של מיסייה דיור", עונה להם אסתר, ומתחילה לספר על איכויותיו של הבד מול המעילים הסינתטיים שהם לובשים. "תת רמה, גועל נפש", בלשונה. זוהי סצנה שמזכירה את זו מהסרט "השטן לובשת פראדה", שבה מירנדה פריסטלי, עורכת מגזין Runway, מסבירה למתמחה הצעירה אנדריאה סאקס על גלגולו של גוון הסריליון (תכלת שמיים), לאחר שזו מזלזלת באיכות של בגדי העילית שבחדר.
וזה לא הסרט היחיד שוודאי השפיע על אוחיון. הסרט התיעודי "דיור ואני" של פרדריק צ'אנג כנראה עמד לנגד עיניה לא אחת באופן שבו מתנהל המנהל האמנותי בחדר והיחס של העובדות ליצירה עצמה. הבחירה באטלייה של כריסטיאן דיור נולדה אצל אוחיון לאחר שהתלוותה לחברה ממשפחה אמידה בחיפוש אחר שמלת הוט קוטור לחתונה. "הייתי מופתעת מההבדלים בין השפה המקצועית הגבוהה לשפה הנמוכה ולרכילות ששלטה במתפרה. החלטתי שאני אעשה מחווה לנשים שעובדות במתפרות הללו", הסבירה אוחיון בריאיון. "רציתי להראות את התופרות בעבודה ולהראות שמעבר ליצירה הזו, למדע המדויק הזה בעצם, עומדות נשים שיוצרות את הפלאים הללו. הנשים שבניגוד לעושרם של בעלי העסקים האלה, לא מרוויחות הרבה כסף. להפך, הן מתוגמלות מעט מדי בניגוד מוחלט למעצבים".
"דיור הוא אחד מבתי האופנה הוותיקים ויש ספרות רבה על היצירה של מיסייה דיור. גם הייתה תערוכה מקיפה במוזיאון לאמנות דקורטיבית בפריז", הוסיפה אוחיון. "התערוכה חשפה כל דבר על המעצב: הבגדים, סיפור חייו, המסורת. הצלחתי לתעד את זה הודות לחמישה ספרים נפלאים וסרטים דוקומנטריים. דיור היה הומו ובא ממשפחה אולטרה בורגנית. הוא הצליח להתעלות מעל הדעות הקדומות ולמצוא לו מקום חשוב בעולם האופנה והתרבות. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, הוא יצר שמלות רבות שאתגרו את החברה ואת הדברים המקובלים עד אז. הוא יצר שפה חדשה".
(קטע מהסרט "גברת האריס נוסעת לפריז")
"הוט קוטור" הוא לא הסרט היחיד על דיור. בחודש שעבר התקיימה בארצות הברית הקרנת הבכורה של קומדיה המתקיימת באטלייה של מיסייה דיור: "גברת האריס נוסעת לפריז", המבוססת על ספר באותו שם שפרסם הסופר האמריקני פול גאליקו ב-1958 (לאקרנים בישראל יגיע הסרט ב-27 באוקטובר). אם עלילת "הוט קוטור" הצרפתי מתקיימת בימים אלו ואפשר לראות בו גם עיצובים המתכתבים עם עבודתה של המנהלת האמנותית מריה גרציה קיורי – סרטו החדש של אנתוני פביאן מתקיים בשנות ה-50 של המאה ה-20, ימי הזוהר של בית האופנה.
העלילה בקצרה: אדה (לזלי מנוויל) היא אלמנת מלחמה בגיל העמידה העובדת כמנקה בבתי עשירים וחולמת על שמלת הוט קוטור מפריז. היא אוספת את כל כספה ועושה את הדרך לעיר האורות כדי לרכוש שמלת ערב מקו ההוט קוטור של דיור, רק כדי להיתקל בחברה הסנובית ובמנהלת האטלייה גסת הרוח קלודין קולברט (שאותה מגלמת בחן איזבל הופר). משם מתפתלת העלילה וכוללת סיפור אהבה רומנטי, התפתחות המותג עצמו מבחינה עסקית, ולא מעט קשיים שבהם נתקלת גברת האריס, עד לסוף הטוב והעצמאי שהיא בונה לעצמה.
מתוך "גברת האריס נוסעת לפריז"
על אף השוני בעלילה, יש קווי דמיון ברורים בין שני הסרטים: במרכזם עומדות גיבורות לא צעירות שעוברות תהליך של שינוי בזכות האמונה והתשוקה לעבודה, ושתיהן מאמינות במוביליות חברתית שיכולה להיעשות באמצעות שמלת הוט קוטור של דיור, עניין פעוט של 50 אלף דולר היום, 500 ליש"ט בשנות ה-50. שמלה של פעם בחיים, וגם זה רק אם ידך משגת או שפרקת עליה את כל החסכונות כפי שעשתה האריס. אם מחפשים נימת ביקורת קלה על החלום שבסרט (ושברו), באחת הסצנות מפסידה האריס את כל כספה במרוץ כלבים לאחר שהיא מהמרת על כלב בשם "הוט קוטור".
מתוך "גברת האריס נוסעת לפריז"
על עיצוב התלבושות של "גברת האריס נוסעת לפריז" הופקדה זוכת האוסקר ג'ני ביבן, שנהנתה משיתוף פעולה של בית האופנה ואף ביקרה בארכיון של דיור בפריז, שהשאיל לה כמה שמלות. עם זאת, סיפרה ביבן בריאיון למגזין ווג, השמלות היו בגוונים של שחור ולבן, בעוד השמלות הצבעוניות שמופיעות בסרט עוצבו כולן על ידה. ב"הוט קוטור" שכרו את שירותיה של ג'סטין ויויאן, מעצבת שמלות שעובדת בארכיון דיור ושימשה כיועצת טכנית. במקרה הזה, לא היה שיתוף פעולה מצד בית האופנה הנמצא בבעלות תאגיד היוקרה LVMH. דובר המותג סירב להגיב לפניית יומון האופנה WWD בנושא, אולי בשל המסרים של הסרט על השסע בחברה הצרפתית.
הוט קוטור, אותה מלאכת תפירה עילית שנעלמת אל מול תעשיית האופנה המהירה, ודאי נבחרה לעמוד במרכז הסרטים מכמה סיבות, סימבוליות ופרקטיות. לצד הרצון לחשוף את קהל הצופים והדור הצעיר לעולם הקסום (אם כי גם מנותק, יש להודות) של בגדים שנתפרים מהבדים הטובים ביותר לפי מידה – הממסדיות והאייקוניות של ההוט קוטור ושל בית דיור בפרט, מצביעות על מרחב מוגן, בטוח, קלאסי, אי של יציבות בעולם של כאוס. לא בכדי היה דיור בית האופנה שהקים לחיים מחדש את התפירה העילית בתום מלחמת העולם השנייה. כך או כך, שני הסרטים יחד מציבים את הסטודיו להוט קוטור של כריסטיאן דיור כמקום נחשק, מלא ביצירה ובעיקר בנשים שבלעדיהן אי אפשר היה לתפור את החלומות היפים למי שמוכן לשלם המון כסף עבור הגשמתם.
