ביתה של מעצבת האופנה ענת חפץ הוא תבנית נוף חייה. כל ציור, פסל, תצלום, חפץ וטוסטר-אובן בבית מציינים נקודה אוטוביוגרפית בחייה, מרכיבים סיפור שלם ואחיד. כאן נסיעה לדרום אפריקה, פה מפעל שעבדה בו בטורקיה, שם מסעדה שאכלה בה בסין, זיכרון שפורץ החוצה מלפני 30 שנה ויותר. חפץ (66) היא אחת ממעצבות האופנה הישראליות המצליחות בעולם שאתם לא מכירים. עם תום לימודיה במחלקה לאופנה בשנקר (שם גם לימדה בעבר), עבדה במשך ארבעה עשורים בתעשייה העולמית, מייצרת אופנה מהירה ומסחרית עבור ענקיות כמו פרימארק, מרקס אנד ספנסר, אסוס, טומי הילפיגר ואחרים. במקביל גם עיצבה מדים לחברות מקומיות, ביניהן חברת התעופה אל-על, רשת מלונות דן ואחרים. למעשה, יש סיכוי סביר שאחת החולצות שתלויה לכם בארון היא פרי עיצובה ופיתוחה של חפץ.
28 צפייה בגלריה
"בעיניי שחור הוא ממש צבעוני ואני גם אוהבת שכבות של שחור על שחור. זה מרגיע אותי"
(צילום: ענבל מרמרי)
עכשיו היא חזרה הביתה. השנה השיקה חפץ את המותג KAWAYAN (במבוק בטאגלוג, השפה המדוברת בפיליפינים), שהחל בעבודות אמנות שלה על במבוקים והמשיך להדפסים המופיעים על בדי משי, לצד חטיבת בגדי עור נעימים למגע, בצבעוניות כמעט מוחלטת של שחור. 15 עותקים מכל דגם – הערת שוליים במונחים של עולם האופנה, גרגר אבק ביחס לכמויות של עשרות או מאות אלפים שבהן ייצרה בעבר מכל דגם. היא פועלת כיום מתוך סטודיו קטן בבית סוכנות ישן בגני יהודה, מרחק שתי דקות נסיעה מביתה בסביון, שבקרוב צפוי להיהרס ועליו תבנה חפץ את ביתה החדש.
בעוד רבות מבנות גילה יוצאות לפנסיה, חפץ לא מורידה הילוך עם רשימת פרויקטים עתידיים. "אנשים אומרים לי: מה, תעברי לבית חדש בגיל 70? ברור, למה לא, אני בעשייה. לא בא לי פנסיה ואני לא מרגישה שאני צריכה פנסיה. אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה. אם הייתי צריכה לבחור תחביב – זה היה עיצוב אופנה", היא אומרת בריאיון ל-Ynet. "אני אוהבת להיות בתנועה, לפגוש תרבויות אחרות, שווקים, אנשים; ומצד שני, בית זה גם מקום בטוח, כי יש לי תמיד לאן לחזור. השורשים שלי פה, המשפחה שלי כאן. אז אני יוצאת וחוזרת. אז אני נוסעת, קולטת, מעכלת, חלק מכניסה הביתה, חלק נכנס לקולקציה. הכול מתקיים בערבוביה".
28 צפייה בגלריה
"אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה. אם הייתי צריכה לבחור תחביב – זה היה עיצוב אופנה"
(צילום: ענבל מרמרי)
אל הפיליפינים עברה לפני כשש שנים בעקבות עבודתו של בן זוגה, איש העסקים וההיי-טק שמוליק וייס. "ההורים שלי נפטרו אחד אחרי השנייה, והייתי עצובה. שמוליק, שעבד הרבה בפיליפינים, הציע שנעבור למנילה לכמה שנים". אל הנסיעה הצטרף בנם המשותף דניאל, שהיה אז בן 14 (לכל אחד מהם ילד מנישואים קודמים). חפץ המשיכה ללמד עיצוב אופנה במנילה ובמקביל פגשה את האמנית שבה. היא החלה לחרוט ולצייר על במבוק ועבודותיה הוצגו במוזיאון אילה, המוזיאון לאמנות בעיר הבירה. משם הדרך לעיצוב בגדים במותג משלה הייתה טבעית.
למעשה, היא מספרת בשיחה המתקיימת במטבח ביתה, KAWAYAN הוא מותג האופנה השני שהקימה. קדם לו מותג בשם "רסיטל" שפתחה בשנת 1985. "לפני אולם החתונות", היא צוחקת. "פתחתי סטודיו ברמת השרון עם מתפרה ושואו-רום, ובמקביל המשכתי לעצב לתעשייה. אחרי שלוש שנים, הבנתי שאני שונאת את זה. העדפתי לעבוד עבור התעשייה ולא עבור לקוחות פרטיות, כי אני מוצאת אתגר לעשות את החולצה הכי יפה בשני ליש"ט. אני מאמינה שמי שתקוע כל החיים במותג של עצמו, מפסיד. בשבילי, ללכת בלונדון ולראות חולצת טי שעיצבתי למרקס אנד ספנסר לפני 15 שנה זאת גאווה. אני זוכרת הכול. יש לי במוח תאים תפוסים באינפורמציה לא חשובה ורלוונטית".
כולם רוצים להיות מעצבי סופרסטאר מפורסמים, ואת להפך.
"לא עניין אותי אם כתוב על הדגם טומי הילפיגר, מרקס אנד ספנסר או ענת חפץ. אבל אני מסתכלת על השינוי שאני עושה בשנים האחרונות כתיקון. פעם ייצרתי בעשרות ומאות אלפי חתיכות – עכשיו זה 15 יחידות מדגם. בעבר הקמתי וניהלתי אתר אונליין באנגליה בשם everything 5 pounds (שממשיך לפעול בלעדיה, א"י), לאחר שזיהיתי עודפי בגדים מטורפים בכל העולם. כאב לי הלב על הטינופת והזיהום בעקבות ההטמנה ושריפת הבגדים. קנינו את העודפים בליש"ט ומכרנו בחמש ליש"ט. נהיה מזה עסק עצום, מכרנו 40 אלף פריטים ביום. היום אני יורקת לתוך הבאר שהתפרנסתי ממנה".
תסבירי.
"אני דוגלת בלא לקנות הרבה, אלא לקנות טוב. את הבגדים שאני מעצבת אפשר ללבוש גם בעוד עשור. למה כל הזמן לקנות ולקנות ולקנות?"
כי אנשים רוצים חדש כל הזמן. יש אשליה שזה טוב, מפגין עושר, שפע.
"במקום לקנות שש גלביות זולות ב-500 שקל, למה שלא תקני אחת טובה ממשי ב-3,000 שקל? תרגישי בה כמו מלכה ותלכי איתה לארבע חתונות. אם את יפה בה היום – לא תהיי יפה בה גם מחר? למה צריך תמיד משהו חדש לאירוע? לא תמצא אותי אף פעם מוציאה את המשפט 'אוי, יש לי חתונה, אני צריכה ללכת לקנות משהו יפה'. כבר יש לי משהו יפה, למה אני צריכה ללכת ולקנות?"
את מעצבת אופנה ותיקה ובעלת שם, וזה ודאי גם מעניק לך ביטחון עצמי בבגדים שאת לובשת. אנשים קונים בגדים חדשים גם כי הם חסרי ביטחון לגבי המראה שלהם.
"יכול להיות שאם הייתי חסרת ביטחון, הייתי קונה כל הזמן. כמעצבת, תמיד ידעתי איך אנשים חיים בתוך הבגד, כי הקניינים תמיד עדכנו אותי. גם ללקוחות שלי היום בחיים לא אגיד שזה נראה טוב כשזה לא, משלוש סיבות: הראשונה, כי זה לא נראה טוב; שנית, זה השם שלי; שלישית, באיזשהו שלב היא תבין שהיא נראית גרוע והיא תתבאס. אז אני אומרת את האמת".
עד היום עיצבת לאנשים שלא הכרת. עכשיו יש לך לקוחה ספציפית שאת נתקלת בה לראשונה. מה גילית עליה?
"מי שמגיעה אליי, יודעת לאן היא הגיעה. הן ראו את הקולקציה באתר, יודעות את המחיר, זה לא לקוחות מזדמנות. לפעמים שואלות אותי: 'למה את לא עושה צבעוני?' התשובה היא כי אני לא רוצה. זה מה שאני אוהבת ואנשים מקבלים את זה. היום אני עושה בגדים שאני רוצה ללבוש".
הנכס: חמישה חדרים על שטח של 260 מ"ר בנוי הניצב על מגרש בגודל 1,350 מ"ר.
השכונה: סביון.
הדיירים: ענת חפץ (66), מעצבת אופנה; שמוליק וייס (65), איש היי-טק; ודניאל וייס (21), חייל.
ותק בבית: 21 שנה.
מי עיצב את הבית? "הבית עוצב בזמנו על ידי האדריכל עודד גבולי יחד איתי, כשההשראה הגיעה מטברנה בקפריסין. במהלך שנות ה-80 עבדתי עבור מייסיס בקפריסין וביליתי בטברנה שאהבתי. מיד ידעתי שכזה אני רוצה. מה שמייחד את המבנה הוא שכמעט מכל פינה בבית אפשר לראות את יתר חלקי הבית, כאשר מהפטיו אפשר לראות את הכול".
איך זה לעבוד עם מעצב נוסף על המרחב הפרטי? "אני תמיד בוחרת אנשים קשובים, וגם נותנת הערת אזהרה, כמו בטאבו", היא צוחקת. "אדריכלות אומנם אינה המקצוע שלי, אבל יש לי רצונות ואהבות, ובסופו של דבר זה הבית שלי. חשוב לי שהבית לא ייראה כאילו יצא ממגזין".
28 צפייה בגלריה
"אדריכלות אומנם אינה המקצוע שלי, אבל יש לי רצונות ואהבות, ובסופו של דבר זה הבית שלי"
(צילום: ענבל מרמרי)
מה היה חשוב לך במיוחד בעיצוב הבית? "קווים נקיים. אני מאמינה שהמבנה צריך להיות נקי והחפצים שאתה ממלא אותו בהם צריכים להכניס לתוכו חום. אם תרוקן את הבית מהחפצים והאנשים שבו – תגלה רצפת אבן וקירות לבנים".
האם יש קשר בין סגנון עיצוב האופנה שלך לסגנון העיצוב של הבית? "הבית בהיר וכל הקולקציה שחורה – אבל יש קשר. אני חושבת שאני מעצבת בקווים נקיים ומקווה שאני מעצבת בגדים לא טרנדיים, שהם לא חלק ממעגל האופנה. גם הבית שלי בן 21 שנה ונראה בסדר. הוא לא נראה ישן אלא מוקפד, ביתי וחי. הכישלון שלי זה הסלון", היא נאנחת. "אף אחד לא יושב בו אף פעם, חוץ מפעמים בודדות בחורף. אנחנו מעדיפים את הפטיו".
28 צפייה בגלריה
"כמעצבת, תמיד ידעתי איך אנשים חיים בתוך הבגד". הקולקציה של KAWAYAN
(צילום: מירי דוידוביץ')
כיצד היית מגדירה את סגנון עיצוב האופנה שלך למותג Kawayan? "אני מאוד מושפעת מיוז'י יאממוטו, המעצב האהוב עליי ביותר. אם תפתח את ארון הבגדים שלי, אני חושבת שיש לי את אוסף הבגדים הכי גדול שלו מלפני 40 שנה ועד היום. עכשיו הם איבדו לקוח, כי אני לובשת רק את הבגדים שלי. בכלל, אני מחוברת מאוד לתרבות יפן: הניקיון, האיפוק, המינימליזם. מצד שני, אני לא אוהבת את הקור והריחוק. כשאתה מגיע מבחוץ – אתה יכול לאמץ רק את מה שאתה אוהב".
שלושת פריטי המפתח בקולקציה שלך? "גלבייה מודפסת שאני תמיד לובשת, מכנסי שרוואל מכל הבדים, ופריטי העור בקולקציה שמתיישנים נהדר".
כיצד היית מגדירה את סגנון הלבוש שלך? "שחור. אני מאוד אוהבת שחור. בעיניי הוא ממש צבעוני ואני גם אוהבת שכבות של שחור על שחור. זה מרגיע אותי. כמעצבת, אני מתעסקת הרבה עם צבעים, וכשזה מגיע אליי אני אוהבת שקט ויחד עם זאת מראה מאוד חזק".
איך את מתלבשת בבית? "בשחור. גם התחתונים והחזיות שלי ממרקס אנד ספנסר שחורים".
מה הפינה האהובה עלייך? "הספה בפטיו, שעליה אני גם נרדמת לפעמים".
היכן את נוהגת להירגע בבית? "על אותה ספה בפטיו".
היכן את נוהגת לשתות את הקפה שלך בבוקר? "בפטיו".
28 צפייה בגלריה
"אם תרוקן את הבית מהחפצים והאנשים שבו – תגלה רצפת אבן וקירות לבנים"
(צילום: ענבל מרמרי)
עד כמה הדירה משקפת את אישיותך? "בגדול, מאוד, כי אני קצת רודנית", היא צוחקת. "עכשיו, נניח, אנחנו בונים בית חדש, אז שמוליק מתעסק בחוזים, בקבלנים, בניהול של הדבר, בעוד אני אחראית על איך זה ייראה. שמוליק יכול לומר: 'אני רוצה חניה לשתי מכוניות', אבל התוצאה הסופית היא שלי. הוא סומך עליי".
האם יש לך חדר ארונות? "יהיה לי בבית החדש".
על מה את מעדיפה לבזבז יותר: כלי בית ורהיטים או בגדים ואביזרי אופנה? "שאלה קשה. עד לא מזמן אהבתי לקנות הכול. עכשיו אני לא קונה בכלל בגדים, למעט נעליים. הבזבוזים הם בעיקר לבית".
פורסם לראשונה: 10:02, 09.10.22
