שנת 2023 נפתחה עם יבול של ספרי אופנה מקומיים, שמצטרפים למדף הספרים המתעבה משנה לשנה. עד לפני עשור, לדוגמה, אפשר היה לספור את ספרי האופנה שראו אור בעברית על יד אחת. בחודש האחרון ראו אור ארבעה ספרים חדשים, שניים מהם קטלוגים לתערוכות שניצבים כספרים עצמאיים: הממואר של תמרה יובל ג'ונס, ספר הצילום של דפי הגאי והקטלוגים לתערוכות "אלבר אלבז: מפעל החלומות" ו"שמלה, סימלה - שיבה לאנטיאה. מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית".
אלו חוברים לספרי מחקר, צילום וקטלוגים שפורסמו לאורך השנים: מקלאסיקות כמו "חליפות העתים" של אילה רז ו"שכרון עיצובים" של נורית בת-יער, דרך ספרי מחקר כמו "בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה" של ענת הלמן וספר המחקר של מעצבת הטקסטיל נאורה ורשבסקי, ושורה של קטלוגים מפוארים כמו "ארון הבגדים היהודי: מאוסף מוזיאון ישראל" ו"מקום לאופנה" שפורסמו על ידי מוזיאון ישראל, "ז'ה טם, רונית אלקבץ" ו"הנשף" של מוזיאון העיצוב חולון.
על השניים האחרונים, כמו גם על הכותרים החדשים על יובל ג'ונס ואלבז, חתומה חוקרת האופנה והאוצרת יערה קידר, שבאמתחתה כבר חמישה ספרים. שני הספרים משלבים את סיפורם האישי וההיסטורי של המעצבים בליווי מבחר מגוון ועשיר של דימויים. בשיחה איתה מספרת קידר כי בניגוד לספר על יובל ג'ונס, שעליו עמלה בשיתוף המעצבת לאורך עשור ("אני רואה את תפקידי כמיילדת"), הספר על אלבז מורכב בחלקו משיחות שעשתה איתו לטובת התערוכה על רונית אלקבץ, שאיתה היה בקשרי חברות ועבודה קרובים. ובכל זאת, ישנם אתגרים רבים ושונים בין כתיבת ספר עם מושא הכתיבה לבין התייחסות לדמות שכבר אינה בחיים. ראשית, לאדם חי יש רצונות ודעות משלו, בעוד על מישהו שהלך לעולמו אפשר לכתוב מפרספקטיבות נוספות, בניגוד לז'אנר הממואר הכתוב בגוף ראשון.
העבודה על הספר "אלבר אלבז: מפעל החלומות" החלה כבר בגיבוש התערוכה. "הספר לא מנסה להיות קטלוג של התערוכה", מחדדת קידר. "הוא ממשיך את מה שעשיתי בספר על תערוכת 'הנשף'. בתור מי ששנים קונה ספרי תערוכות, תמיד הדבר שחסר לי זאת התערוכה עצמה. קטלוגים רבים אולי מאגדים דברים שלמדת בתערוכה – אבל לא את המכלול שלה, וב'הנשף' שילבנו צילומים מתוך התערוכה וכאלה שנוצרו לתערוכה". על העבודה עם יובל ג'ונס היא מוסיפה: "תמרה היא אדם מאוד פרטי, כמעט לא נחשפת או מדברת על עצמה או על המקומות שהייתה בהם או שהגיעה אליהם. הספר הזה מאוד מנוגד לאופי שלה. חלק מתהליך העבודה היה לשחרר ולהבין שהסיפור שלה מלמד ומעורר השראה, ויכול לתת כלים לאנשים סקרנים וחולמים באשר הם, ולא רק לאנשי אופנה".
העושר העכשווי של ספרי אופנה מקביל לפריחת תערוכות האופנה של העת האחרונה, לאחר שמוזיאונים וגלריות מקומיות הבינו את חשיבותן מצד אחד, וגם את כוח המשיכה על הקהל שנוהר אליהן. אבל האם עוצר המבקר בתערוכה בסופה ורוכש קטלוג? "יש לזה קהל, ויעיד על כך קטלוג התערוכה על רונית אלקבץ שיצא במהדורה מצומצמת ובהמשך גם במהדורה שנייה שאזלה מהמלאי", מציינת קידר. "ראינו את זה גם עם 'הנשף', שנותרו ממנו עותקים ספורים, וגם במקרה של תמרה. הספר יצא לגיוס המונים בהדסטארט – דבר שמעורר חששות. כי או שתצליח או שלא – לאחר שהעבודה על הספר נעשתה וכל שנותר הוא להדפיס אותו. התגובות היו מדהימות והיא עברה את היעד. גם במקרה של אלבר, המון עותקים נרכשו עוד לפני שהספר ירד לדפוס, מה שאפשר לנו לאמוד את מספר העותקים".
אחד האתגרים שבהם נתקלים אלו שרוצים לפרסם ספרי אופנה הם הארכיונים הדלים של אופנה בישראל. גם בתקשורת האופנה דבר זה בולט בעבודה מול מעצבים, שחלקם הגדול לא שמרו או תיעדו את יצירתם לאורך השנים. אפילו בספר של תמרה יובל ג'ונס, שעשיר בתמונות ובקטעי עיתונות, היא מודה כי מבוטיק "מאוד" שפתחה בירושלים בשנות ה-60 נותר רק גזיר עיתון קרוע.
"באופן כללי, חסרים ארכיונים וזה האתגר הגדול והמשמעותי. הרבה דברים שנעלמו או לא תועדו", אומרת קידר לסיכום. "כיום יש שינוי תודעה ואנשים מבינים שלדברים האלה יש ערך. אתגר נוסף הוא הדפוס – החלק היקר ביותר בהפקת ספר – בעידן דיגיטלי שבו אנשים צורכים מידע דרך רשתות חברתיות ובאינטרנט. אבל אני מאמינה שאין תחליף לחוויה של ספר שאתה מחזיק ומדפדף בו, מריח את הנייר ומרגיש את החוויה הפיזית. לשמחתי, אני רואה שאנשים נהנים לצרוך תרבות אופנה ובמיוחד ספר שאפשר לחזור אליו, להרהר בו, ללמוד ממנו, להבין דרכו דברים חדשים. ובשפה העברית".
תמרה יובל ג'ונס
האלבום עב-הכרס "תמרה יובל ג'ונס" הוא שילוב בין ספר זיכרונות של מעצבת האופנה הוותיקה תמרה יובל ג'ונס (שחגגה בשבוע שעבר יום הולדת 78) בליווי אוסף תמונות מרהיב של עבודתה משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90, לבין ספר אופנה היסטורי המבקש דרך עבודתה להצביע על מגמות ותמורות שחלו בעולם האופנה בתקופה זו. במדף הספרים הדל של אופנה ישראלית, הספר של יובל ג'ונס הוא השני בלבד המתמקד בעבודה של מעצבת מקומית. קדם לו הספר "רוז'י בן יוסף – אופנה ישראלית מקומית 1960-1985", שראה אור ב-2008 ועסק במעצבת המותג "רקמה", שהלכה לעולמה יום קודם להדפסתו ולא זכתה לראותו.
הספר של יובל ג'ונס, המתפרס על פני 350 עמודי צבע, מורכב מסיפורים בגוף ראשון מתוך שיחות שהתקיימו לאורך עשור בינה לבין חוקרת האופנה והאוצרת יערה קידר, ומאגד מעל 300 צילומי אופנה. ביניהם תמצאו צילומי אופנה נדירים של פיטר הרצוג, צלם האופנה הנודע שפעל בישראל בשנות ה-60 ובוקר אחד בתחילת שנות ה-70 שרף את כל ארכיונו ונעלם (הוא מת בניו יורק ב-2001). כמו כן, הספר עשיר בעבודות של הצלם בן לם, שעבד בצמוד ליובל ג'ונס לכל אורך הדרך, והספר הזה הוא שלו לא פחות. "הספר הוא עדות לכישרונו הרב", מפרגנת לו המעצבת במילים חמות באחד הפרקים האחרונים.
אוהבי אופנה ימצאו בספר הזה רגעי נוסטלגיה רבים. עבודות העיצוב המוצגות לאורך הספר מעוררות השראה גדולה, בעיקר לדור הצעיר שהיסטוריה של אופנה מקומית זרה לו. עבור אלו שעסוקים בשאיבת מידע על אופנה עכשווית מהרשתות החברתיות בלי לחזור לארכיונים (הדלים כשלעצמם בישראל) או להתעמק ביוצרים שפעלו כאן לפניהם – הספר מאפשר התבוננות רוחבית בעשייה של יובל ג'ונס (והאופנה שהתפתחה בארץ), שהשיקה לאורך השנים למגמות מקומיות ובינלאומיות, כמו תרבות הבוטיקים בשנות ה-60, בגדים תקופתיים, היציאה לעבודה בחו"ל ועוד.
על אף העושר הוויזואלי של הספר, קריאה בו מרגישה שהוא מקמץ מעט בסיפורים. ז'אנר הממואר מאפשר היכרות אינטימית עם הכותב, אבל גם מייצר שיח חד-ממדי. יובל ג'ונס אומנם מעידה בספר על ביישנותה, אך ניתן היה להרחיב מבחינה טקסטואלית בכמה פרקים, כמו על עבודתה עם רוברטו קוואלי, דמות שלפחות כלפי חוץ נראית צבעונית מאוד; או לטפל בצורה אקדמית ופתוחה יותר בשאלת הניכוס התרבותי כביקורת שעולה בשנים האחרונות על בית האופנה "משכית" שיובל ג'ונס עבדה בו בצמוד למייסדת רות דיין. כך או כך, מדובר בספר חשוב המצטרף למדף הספרים הישראלי, עבור מי שיכול להרשות לעצמו את מחירו הגבוה.
מחיר: 395 שקל. להשיג בחנויות של המעצבים שתמכו בפרויקט: דניאלה להבי, סטורי, רונן חן, מאיה נגרי ומשכית, או ישירות דרך תמרה יובל ג'ונס בדוא"ל tamarayj@gmail.com.
דפי הגאי
Monaco (הוצאת APE), ספרה החמישי של צלמת האופנה דפי הגאי, הוא מבט מלא חמלה ואירוניה על אופנה, קרתנות ישראלית וזיכרונות אישיים נוסטלגיים. הספר מצטרף למדף ספרי הצילום הישראלים, שבשנים האחרונות התהדר בספרים של הצלמים המקומיים דודי חסון, תום מרשק ואסף עיני.
"מונקו" הוא ספר צילום פיוטי בן 40 עמודים שרואה אור במהדורה מוגבלת של 700 עותקים. הגאי, הפועלת כצלמת אופנה בינלאומית בשמונה השנים האחרונות, איגדה בספר עבודות עם מיטב הדוגמניות הישראליות, ביניהן ליתאי מרכוס (שגם מופיעה על כריכת הספר) וסאן מזרחי שמנהלות קריירה מצליחה מחוץ לישראל; רומי פלד, קארין קימל, הודא נקאש וסדרת תמונות של השחקנית ניב סולטן. רובן מצולמות בצילומי סטודיו נקיים, מישירות מבט אל הצופה.
בשיחה עם הגאי היא מסבירה כי הספר הוא "אינטרפרטציה לתרבות הקניונים, ובעיקר סביב הגלאם הפרובינציאלי של קניונים בישראל". היא עצמה בילתה רבות כילדה בקניונים בארצות הברית, שאליה היגרה משפחתה לשנתיים בעקבות עבודתו של אביה, ובהמשך כנערה בילתה לא מעט בקניונים שבישראל. הזווית האירונית שהיא מעניקה לנושא הוא צילום של מגדל אייפל הניצב בקניון הפתוח "פריז סנטר" של איש העסקים עודד שריקי בנתיבות. "מצד שני, האסתטיקה הזאת נוגעת בעבודה שלי כצלמת אופנה עכשווית ובדרך שאני חווה את עולם היוקרה של אופנה אל מול הבגדים שלרוב נמכרים בקניון: זולים, פשוטים, יומיומיים".
18 צפייה בגלריה
"האסתטיקה הזאת נוגעת בעבודה שלי כצלמת אופנה עכשווית". מתוך הספר "מונקו"
(צילום: דפי הגאי)
לאורך הצילומים בספר משחקת הגאי עם אסתטיקה שבין גבוה לנמוך, בין היוקרתי לפרובינציאלי, בין הרצון "להיראות כמו" לבין "הדבר האמיתי". צופים מיומנים יכולים לזהות את המהלכים שהיא מבצעת כבר בשתי התמונות הראשונות בכיכובה של ליתאי מרכוס, לבושה מערכת לבוש פרחונית של תחתונים וחזייה עם שובל אורגנזה ורוד. הבגד, שנוצר על ידי המעצבת אודליה ארנולד, הוא פרפראזה על עיצוב מפורסם של סן לורן, שאותו לבשה הדוגמנית לטיסיה קסטה בתצוגת אביב-קיץ 1999 של המעצב, ובאוקטובר האחרון נלבש למסיבת האלווין על ידי היילי ביבר.
היילי ביבר בעיצוב של סן לורן
אלבר אלבז: מפעל החלומות
הספר "אלבר אלבז: מפעל החלומות" הוא הקטלוג הרשמי של התערוכה שאצרה יערה קידר במוזיאון העיצוב חולון (נעילה: 25 בפברואר 2023), אך הוא גם ספר שעומד באופן עצמאי. זהו הספר הראשון והיחיד, בינתיים, המגולל את סיפור חייו ומציג סקירה מקיפה של עבודתו של המעצב הישראלי שהלך לעולמו במפתיע באפריל 2021. לאורך 220 עמודי צבע, מהלך הקורא בין תחנות בחייו האישיים והמקצועיים של אלבז: מילדותו בחולון, דרך עבודתו בניו יורק ובפריז לבתי האופנה של ג'פרי בין, סן לורן ולנוון, ועד המותג שהקים חודשים ספורים לפני מותו, AZ Factory.
מלבד התוכן המוצג בצורה בהירה בעברית ובאנגלית, כוחו של הספר טמון בעיצוב הגרפי של סטודיו Stinsensqueeze הפריזאי שחתום עליו והביצוע הגרפי של נטע הדר. דרך טיפוגרפיה מדויקת הובלטו ציטוטים של אלבז, הורכבו שילובים יפים בין איורי אופנה של המעצב לתצלומים מתצוגות שעליהן הוא חתום, ונבנה מתח נכון בין טקסט לתמונה. לדוגמה, כפולת העמודים המרגשת (עמודים 61-60) המציגה את הציטוט של המעצב "כשהייתי בן שבע או שמונה ציירתי כל יום סקיצה של המורה שלי ושל מה שהיא לבשה. בסוף השנה נתתי לה את ספר הסקיצות", כשלידו איורי אופנה כובשים שצייר כילד ותמונה של בני משפחת אלבז משנת 1971 עם "הדודה מספרד".
השפה הגרפית מתמידה לכל אורך הספר, שיצא במהדורה מוגבלת. אחת הכפולות היפהפיות ומעוררות המחשבה (שאפשר למצוא בה גם מסר סמוי) היא העמודים 93-92, המסקרים את עבודתו הקצרה של אלבז בבית סן לורן בשנים 2000-1998. לצד הציטוט "אני לא אוהב שלמות – אני חושב שזה מסוכן. אחרי שלמות יש לא כלום", מופיע צילום מתוך קמפיין לבית האופנה סן לורן בכיכובה של הדוגמנית סטלה טננט, ששמה קץ לחייה בערב חג המולד לפני שנתיים. מאחוריה תמונה קטנה של אלבז ומעל כולם מרחפת רוחו של המאסטר סן לורן – שלושה יוצרים מעוררי השראה שאינם עוד בין החיים. אחרי שלמות יש לא כלום.
שמלה, סימלה. שיבה לאנטיאה
קטלוג נוסף היוצא כספר עב-כרס בן 270 עמודים הוא "שמלה, סימלה. שיבה לאנטיאה – מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית" (הוצאת גלריה אגריפס 12), שחוזר לתערוכה באותו השם שהוצגה בגלריה "אגריפס 12" הירושלמית בשנת 2019 (אוצרות: נעמי טנהאוזר וריטה מנדס-פלור). למרות שזו הייתה תערוכת אמנות ולא תערוכת אופנה – היא התמקדה בפריט לבוש נשי: שמלה, דרכה מבקש הספר להאיר היבטים על התפתחות האמנות הפמיניסטית בישראל.
הספר, המתפרסם בעברית ובאנגלית, מאגד עבודות ציור, צילום, טכניקה מעורבת, מיצב, וידיאו ופיסול של 101 האמניות והאמנים שהשתתפו בתערוכה. הוא מבקש, בין היתר, לענות על השאלות: האם התרחשה מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית? האם יש קשר בין מגדר למעשה האמנות? והאם אמנות יכולה להשפיע על עיצוב תודעה פמיניסטית, על רקע עלייתן של תנועות כמו Me too ואתגרי המאה ה-21?
18 צפייה בגלריה
יואב פיש, "ונוס מרסקו", 2018, צילום דיגיטלי. מתוך הספר "שמלה, סימלה - שיבה לאנטיאה"
(צילום: דניאל חנוך)
עבודות האמנות בספר מציעות פרשנויות מגוונות לשמלה – ככסות, כסימן היכר מגדרי, ולתפקידה בתהליך הסוציאליזציה של ילדות וילדים ובהבניית זהות מינית ומגדרית. הספר מחולק לפרקים, תוך התייחסויות שונות לשמלה כפריט לבוש ילדי, מסוכן, כזה המשמש גם כפנטזיה וגם כמלאכת יד.
18 צפייה בגלריה
פמלה לוי, "ילדה בשמלה ורודה", 2001, חיתוך עץ. מתוך הספר "שמלה, סימלה - שיבה לאנטיאה"
(צילום: ריטה מנדס-פלור)
בפרק הפותח "ילדות, תזהרנה!" מצביעות האוצרות על האופן שבו תעשיית האופנה מתייחסת לילדות כאל נשים קטנות עם שמלות המציגות נשיות מופגנת. בפרק המטריד "מתחת לחצאיתה", הן בוחנות דרך עבודות אמנות את "הקו שבו מסתיימת השמלה – קו המכפלת או הצווארון – עשוי לעיתים קרובות להיות יותר פרובוקטיבי מעירום ממשי, ולעורר את הדמיון לגבי מה שנמצא מתחת". כאמור, למרות שהוא אינו ספר אופנה פר-אקסלנס, הוא מאפשר שכבה נוספת של פרשנות על פריט הלבוש הטעון, וחובבי אופנה, אמנות, לבוש ותרבות ימצאו בו עניין.
