תאמ;לק לי: שרון סטון בת 66 ונראית נהדר. לא "יחסית לאישה בת 66" – פשוט נראית נהדר.
את הקריירה שלה היא התחילה כמו כל צעירה יפה במיוחד שגדלה בפרובינציה וחלמה על תהילה. סטון עברה לעיר הגדולה, נרשמה לסוכנות דוגמנות, ואז חרשה את ניו יורק, ואחר כך גם את פריז ומילאנו, בעבודות דוגמנות שלא הכניסו אותה לרשימת הסופר-מודלס המצליחות בעולם אבל סידרו לה הכרה ופרנסה לא רעה, וניתבו אותה לשלב המקצועי המתבקש הבא – קולנוע.
היא הייתה בלונדינית ויפה ב"זיכרון גורלי" לצידו של ארנולד שוורצנגר, וקצת אחר כך, ב-1992, היא קיבעה את תדמיתה כפאם פאטאל האולטימטיבית ב"אינסטינקט בסיסי", עם שמלת גופייה קטנה ולבנה, רגליים משולבות והיעדרם הבולט של תחתונים.
לאורך השנים, סטון דיברה רבות על יחסיה המורכבים עם הסצנה ההיא, שבצילומיה הובטח לה כי "לא יראו דבר מתחת לשמלה", אבל באותה תדירות היא מרבה למנף אותה, שוב ושוב. המחווה האחרונה שברה את האינטרנט הקיץ עם תנוחה דומה על כיסא דומה, כשהיא מחליפה את ה"קומנדו" האייקוני של המקור בסט של הלבשה תחתונה.
בכלל, עמוד האינסטגרם שלה הוא מקור לא אכזב לכל מי שרוצה להתמוגג מעירום חלקי וממינימום השפעות הגיל על הגוף של שרון סטון. אבל יותר מהכול, הוא משמש הוכחה לעובדה שהיא לא עושה חשבון לאף אחד.
בין הכמעט-עירום של אז לכמעט-עירום של היום, סטון עברה לא מעט: היא הפכה לבודהיסטית, שרדה שבץ, איבדה כמעט את כל הונה כתוצאה מהונאה, תמכה בקווין ספייסי אבל גם הייתה פעילה בתנועת Me Too, והצליחה להישאר בתודעה הציבורית.
החלקים הפחות מצליחים ברזומה שלה קשורים דווקא לקריירה הקולנועית. ב-30 השנים האחרונות היא השתתפה בלא מעט סרטים, אבל להוציא את "קזינו" – אף אחד מהם לא מהסוג שמותיר חותם, כולל הזוועתון המביך "אינסטינקט בסיסי 2". ועדיין, לנצח היא תהיה זו שישבה בחדר החקירות מול מייקל דאגלס ובתנועה אחת של שיכול רגליים, היא הראתה לו, ולכולנו, ממה עשויים חלומות ארוטיים.
איך היא מתלבשת? סטון מזגזגת בין מראה מחויט בחליפות מוקפדות, לשמלות שחושפות הרבה עור ונוטלות את כל מה שנהוג לחשוב על הקשר בין סקסיות לבין נשים בעשור השביעי לחייהן, עוטפות אותו בשיפון ובפאייטים, וזורקות אותו לפח.
עם חוש טבעי ליצירת חיבורים בין "גבוה" ל"נמוך" ובין קז'ואל לקוטור, סטון מסוגננת מאוד ותמיד אלגנטית, בלי להיראות לרגע כאילו היא מתאמצת. היא באמת אחת הנשים הבודדות שיכולה ללבוש חולצה של גאפ עם חצאית של ורה וונג (בטקס האוסקר ב-1998) ולהפוך את המראה לטרנד, או ללבוש חליפה פרחונית בשלושה חלקים של אנטוניו מאראס (למשחקים האולימפיים בפריז ב-2024) ולצאת אלופת עולם.
כולם יודעים היטב מה היה מרגש כל כך במראה שלה ב"אינסטינקט בסיסי", אבל כדאי גם לזכור איך סטון התהדרה בסרט במלתחה מושלמת על טהרת גווני החום והפכה אותו מ"צבע של דודות" לשם נרדף ליוקרה אלגנטית. 30 שנה מאוחר יותר, במסיבת טרום-אוסקר של מגזין וניטי פייר בחודש מרץ השנה, היא הופיעה במעיל עור מרהיב בצבע קאמל ובאורך מלא, והוכיחה שהיא עדיין יכולה ללמד את כולן איך ללבוש חום בסטייל.
אם בסרט ההוא היא הוכתרה כ"גברת שלא אוהבת תחתונים", אין ספק שההופעות שלה על השטיחים האדומים מסמנות אותה בעיקר כמי שלא אוהבת חזיות. אפשר להצביע בעד, נגד או למי אכפת, ובמקביל ניתן לומר כי ההופעות הפומביות שלה – עם חזייה או בלעדיה – הן (לרוב) מבחינת שיעור ב"איך עושים את זה נכון".
הוכחה נוספת לחיבתה למראה נטול חזייה סיפקה סטון על השער ובין עמודי המגזין הרפר'ס בזאר הצ'כי האחרון, שם היא מצולמת בשלל תמונות עם מגוון בגדים והרבה מאוד חזה חשוף.
עתידות: סטון היא אישה חזקה שעומדת על דעתה בעולם של גברים. היא קולנית ולוחמנית, והיא טוענת שזו הסיבה שהוליווד הפנתה לה עורף וויתרה עליה. יכול להיות. יכול להיות גם שהיא לא שחקנית מספיק טובה, ויכול להיות שזה גורלה של כל שחקנית שמעזה להזדקן בתעשייה ולא קוראים לה מריל סטריפ. כך או כך, לא נראה שהוליווד עומדת להיזכר בה שוב.
אז מה כן? דוגמנית בית למרכז לטיפולי הצערה, וקריירה שנייה כמרצה בקורס "מגדר, גיל וקולנוע" באחת האוניברסיטאות הנחשקות בארצות הברית (אומרים שיש לה איי-קיו של גאון).
מחיאות כפיים או מטח עגבניות? על האומץ, על הסטייל, על הסקסיות והאלגנטיות שלא באות זו על חשבון האחרת, ועל הסצנה ההיא, שנותרה אייקונית במשך למעלה משלושה עשורים והפכה את דוקרן הקרח לכלי הרצח הכי ארוטי שיש – מחיאות כפיים.