עשר שנים אחורה, על רצפת הסטודיו הראשון של מעצב האופנה הד מיינר ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, נפרסו זה אחר זה קטלוגים בשחור לבן משנות ה-80 של שני מאסטרים ששינו את פני האופנה במאה העשרים: ג'ורג'יו ארמאני האיטלקי ויוז'י יאממוטו היפני. הראשון ניסח את האלגנטיות הנונשלנטית של החליפה הגברית, כמו זו שריצ'ארד גיר לבש בסרט ג'יגולו אמריקאי, השני פירק והרכיב אותה מחדש. מי שמדד על גופו ז'קט בעיצובם של השניים, יזהה מלאכת מחשבת ארכיטקטונית, שעוטפת את הגוף בדיוק מושלם. מיינר, אז בוגר טרי ומבטיח מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, היה מהופנט מהשפה העיצובית המזוהה עם השניים, וזו חלחלה בהדרגה אל עיצוביו. בעשור החולף הוא שמר על פלרטוט מתמשך עם בגדים מחויטים, אך המשיך לפרק ולהרכיב אותם כמו לבני לגו, מרכיב קולקציות עונה אחר עונה מתוך אוצר מילים רחב שליקט מאז שסיים את לימודיו בשנת 2012.
את הניגודיות הזו הטמיע בקולקציית סתיו-חורף 2024-5 שהציג בשבוע האופנה בפריז לפני כחודש וחצי. מיינר העניק לפריטי לבוש קלאסיים מהמלתחה הגברית פרשנות מעט מעוותת, עם פרופורציות גוף שונות, שנבנו על שתי בובות דיגום ישנות במידות גדולות, של גבר ושל אישה, אותן הרכיב יחד לדמות אחת. הקולקציה הזו הדהדה שאלות על "קלאסיות" באופנה ומהו "קלאסי". "הקלאסי קשור בזיכרון שיש לנו, בגדים ששרדו את הזמן כמו ז'קט מחויט או חולצה לבנה מכופתרת", הוא אומר בריאיון בלעדי, מהבודדים שהעניק לתקשורת בשנים האחרונות. "הרצון שלי לשנות את הפריט הגנרי שאתה מכיר היא הדרך שלי לתקשר עם אנשים לגבי הרגלי הלבוש שלהם, כי אנשים מזהים את המעיל אבל מקבלים משהו אחר".
תסביר.
"מצד אחד, אתה מתעסק בבנאלי וביומיומי ובמה שרוב האנשים לובשים ואוהבים ללבוש, אבל נוצר מצב שמאוד קשה ללבוש מחויטים בדרך שהיא לא שמרנית ושתהיה רלוונטית ללבוש אותה היום. בחליפה, לדוגמה, אתה עלול להיראות לא קשור לעולם ולהיראות כמו אבא שלך, כי זה טומן בתוכו גם סטטוס ומעמד. וכדי לשנות את זה - אני בונה מציאות מקבילה עם חוקים חדשים לגמרי ומוריד את המעמד, את המגדר ואת הפאסון, והופך אותם למשהו אחר. זה קלאסי, אבל זה משונה, כי אתה נראה אחרת בבגדים האלה.
"הרעיון מאחורי הקולקציה היה שאתה לובש גוף של מישהו אחר, ובגלל שזה גדול ורחב זה ניכר בבגדים. הייתה פה גם אמירה על אוברסייז כטרנד שאתה רואה היום בכל מקום. האוברסייז הוא לא בשביל ה-XXL אלא לייצר גוף חדש שאתה לובש".
קולקציית סתיו-חורף 2024-25
(צילום: Cécile Bortoletti)
שמו של מיינר (37) ודאי אינו מוכר לרוב הקוראים בישראל - אבל נכון להיום הוא מעצב האופנה הישראלי המחוזר והמוערך ביותר בעולם. מאז חשף את קולקציית הביכורים שלו בסתיו 2014 הוא פועל בתל אביב עם הפנים החוצה. בשנת 2015 הוא הציג לראשונה פרזנטציה במסגרת שבוע האופנה לגברים בפריז, ומאז יוני 2017 הוא מציג בקביעות תצוגת אופנה עונה אחר עונה, הישראלי היחיד בלוח התצוגות היוקרתי. בשנת 2019 הוא זכה בפרס ע"ש קרל לאגרפלד למעצבים צעירים מטעם תאגיד היוקרה LVMH, ובספטמבר האחרון קטף את פרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים בתחום עיצוב אופנה.
העונה דילג לראשונה על תצוגה פרונטלית לטובת פרזנטציה אינטימית. "זה לא זמן לחגיגות", הוא אומר. "אני תמיד מדחיק את הסיטואציה הפוליטית כי היא מרחיקה אותי מהחלומות שלי, אבל הפוליטי נכנס לתוך האופנה. אחרי שיח על פוליטיקת זהויות - עכשיו זה פוליטיקת לאום. וזה אתגר כישראלי. העונה בחרתי לקיים פרזנטציה ולא תצוגה בשביל עצמי ובשביל הקהל פה, כי זה מצב מאוד מדכא. קשה לי עם כל המוות הזה. אני מדבר על המלחמה בלשון עבר כבר חודשיים אבל זה לא המצב, אנחנו עדיין באירוע. אנשים חושבים שאתה חוגג עם סלבז בפריז בזמן שחברים שלי משרתים בעזה. יש מלחמה בחוץ וחיילים בבוץ". האם היחס כלפיו השתנה מאז המלחמה? "דע שהרבה אנשי אופנה בינלאומים באו לבקר אותי כל הזמן וזה שינה להרבה אנשים את היחס לישראל. עם זאת, הקהילה היהודית בפריז אף פעם לא טיפחה אותי, רק הגויים התחברו וחלקם כבר פרו-ישראלים".
למרות החיים על קו תל אביב-פריז, שבוע פה, שבוע שם, הסגנון העיצובי שלו מעולם לא עזב את המדרכות המפויחות של ישראל. פרויקט הגמר המרהיב שלו, "ספרא וסייפא" (ביטוי ארמי נודע שמשמעותו מלומד ושודד דרכים) שיצר בהנחיית המעצבת קלודט זורע המלווה אותו מקצועית עד היום, נוצר בהשראת בגדים שהקיפו אותו בתקופתו בירושלים, מיקס של בגדי דת, חליפות שחורות של חרדים והחברים הצעירים שהקיפו אותו. את האנרגיה שניתן היה לזהות אז הוא מבקש לשמר עד היום. כמעט בכל קולקציה שלו ניתן לזהות אלמנטים עיצוביים בהשראת המקום: בגדי עבודה, מדי צבא, בגדי דת. בין קודש לחול, בין מציאות לדמיון. בקולקציה הבאה הוא מספר, הוא חושב ליצור פריטי שעטנז מצמרים מעורבים פשתן, איסור מדאורייתא, אבל "זה כל כך יפה, כי המגע שלהם יבש ומחושמל".
"מה? אני אגור בשינקין?!"
היסודות לשפה העיצובית של מיינר נטועים עמוק בביוגרפיה שלו. הוא נולד וגדל כילד ניאו-היפי במצפה עמוקה בגליל לזוג הורים אמנים, ובגיל ההתבגרות היה חוסך את הכסף מעבודתו בצימרים ולוקח את האוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב, שם היה רוכש בגדים בחנויות היפ הופ וממשיך לחנויות וינטג' ברחוב קינג ג'ורג'. "כבר כנער היה לי חשוב להתלבש אחרת", הוא מספר. יש לו שני אחים צעירים, המוזיקאי עטר מיינר והרב שקד מיינר, מנהל ישיבה בירושלים. בשנת 2020 התגרש מהמוזיקאית ריף כהן לאחר 14 שנים יחד ושני ילדים: איזי ופסח. בשבוע שהם איתו, מתגוררים שלושתם יחד מעל הסטודיו שלו ברחוב לבנדה בדרום תל אביב.
כשהוא נשאל עד כמה עיצוביו אוטוביוגרפים, הוא מחייך ואז צוחק במבוכה. מגניב סוד. "אני עובד אינטואיטיבית, אז זה חייב להיות אוטוביוגרפי, אבל זה לא נרטיב חיים", הוא מסביר. "אני לא לא יכול להפריד את 'הד מיינר' מהבגדים שלי, אבל אני נמנע מסממנים תרבותיים. אני גם לא חי את החיים בתוך סרט שאני מעצב שעבר דברים ותהליכים. אני אדם הרבה יותר ציני".
הציניות לא עוברת החוצה.
"נכון, היא לא. זה יוצא פואטי ועם רגש. זה ציני במובן שאני לא מכניס את הביוגרפיה האישית שלי לבגדים. זה נראה לי דוחה, זה מביך אותי. גדלתי בבית עם זוג הורים אמנים שחיו בעול כלכלי גדול, ואף פעם לא חייתי חיים מוגנים. אני עדיין פועל מתוך אנרגיה של חיים ומוות, הכול מאוד פטאלי. זה הכוח המניע שלי שגורם לי עד היום ללכת בכל הכוח על הדברים שאני רוצה כיוצר.
"תמיד לא היה לי שום דבר. כל השנים שהייתי נשוי הייתי מאוד תלוי בריף, וכשנפרדנו, נורא רציתי להרגיש בן אדם בעולם, אדם שיש לו בית. תמיד חייתי בשביל המקצוע ולא היה לי שום דבר בשביל עצמי. אז ניסיתי לחיות שנה ביפו בדירה יפה, אבל בסוף אתה מתנגד, כי זה לא מביא אותך לאן שאתה רוצה ברמה היצירתית. כל הזמן רציתי להיות חופשי".
איך אתה מיישב את הדיסוננס הזה? מצד אחד, אתה גר מעל הסטודיו בסמוך לתחנה מרכזית תל אביב, ומצד שני, אתה בין המעצבים המפורסמים בעולם. אנשים מהצד חושבים שאתה גר בפנטהאוז ברוטשילד.
"שמע, לא חסר לי שום דבר ואני עושה כל מה שבא לי ושמח בחיי. מה? אני אגור בשינקין?!", הוא עונה בבוז. "אני לא יכול לראות את החיים שלי ככה. מצד שני, אני מאוד גאה ביצירה שלי ומאוד שמח בה. זה לא בשבילי...."
מה? התהילה?
"את התהילה אני דווקא אוהב. לא במובן של להיות מפורסם - אלא שהעבודה שלי מוערכת ובזכות האופנה יש לי מקום והגדרה בעולם. אני כן נוסע ורואה עולם, אבל אני לא חי Fame של יוקרה. אף פעם לא התעניינתי באורח החיים היוקרתי שמסמם אותך. כל המעצבים הגדולים שאתה מכיר, אולי הם גרים בפנטהאוז, אבל הם לא גרים בפנטהאוז, כי הם כל היום עובדים קשה בסטודיו. ואם יהיו להם שתי קולקציות גרועות - גם את הפנטהאוז לא יהיה להם".
התגרשת לפני ארבע שנים. האם זה שחזרת להיות גבר פנוי ונחשק הופך את הבגדים שלך ליותר סקסיים?
"אף פעם לא הייתי גבר נחשק, איתי. זה חדש מה שאתה אומר".
אל תצטנע. אתה גבר יפה, מפורסם, מוכשר. זאת תמיד שאלה האם בגד צריך לשדר סקסיות או סתם לשמש כסות.
"באופן אישי תמיד חיפשתי אינטימיות ואני לא עובד עם ה'סקסי' במובן הרגיל של המילה, זה פחות מעניין. התפיסה שלי היא שלהפוך להיות דמות בתוך הבגדים זה עוד יותר סקסי. אתה יודע איזה דברים קשים גברים מספרים לי על הגוף שלהם ועל עצמם כשהם מודדים בגדים? יש לי למשל חברים שאומרים לי שהם נמוכים בשביל הבגדים שלי, אבל מה, אם יש לך רגליים יפות אז צריך להראות רק אותם? זה מגביל. לכן פחות מעניינות אותי שאלות איך זה חותך את הגוף ואם זה חותך אותך בצורה מחמיאה. העיצובים שלי הרמונים ומטשטשים את הגוף. ואני מאמין שלעטות על עצמך דמות שאומרת משהו בעולם זה הרבה יותר סקסי".
עטר תמיד לובש את העיצובים שלך, זה נכון גם לגבי אחיך הרב?
"ניסיתי לשכנע אותו, אבל הוא רוצה את הבנאלי. זה חלק מהצניעות באיזשהו אופן. קולקציית הקיץ הקודמת שלי הייתה 'בגדים משעממים' והיא נעשתה בהשראת חולצות 'משעממות' ששיניתי להן את הטקסטורות".
אתה מזוהה כמעצב בגדי גברים. יש מחשבות לעצב גם בגדי נשים?
"גם בעיצוב בגדי גברים אני לא מדמיין גוף של גבר אלא דמות שמבוססת על דברים שראיתי. יש נשים שקונות וזה יושב עליהן מעולה. לפעמים הן אולי נראות אינטלקטואליות מדי בבגדים הגדולים שלי, אבל אני משתדל שזה לא יקרה. אני רוצה שלקוחה תיראה חזקה ועם אטיטיוד".
אנשים מסוכנים
האופן הפיוטי והפילוסופי שבו מדבר מיינר על בגדים, שונה מכל המעצבים הפועלים בישראל. אל הריאיון הוא מגיע לאחר שהחלים משפעת לבוש בעיצוביו: מכנסיים אפורים בגזרה רחבה שמתוכם מבצבצים סניקרס משיתוף הפעולה המוצלח שלו עם ענקית הספורט ריבוק (שצפוי להמשיך לשתי עונות נוספות), וסוודר בצבע שנהב עם חור במרכזו ("זה היה אב טיפוס לסוודר, שיצא בסוף יותר מחורר", הוא צוחק). כשהוא כבר מסכים להתראיין ולדבר בפתיחות - מיינר הוא מעצב נדיב שמשתף ממהמחשבות והידע שצבר, אותו הוא גם מעניק לקולגות צעירים. אבל גם יש לו לא מעט ביקורת על עולם התרבות והאופנה המקומיים.
"הרבה פעמים משווים את העבודה שלי למעצבים שאני לא מבין את ההקשר, כמו ז'יל סנדר, The Row או Celine בתקופה של פיבי פילו", הוא אומר. "אבל אני לא בא מהרקע התרבותי שלהם, לא כישראלי ובטח לא כמישהו שגדל בפריפריה. הגעתי ממקום של חוסר ידע וכל החיים התאמצתי כדי להכיר אנשים שמחזיקים במפתחות של ידע ותרבות. הבעיה שעכשיו המצב התרבותי פה תקוע. תרבות לא מצליחה לצוף פה ולהיות משהו נשגב עבור ישראלים. יש לי אהבה מאוד גדולה למקום הזה, ולפחות בתחילת הדרך היה לי חשוב לעשות הכול מפה, אבל הפה לא ממש בעניין. זנחו את התרבות בארץ, אז על מה יש לי להילחם?"
אני לא מסכים איתך. אני מסתובב בהרבה אירועי תרבות בתל אביב ובירושלים, האולמות מלאים, הקהל צמא. צריך רק לתווך לו.
"אולי אני מפספס משהו, כי אני נוסע הרבה ואני כבר לא יודע איפה אני חי ורוב הזמן אני בדרך לאנשהו או מהיכנשהו. אבל באופנה לדוגמה, זה עדיין לא איפה שאנחנו רוצים שזה יהיה. יש פה מעצבים מדהימים שרוצים לתקן את הבעיות שיש בתעשייה, אבל זה דורש הרבה עבודה מצד הדור הבוגר שמחזיק במרכזי הכוח. חממת מפעל הפיס (המלווה מדי שנה מספר מעצבים לצד מלגה כלכלית, א"י) זאת יוזמה מאוד יפה, אבל צריך להדריך את המעצבים מה לעשות עם הכסף. אופנה היא אשליה ומעצבי אופנה הם אנשים מסוכנים. אם סבתא שלהם תמות והם יקבלו בירושה 100 אלף שקל, הם יעשו עם הכסף קולקציה שהם לא ידעו מה לעשות איתה אחר כך. כמעצב אסור לך להיות באשליה. אתה אולי צריך להקרין אותה החוצה, אבל אסור לך לחיות כך, כי אופנה היא זירה מאוד ריאליסטית וכלכלית".
אני רוצה לחזור רגע לעניין המענקים הכספיים של החממה, שאגב, ירדו מתקופתך מ-150 אלף שקל לכ-60 אלף שקל. זה סייע למעצבים רבים.
"הבעיה היא ששבוע האופנה של מוטי רייף לא הביא קניינים מחו"ל שירכשו את הבגדים של אותם מעצבים צעירים. מעצבים צעירים לא צריכים רק חשיפה בתקשורת - הם בעיקר צריכים שיקנו את הבגדים בעיצובם".
ואף שהישראליות מבעבעת בו - מיינר עם הפנים החוצה, צעד שמעצבים צעירים אחרים כמו יונתן כרמל מהמותג Vautrait ואור יאיר ביטון מ-Highlight Studio הלכו בעקבותיו. הוא מוכר במאות נקודות מכירה בעולם (אין לו נקודות מכירה בישראל, למעט מכירות עצמאיות שהוא עושה פעם בשנה) ולאחרונה יצר קולקציית קפסולה מפתיעה למותג האופנה הספרדי Desigual המאופיין בשפה צבעונית. מיינר הביא איתו רוח מינימליסטית ויצר קולקציה שנראית כמו מפגש בין אתא הישראלית לענקית הקז'ואל האמריקנית גאפ. במקביל גם קיבל הצעות עבודה לשמש מנהל אמנותי לבית אופנה גדול. "שום דבר לא נחתם", הוא מגלה ומסרב לחשוף את ההצעות שקיבל. "אבל יותר מכל אני רוצה להשקיע בהד מיינר. אין לי משקיעים חיצוניים, ואני עדיין רוצה להשאיר את זה שלי".
איך אתה מצליח כמעצב צעיר מול מותגי ענק כמו דיור וסן לורן?
"בניגוד למותגי על שכבולים בהרבה אילוצים של מכירה בכמויות אדירות - כמעצב צעיר יש לך חופש מוחלט ואתה יכול לדחוף לקצה כל הזמן. זה עונג גדול ליצור כך".
ובכל זאת, כשפארל וויליאמס בלואי ויטון מושיב בשורה הראשונה את ביונסה וריהאנה, כולם מדברים על זה.
"מילת המפתח היא חדשנות. וזה בחינם. אתה צריך לדעת איך לתרגם רעיון טוב לבגדים. אתה רואה את בתי האופנה הגדולים נואשים לרעיונות טובים, כי הלחצים בפנים כבדים. אז אתה יכול או להיסגר כיוצר ולשקוע כי אתה עובד על פי דאטה או להחליט להיות עצמאי. וזה קשה וצריך תעצומות נפש כדי להתמודד עם כל הכישלונות שהם חלק מההתהליך, בטח בעידן שבו הכול חייב להצליח כי לאף אחד אין סבלנות לחכות לעונה הבאה. אתה חייב להוכיח עכשיו".
זה נשמע כמו לחיות בהתקף חרדה אחד מתמשך.
"בסוף אתה אומר, אלה החיים שלי, וזה מה שאני רוצה לעשות איתם. זה מחזק וזה גם באיזשהו מקום שומר עלי. כשאתה מעצב צעיר אז אולי אין לך את הפינישים הכי טובים והקשמיר הכי משובח, אבל יש ניצוץ שצריך לשמור. וכשאתה יודע שהרעיון טוב ואתה מקבל פידבק טוב מהלקוחות ומאנשי עסקים שרואים את הדברים שאתה עושה ומבינים את הכוח שיש ביצירה שלך, זה מחזק. אני מאוד אוהב את העוצמה שבגדים יכולים לתת ואני עובד עם העוצמה הזאת".
