המעבר של האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל מהר הצופים אל מגרש הרוסים במרכז ירושלים, הוליד גם צורך להיפתח מחדש אל העיר. כנסיית השילוש הקדוש ומוזיאון אסירי המחתרות הנשקפים מוויטרינות הזכוכית הגדולות, הגלישה המהירה אל רחובות יפו והנביאים בואכה העיר העתיקה, מאפשרים השתלבות אורגנית במרחבי העיר, רחובותיה, אתגריה ותושביה.
מתוך רצון להתערות בחיי העיר, ערכה המחלקה לאופנה וצורפות בשיתוף אגף התרבות בעיריית ירושלים, פרויקט עם נשים מקהילת יוצאי אתיופיה בעיר, שעבדו יחד עם סטודנטיות בשנה ג' מקורס "סטורי-טלינג". פרויקטים מסוג זה הם לרוב נקודת מפגש מסקרנת ומאתגרת לשני הצדדים, המציפה שאלות על גבולות שבין השראה לניכוס, ובין עבודת יד המזוהה עם עדה מסוימת ליכולת תרגום שלה ליצירה עכשווית ועיצוב זהות אישית.
על החיבור בין האמניות לסטודנטיות הופקדה בוגרת המחלקה צגה גברזני, מעצבת ואמנית, שפרויקט הגמר שלה BEKU–GA משנת 2021 היה אחד המרשימים במחלקה בשנים האחרונות, ונוצר בהשראת בגדים של כהני דת אתיופים (קייסים) ורקמות ייחודיות לעדה. עד לאחרונה ניהלה את יחידת הנוער בשכונת נווה יעקב בצפון ירושלים, שבה קהילה גדולה של יוצאי אתיופיה, ותפקידה היה למצוא את האמניות (ואמן אחד) מהקהילה ולהתאים עבורם ועבור הסטודנטיות תכנים מתאימים.
"היה לי חשוב לחבר בין הקהילה לסטודנטים צעירים מבצלאל", אומרת גברזני. "כמה סטודנטים מהעדה מגיעים לבצלאל, ובכלל לאקדמיה? לכן היה לי חשוב לחבר בין שניהם, והתוצרים היו בהתאם: זה היה מפגש מדהים".
"יש פה עולם של ידע שהולך ונעלם, של קהילה שחיה לידינו ובינינו", מסבירה סיון ויינשטיין הלוי, שהנחתה את הקורס יחד עם המעצבת אירה גולדמן. "במהלך הקורס עשינו שלוש סדנאות – קליעה, רקמה וכדרות בטכניקות מסורתיות, לצד סיפורי מסע שהסטודנטיות נחשפו אליהם. כך, ממתודה פדגוגית בלבד ושאלות על יצירה בין מסורת לחדשנות, נוצרו גם מפגשים אישיים בלתי אמצעיים. כל אחת מהסטודנטיות יצאה למסע אישי משל עצמה ולמדה כיצד לספר אותו, וכך הרקמה מצאה את דרכה מאתיופיה לסטודנטית צעירה".
במהלך הקורס נחשפו הסטודנטיות לשני סיפורים אישיים של אנשים מהעדה: רינה אינגדאו, רכזת קשישים מתלפיות, שתיארה את סיפור עלייתה מאתיופיה דרך סודן, ושחר סרצ'ה, איש חינוך, גם הוא עלה דרך סודן, וההתמודדות שלו מול שאלות של זהות ואבהות. כמו כן, הן נפגשו עם האמניות הירושלמיות אבבו אבזאו, שלימדה אותן רקמה אתיופית; פנטה יאלאו, צורפת וקרמיקאית שלימדה אותן קדרות אתיופית; ויגארדו בירו, שהדגימה מיומנות בקליעה אתיופית. מהכיוון השני, היו סטודנטיות שהגיעו למפגשים סביב רקמה ושיעור תפירה לקשישים בשכונת נווה יעקב.
המפגש בין טכניקות מסורתיות של נשות העדה לרעיונות העכשוויים של הסטודנטיות, הוליד תוצרים מעניינים. חשוב לומר, זהו אינו פרויקט של שיתוף פעולה והיצירות אינן משותפות. זהו מסע אישי של השראה ומפגש עם אוכלוסיות שונות מתוך העיר. כל סטודנטית יצאה במהלך הקורס למסע חקר אישי, תוך שהיא מטמיעה טכניקות מסורתיות של עבודת יד אתיופית, כמו מוטיב הקליעה שבולט במערכת הלבוש היפה והעכשווית של אלינור עשור, הציורים האפריקאיים במעיל הפוך הגדול והדו-צידי בעיצובה של תמר שריר, הצורות האמורפיות בטכניקת סריגה שיצרה לאה לוי, כמו גם הסריגה הצבעונית של טוני דואיר.
בשיחות עם שתיים מהסטודנטיות, נראה כי החיבור נותר ברמה שטחית ולא נוצרו ביניהן שיחות פתוחות או יחסים קרובים, עד כי הן גם לא זכרו את שמות האמניות. אחת העבודות היפות שמדגימות שימוש בטכניקה חדשה היא הפרויקט "טורסו" של סלמא אסדי, שיצרה בעבודת יד שריון גוף עשוי חבל פשתן וחוטי כותנה, המרפרר תרבותית לדימויים ויזואליים כמו כלי קיבול קלועים וצווארון מלופף שמזכיר את שבט ארוכות הצוואר באסיה. בשיחה עם ynet היא מספרת כי "יש לי נטייה להיות שונה, שקועה ומבודדת בתוך עולם פרטי משלי. בחרתי ליצור מעטפת גוף המוחקת ומסמנת בו-זמנית את המקום שלי, מבודדת אותי למציאות פרטית שיצרתי רק לעצמי. מקום של אי-ודאות, מקום להטיל ספק".
עבודה מעניינת נוספת היא "בגד גוף" של רות דניאל דאודי, שיצרה מערכת לבוש בגוון אדמה עם סרטי אלכסון צהובים, המורכבת ממכנסיים וז'קט הבנוי בשכבות עם קשירה בידיים מתוך רצון לתאר את הכבדות שבה היא מתהלכת. "המפגש עם הסיפור האישי של רינה אינגדאו ריגש אותי. אני ממש זוכרת איך קינאתי ביכולת שלה להיות כל כך פתוחה, לצחוק ולבכות, כי לי אין את היכולת להשתחרר", אומרת דאודי. "הסיפור שלה עורר בי חוויה מאוד לא פשוטה שעברתי בעבר והדחקתי. לא עסקתי בה עד עכשיו. זה נושא שעדיין לא פתור אצלי (ואותו היא גם העדיפה לא לחשוף בריאיון זה, א"י), אבל בתמיכה של סיון, מנחת הקורס, ובעלי, הרגשתי שאני יכולה להתמודד עם זה".
