עם הפנים החוצה לחו"ל והרגליים בשבוע האופנה קורנית תל אביב, לפעמים נדמה כי כדי להיות מעצב אופנה צעיר בישראל צריך יותר מזל משכל. למרות שתעשיית האופנה הישראלית מקרטעת בשנים האחרונות עם מעצבים ומותגים שמצמצמים חנויות, סוגרים את שעריהם ונאבקים בתחרות גדלה והולכת מול אתרים זולים מאסיה (ע"ע SHEIN ודומיו) – יש מי שלא מוכן להרים ידיים. אלו בעיקר המעצבים הצעירים שימלאו בשבוע הקרוב את לוח התצוגות של שבוע האופנה, דוחקים הצידה שמות ותיקים ומבוססים. זוהי עת של דלתות מסתובבות, סדר חדש והזרמה של דם טרי לתעשייה שמשוועת לתזוזה של הלוחות הטקטוניים.
מבול המעצבים הצעירים מזכיר את המפץ שהתקיים לפני 20 שנה בדיוק, אז כבשו את מדורי האופנה שמות כמו יוסף פרץ, נאית רוזנפלדר, דינה גלס, אליס דהן משיין ואחרים. אלה הפיחו חיים ברחוב דיזנגוף הוותיק ובמתחמים כמו גן החשמל בתל אביב, שעד אז סבל מדימוי שלילי, ועבר גם שינוי נדל"ני ותדמיתי בזכות מעצבים שפתחו בו חנויות בגדים וגילו את הפוטנציאל שבו, מרחק כפתור משדרות רוטשילד. חלקם עוד פועלים ומעצבים מדי עונה, היתר כבר עזבו את תל אביב ואת תעשיית האופנה. בנוסף לקשיים הרגילים שאיתם מתמודדים מעצבים ברחבי העולם, אלו המקומיים נדרשים ליוקר מחיה, מצב ביטחוני רעוע ושוק לקוחות מצומצם.
13 צפייה בגלריה
"עבודה עם כוכבות צריכה להיות מדויקת לקהל היעד שלך". אנה זק בעיצוב של ינקי ונטף
(צילום: אופיר חמו)
ynet איגד לריאיון משותף חלק מהשמות המבטיחים שיעשו את טבילת האש שלהם מול הקהל הישראלי בימים הקרובים, נבחרת המסמלת את פניה המתחדשות של תעשיית האופנה. להוציא את עבודות הגמר שלהם, עבור רובם זוהי הפעם הראשונה שבה הם נחשפים בתקשורת לאחר שהקימו את המותגים שלהם בשנה האחרונה. הם מצטרפים לשמות נוספים שכבשו את לוח התצוגות לראשונה, ביניהם אהרון גניש, ג'ניפר קים, דניאל מריאש ואחרים. כולם קיבלו פנייה מיזם שבוע האופנה מוטי רייפ להציג, כולם פועלים אונליין עם אתרי מכירה למיקסום פוטנציאל החשיפה.
ואלה שמות: דוד וקסלר, בן 33 מיפו, בוגר המחלקה לאופנה בשנקר ב-2019 ובעל תואר שני באופנה עם התמחות בטקסטיל מסנטרל סנט מרטינס בלונדון; אבירם פימה, בן 28 ממודיעין, בוגר המחלקה לאופנה בשנקר משנת 2021, שיחד עם מעצבת הטקסטיל דיקלה לבסקי, בת 40 מתל אביב, הקימו השנה את המותג IÇIÀLÀBAS; שיר גולדשטיין מהמותג Nanig, בת 27 מתל אביב, שחזרה ארצה לאחרונה מלימודים במרנגוני במילאנו ועבודה בפריז; ובני הזוג נטף וינקי גוליאן, בני 30 מרמת גן, בוגרי המחלקה לאופנה בשנקר מ-2018, שיחשפו את המותג החדש שלהם ינקי ונטף.
13 צפייה בגלריה
"אנחנו לא גרים באירופה: השמש חזקה, כאוס, בלגן, תמיד חם ומזיעים". עיצוב של IÇIÀLÀBAS
(צילום: אור רוזנברג)
"בישראל צבעוניות מבהילה אנשים, אבל יש שינוי"
השיחה עם השישה מצביעה על תפיסות חדשות לגבי קשת של נושאים, ובהם עיצוב ישראלי, הרצון לפרוץ החוצה לחו"ל מתוך המקום שבו הם פועלים, קיימות, ענף שמלות הכלה ועבודה עם סלבריטאיות. כולם גם נדרשו ליישר קו עם סדר היום של שבוע האופנה ולהציג על המסלול דוגמניות ודוגמנים רבגוניים, חובה שאינה בגדר המלצה בלבד. "אצלנו זה אינהרנטי בבגדים הפלואידיים, שהם ללא מגדר, ללא מידות", אומר פימה. למרות שהדרישה הזו עלולה לייצר ריחוק כשהיא לא מגיעה כחלק מהשפה העיצובית של המותג, נטף גוליאן דווקא מאמינה כי זו הדרך לחולל שינוי. "זה מחלחל, והיום אני רואה את האחיות הצעירות של ינקי, בנות 15 ו-18, שמרגישות יותר בנוח עם עצמן בזכות רשתות חברתיות כמו טיקטוק".
מה הציפיות שלכם מהתצוגה בשבוע האופנה?
ינקי גוליאן: "התצוגה הגיעה אלינו בהפתעה. נטף ואני החלטנו לעזוב את המותגים שבהם עבדנו כפרילנסרים ולשים את כל הז'יטונים על מותג עצמאי. עד היום, המותג שלנו עסק בעיצוב הלבשה לפרסומות, וידיאו קליפים, כוכבות, בגדים שכולם one of a kind. עכשיו אנחנו משנים פאזה מתוך רצון להתאים את עצמנו לקהל רחב, תוך שמירה על ה-DNA שלנו".
שיר גולדשטיין: "אצלי זה אחרת. עד הקורונה שהחזירה אותי לארץ, רציתי לגדול בבתי אופנה. עשיתי התמחות במשרדים של שאנל בהונג קונג, ולפני שחזרתי מפריז עשיתי התמחות בבית הרקמות לסאז', והייתי אמורה להתחיל התמחות במייזון אלאיה".
אבירם פימה: "אנחנו רואים בזה סוג של זכייה. כולם רוצים למכור, להיות מסחריים, להציג שפה ייחודית. החיבור שלי עם דיקלה החל בפרויקט הגמר בשנקר ואת ההמשך תראו על המסלול".
13 צפייה בגלריה
"כולם רוצים למכור, להיות מסחריים, להציג שפה ייחודית". עיצוב של IÇIÀLÀBAS
(צילום: אור רוזנברג לסטודיו Oart)
זה מהלך מפתיע מאוד, שבשנקר בדרך כלל לא מעודדים. יש הפרדה בין המחלקה לאופנה והמחלקה לטקסטיל.
פימה: "כשהתחלתי לעבוד על פרויקט הגמר, חיפשתי לחבור למעצבת טקסטיל. לא רציתי לקנות בדים בנחלת בנימין כמו כולם. הגעתי לדיקלה בתיווכה של המרצה איילת יונטף (מהמחלקה לטקסטיל, א"י), והיא הייתה מאוד קשה להשגה".
דיקלה לבסקי: "אני חייבת לסייג ולומר", היא צוחקת, "שאבירם הגיע אליי בזמן הקורונה. הוא חיזר אחריי ולאחר שראיתי את ספר הסקיצות שלו, אמרתי לו שזאת אהבה ואנחנו מתחתנים. היו ניצוצות והרגשנו שזה חיבור שצריך לקחת אותו הלאה. הבמה של שבוע האופנה עוזרת ליילד אותו יותר מהר".
דוד וקסלר: "אני מאוד אוהב את המדיום של תצוגות אופנה, אבל יותר אשמח שאנשים יקנו את הבגדים שלי אחרי שבוע האופנה. לאחר התצוגה הקודמת שלי בשוק הפשפשים ביפו, כל הפריטים נמכרו".
דוד, התצוגה הקודמת שלך ותצוגת הגמר שלך בשנקר כתהלוכת גברים, היו שתיהן בעלות שפה אלטרנטיבית. עכשיו אתה מתייצב בליבו של המיינסטרים. יש חשש שהמסלול בשבוע האופנה "יכניע" את הרוח הבועטת שלך?
וקסלר: "זאת שאלה טובה. במידה מסוימת, אני מרגיש שאני רוצה הפעם לשחרר מ'לשבור' את המסלול ולהתעסק בבגדים. זה אתגר".
13 צפייה בגלריה
"כשלמדתי בלונדון, הרגשתי כמו חייזר מהרבה בחינות". קולקציית הגמר של דוד וקסלר בסנטרל סנט מרטינס
(צילום: דור ארזי)
עד כמה העשייה שלכם נשענת, או דווקא מתנגדת, לדור מעצבי האופנה הקודם שפועל כאן?
פימה: "אנחנו רחוקים מהמינימליזם ששולט פה – מהקו המונוכרומטי של רונן חן ודורין פרנקפורט, לדוגמה. לשניהם יש כתב יד מאוד מובחן שגדלתי עליו, אבל במותג שלנו בחרנו בצבעוניות עזה, מקום של עודפות ומקסימליזם. גילינו שבישראל צבעוניות מבהילה אנשים, אבל יש שינוי, בעיקר בקרב הדור הצעיר וכוכבות כמו אנה זק ונועה קירל שמזוהות איתו".
לבסקי: "אני מרגישה שבישראל מנסים להיות יותר אירופאים מאירופאים. ואנחנו לא גרים באירופה: השמש חזקה, כאוס, בלגן, תמיד חם ומזיעים. פתאום כולם מעצבים מונוכרומטי ורוצים ללבוש שחור?"
מרכז תל אביב אינו מדד לדרך שבה מתלבשים בישראל.
פימה: "וסדרת הטלוויזיה 'פריפריה אימפריה' היא הדוגמה המובהקת לכך. אלה הלקוחות שקונות אופנה ואלה הבנות שמעזות ומתלבשות".
ינקי גוליאן: "אלו באמת הנשים שמכתיבות את האופנה בישראל. זה העם, זה הרחוב, הן שולטות ברשתות החברתיות. מעצבות כמו אוריה עזרן, לדוגמה, שולטות בתעשייה היום דרך הרשתות החברתיות".
והרחוב הישראלי חודר לתוך האסתטיקה העיצובית שלכם?
ינקי גוליאן: "עבדתי במותג DANAMÉ (של המעצבת הישראלית דנה מסיקה, א"י) ועיצבנו לקהל אירופאי בלבד. אבל אנחנו מעצבים ישראלים ומישראל, חם לנו, אנחנו חיים כאן, אז האם השפה ישראלית? בוודאי. כשנטף ואני מעצבים, אנחנו לא מתצפתים על הרחוב הישראלי כדי לקבל ממנו השראה – אבל הגזרות, החומרים, הצבעוניות, אלו דברים שמושרשים וטבועים בנו מתוך כך שאנחנו פועלים כאן".
גולדשטיין: "על אף שבשש השנים האחרונות לא חייתי בישראל, וההשראות שלי למותג הן אירופה בשנות ה-40 וה-50, אני מונעת מזיכרונות ילדות מהבית של סבתא שלי (רות רפפורט, שהייתה יו"ר ויצ"ו בז'נבה שבשוויץ והלכה לעולמה ב-2018, א"י) ומחיפה שבה גדלתי. זה שילוב של מקומי ובינלאומי".
וקסלר: "כשלמדתי בלונדון, הרגשתי כמו חייזר מהרבה בחינות, כמו בחירת צבעים והדפסים. לא הבינו שם מדוע אני מדפיס על רקע לבן ולמה הצבעים עזים. לקח לי זמן להסביר את זה לעצמי. מעבר לזה, הכול שבור כאן".
ורק בשבוע וחצי האחרונים נרצחו כאן 11 בני אדם ברחוב.
וקסלר: "אין ספק שהמציאות שלנו כמעצבים שונה מזו באירופה. משהו בארעיות הזאת של החיים, בנראות של בניינים מקולפים בעיר שבורה, בחוסר ההקפדה על אסתטיקה. הדברים האלה שאני גם מאוד אוהב, מחלחלים לבגדים כביטוי לעשייה המקומית שלי: התפרים כלפי חוץ, הבלאי של הבגדים, הפרימות. אני עובד עם בגדים ממוחזרים, אז חומרי הגלם הם ישראלים במהותם: מדי צבא, חולצות עם כיתובים של תנועות נוער, בגדים סנטימנטליים של ישראלים. ההשראה שלי זה חברים שהולכים ביפו עם סנדלי שורש ונראים ג'יפה, אבל האתגר הוא לחשוב על הקהל וצרכני האופנה ה'רגילים' שמעדיפים זארה".
מלבד הרצון לעצב בגדים יפים, יש גם רצון להעביר ביקורת על המקום שבו אתם פועלים?
לבסקי: "אנחנו מסתכלים על אופנה כמגרש משחקים, מקום להתנסויות. אין פה נכון או לא נכון. מותר לשבור את החוקים".
ינקי גוליאן: "עבורנו, אופנה היא אסקפיזם, מקום קליל וכיפי למסרים חיוביים, ופחות מקום להעביר בו ביקורת".
וקסלר: "מחובתי כמעצב ישראלי, לעסוק בנושאים ובבעיות שבבית שלי: הכיבוש, גבריות רעילה, המון דברים שהם מנת חלקנו, ולכן חשוב להציף שאלות על גבריות, להגחיך גבריות, להביא פנים נוספות שלה. כשאני לוקח מדי ב' צה"ליים והופך אותם לשמלת מקסי לנשים, זה עושה לי צמרמורת. אני משנה את התחביר האופנתי של הבגד המקורי, שיכול להיות שעבר דברים, זיעה, חול, גבריות ואולי אלימות, ועכשיו מקבל קונטקסט של יופי, ומייצר עונג לצופה וגם ללובשת. זה, בעיניי, מסר חזק יותר מללכת להפגין נגד הכיבוש".
פירקת את הנושא של גבריות, וגבריות רעילה בפרט, כבר בפרויקט הגמר שלך. מה נראה בתצוגה שלך הפעם?
וקסלר: "בקולקציה הזאת אני מטפל במדים של צוותי רפואה, לאחר שחבר שהיה מאושפז בבית חולים הביא לי מדים משם. אנחנו כבר שנתיים וקצת בסאגה לא נגמרת של חולי, החלמה ומוות, וזה קיבל אצלי המון מטען. לעשות עוד בגדים זה מיותר בעיניי, וסתם בגדים זה גם מיותר בעיניי. אם זה לא מרפא עבורי או עבור אנשים אחרים, זה לא מעניין".
"כבר לא צריך לחיות בפריז כדי להצליח בה"
הם לא פה בשביל מחיאות הכפיים. משאת הנפש של כולם היא להצליח מסחרית, למכור, להשתלב כקולות וכשחקנים בולטים בתעשייה המקומית. בניגוד לדור הקודם, שמיהר לפתוח חנויות מעצבים במרכז תל אביב יום לאחר קבלת התואר, לאף אחד מהשישה אין רצון להסתכן בתשלומי ארנונה עכשיו. הם מתמקדים בפיתוח אתר מכירות אונליין ומקווים לכבוש בעזרתו את העולם. "אנחנו מקווים להצליח בחו"ל", אומרת נטף גוליאן, שעד היום התמחתה יחד עם ינקי בעלה בעיצוב אישי לכוכבות כמו נטע ברזילי, אנה זק, נועה קירל, עדן פינס ואחרות.
"משאת הנפש שלי, ואני רואה את זה קורה, היא לפרוץ בעולם כמו משכית בשנות ה-60", אומר ינקי גוליאן. "לדעתי, אפשר היום להצליח בעולם גם כשמעצבים בישראל. דודו בר אור, לדוגמה, היא ההוכחה שזה יכול לקרות. אני מתאר לעצמי שהיא מקריבה המון ונמצאת רוב הזמן על הקו, אבל כולנו מתאבדים! נטף ואני הבנו שגם אם היינו עושים סיבוב בחו"ל, בסופו של דבר היינו חוזרים לישראל עם פחות כסף בכיס. לכן עדיף להתחיל עכשיו בדרך עצמאית".
וקסלר: "הד מיינר הוא דוגמה למישהו שחי כאן ועובד על הקו ומוכר בכל העולם. היום יש יותר גמישות. כבר לא צריך לחיות בפריז כדי להצליח בה".
גולדשטיין: "הקורונה נתנה לי דחיפה לבנות את המותג שלי בישראל. למרות שמבחוץ זה אולי נראה נוצץ, לא קל לחיות ולעבוד בחו"ל. זה להיות הרבה לבד, לחפור בעצמך. בגיל 20 הייתי בלונדון לבד בדיכאון נוראי, ואז הגעתי למילאנו והיה לי נעים יותר, כי שם זה כמו ישראלים עם נימוסים".
13 צפייה בגלריה
"עבורנו, אופנה היא אסקפיזם, מקום קליל וכיפי למסרים חיוביים". ינקי ונטף גוליאן
(צילום: טל שחר)
חלקכם עובדים עם כוכבות באופן קבוע, חלק מלבישים אותן לאירועים. עד כמה הפרסום שלהן מתורגם להצלחה כלכלית?
נטף גוליאן: "אנה זק פנתה אלינו כשסיימנו את שנקר וביקשה שנעצב לכל ההופעות שלה. דרך זה הגיעו כוכבות נוספות. לאורך כל השנים האלה, זאת הייתה הפרנסה המרכזית שלנו. כולם חושבים שאלה היו שיתופי פעולה תמורת קרדיט, כנהוג, אבל זה לא מה שקרה".
פימה: "מה זה חושבים? זה מה שקורה בארץ. יש ניצול וצריך לדבר עליו! יצא לי לקבל הרבה דרישות להלביש בחינם. בהתחלה הסכמתי ולמדתי את השיעור על בשרי, ומאז אני לא עושה את זה יותר. לצערי, זה עדיין קורה ויש הרבה מעצבים שנותנים לזה יד".
ינקי גוליאן: "פראיירים רק מתחלפים. וכן, עבודה עם כוכבות צריכה להיות מדויקת לקהל היעד שלך. אם יש ידוענים שמביאים איתם מטען וערכים שאנחנו לא מזדהים איתם, אנחנו ככל הנראה נסרב. זאת שאלה שאנחנו מתמודדים איתה".
לכולכם יש חלומות גדולים ורעיונות עיצוביים טובים, אבל כבר ראיתי לא מעט מעצבים שכדי להתפרנס הטמינו את החלומות בבוידעם והחלו לעצב שמלות כלה. מהצד השני, יש לא מעט מעצבים ישראלים שמתפרנסים בעיקר מעיצוב שמלות כלה, לא משנה כמה כוכבות בעולם ילבשו את הבגדים שלהם. אתם חוששים להגיע למקום הזה?
ינקי גוליאן: "למה חשש? אני גאה ונהנה לעשות שמלות כלה ללקוחות פרטיות. נכון שבמחלקה לאופנה בשנקר שמלות כלה זה טאבו, אבל באמצע הלימודים היו סטודנטיות שפתחו סטודיו לשמלות כלה והן כבר אימפריה. הכול תלוי במי קהל היעד שלך. אם תעשה ready to wear רק לקהל הישראלי, יש סיכון שתנחל כישלון חרוץ. אבל אם תפנה לעולם, יש לך זכות קיום".
פימה: "אני לא פוסל לעצב שמלות כלה כדי לפרנס את העסק ולייצר הכנסה שתקדם את המותג".
גולדשטיין: "אנחנו חיים בעולם מאוד אינסטנט, ומי שרוצה להצליח צריך לדעת שאין קיצורי דרך. הכול עבודה קשה. אחד המורים שלי במרנגוני היה המורה של המעצב ז'קמוס, שסיפר לנו כי עברו עשר שנים עד שהוא הצליח, עד שמישהו הסתכל עליו והעיצובים שלו תפסו. אם אתה מאמין בעצמך – זו הדרך".
