הייתה זו כרמל סנואו, עורכת מגזין "הרפר'ס בזאר" האמריקני, שקבעה את הביטוי The New Look על קולקציית הביכורים של מעצב האופנה כריסטיאן דיור ב-1947, שניתן גם לסדרת הדרמה החדשה של Apple TV שתעלה הערב (רביעי) למסכים. למעשה, אותה קולקציה - ששמה המקורי היה קורול (מצרפתית: עלי כותרת) - לא הציגה דבר חדש. שמלות הערב עשירות הבד היו תזכורת לאופנת ההוט קוטור טרום המלחמה, עם צללית ה-S שהבליטה מותניים צרים וחצאיות ארוכות עשויות משי וטאפטה. שנתיים לאחר תום המלחמה "המראה החדש" של דיור היה כל מה שתעשיית ההוט קוטור בפריז השתוקקה אליו: חזרה לחוף מבטחים.
The New Look, הפרוסה על פני עשרה פרקים בני 50 דקות, מצטרפת לרשימה ארוכה של סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, עלילתיים ותיעודיים, שרואים אור בשנים האחרונות על מעצבי אופנה. רק בחודשים האחרונים, לדוגמה, התפרסם סרט תיעודי חדש על שאנל, שהתמקד ביחסיה עם המפלגה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה, וסדרת הדרמה "כריסטובל בלנסיאגה" על המעצב הבאסקי, ובשנה הקרובה צפויה לראות אור "קייזר קרל", סדרה חדשה על מעצב האופנה הגרמני קרל לגרפלד (שאותו יגלם השחקן ג'ארד לטו) - שתי האחרונות מבית דיסני +. אלו מצטרפים ליבול נאה של סרטים תיעודיים וסדרות שהגיעו גם לצופים שאינם קוראי "ווג", ביניהם "הלסטון" על המעצב האמריקני הנודע, "בית גוצ'י" ואחרים.
עכשיו, כאמור, תורו של כריסטיאן דיור, שבאופן די מוזר כלל לא דומה פיזית לדיור האמיתי. אף שעיצב לאורך עשור בלבד עד מותו מהתקף לב ב-1957, יצירתו האלמותית מקרינה על האופן שבו נשים מתלבשות עד היום. את הסדרה יצר טוד א. קסלר והיא חושפת את מאחורי הקלעים של תעשיית ההוט קוטור והאליטה הפריזאית תחת הכיבוש הנאצי בפריז (1940-1944), וכיצד טיפס מעלה מיסיה דיור (שמגלם בחן ואיפוק השחקן האוסטרלי-יהודי בן מנדלסון) מחייט מוביל באטלייה של המעצב לוסיאן ללונג עד לפתיחת הסטודיו הנושא את שמו בשדרות מונטאן מספר 30 בפריז, מוקף בכוכבי האופנה של התקופה: כריסטובל בלנסיאגה, פייר בלמן, פייר קרדן (שהחל את דרכו כיד ימינו של דיור) והמלכה הגולה של פריז - גבריאל (קוקו) שאנל.
"המראה החדש" היא לא רק סדרה על יצירה ויצרים בזמן המלחמה, אלא על מאבקים בינאישיים. על רקע מלחמת העולם נחשפים המאבקים בין שאנל לדיור, בין דיור לעצמו ולחבריו, לרבות הריב עם חברו לסטודיו של ללונג, פייר בלמן, שמוביל קו תקיף נגד דיור כשזה בוחר להקים בית אופנה משלו. יותר מהכול, כל אחת מן הדמויות מתמודדת בסדרה עם שדים פנימיים. על רקע זה, הסיפור החזק והבולט ביותר בסדרה הוא זה של קתרין דיור, אחותו הצעירה של המעצב, לוחמת המחתרת הצרפתית, שנתפסת על ידי הנאצים ונשלחת למחנה העבודה ראוונסבריק בגרמניה ומשוחררת בתום המלחמה. שמו של הבושם "מיס דיור" שהושק ב-1947 נוצר בהשראתה, והוא עד היום הניחוח המוביל של בית האופנה.
פרח מתוך האפר
כריסטיאן דיור נולד בנורמנדי ב-1905 והחל לעבוד כמעצב אופנה אצל רוברט פיגה ב-1938. לאחר שירות צבאי של שנתיים המשיך ב-1942 לעבוד אצל לוסיאן ללונג (שזוכה להופעה מהוהרת בידי השחקן ג'ון מלקוביץ'), מבכירי הקוטוריירים של פריז, ומי שהחזיק בתפקיד יו"ר השמברה סינדיקל דה לה הוט קוטור - הגוף המאגד, עד היום, את בתי אופנת העילית בפריז. עם גב כלכלי של יצרן הבדים מרסל בוסאק, המכונה בלעג בסרט "מלך הכותנה", הוא פותח ב-1946 את בית האופנה הנושא את שמו, ומהר מאוד מתברג כמעצב האופנה הבולט בעיר.
ב-12 בפברואר 1947 הוא מציג את תצוגת הביכורים שלו בסלון בית האופנה, ובמרכזה מה שמכונה "המראה החדש": חצאית מידי שחורה עשירה בבד, וז'קט "בר", פלא ארכיטקטוני עשוי ארבעה מטרים של בד משי בצבע שנהב בהיר עם כיסים מרופדים, שמאז מופיע בכל קולקציה של בית האופנה בפרשנות עכשווית. האגדה מספרת שפייר קרדן, שהיה עוזרו בן ה-21 של מיסיה דיור באותה תקופה, נשלח מהאטלייה לקנות רפידות צמר גפן כדי לגרום לגופה הדק של הדוגמנית להיראות חושני יותר.
המראה החדש סיפק פנטזיה בתום שנות המלחמה ההרסניות. הקולקציה ההיא התאפיינה בהדפסי פרחים לצד דוגמאות מנומרות ובצלליות שכללו כתפיים רכות, מותני צרעה, ירכיים מודגשות (לפעמים אפילו מרופדות), וחצאיות מלאות מאוד שלמרבה ההפתעה היו ארוכות יותר ב-30 סנטימטרים מכל חצאית שהייתה אז בשוק. "דיור הצליח למצוא בדים ויצר את השמלות המפוארות והאלגנטיות להפליא, כדי לסגור את פרק המלחמה העצוב והארוך מדי", הסבירה בריאיון ל"ווניטי פייר" קרוליין בונגרנד, היסטוריונית אופנה צרפתייה שיעצה לסדרה ופרסמה ארבעה ספרים על עבודתו של דיור. "הוא רצה לרפא נשים ולהעניק להן שמחה ויופי, אפילו עבור אלו שרק הסתכלו על השמלות במגזינים. היה לו לב ענק והוא תמיד שאף להיות האדם הכי טוב שהוא יכול להיות. לאורך כל חייו הוא התחייב להביא יופי לאחרים".
דיור זכה לפרסים רבים על הקולקציה, ואף שברחוב ובעיתונות הייתה התנגדות למראה הזה - עם עושר הבדים שהציג בזבוז - המראה החדש הניע את גלגלי הכלכלה. לא רק יצרני בדים זכו לעבודה אלא גם תופרים, גזרנים ותעשייה שלמה. ההיבט המשמעותי ביותר של המראה החדש היה התזמון שלו. לאחר שנים ארוכות של מחסור, שבהן לא ניתן היה לרכוש בדים, השמלות שיצר הפריחו את תעשיית האופנה כמו פרח שפורח מתוך אפר. "המראה החדש זכה להצלחה רק משום שהוא שיקף את הלך הרוח של התקופה", כתב דיור על הקולקציה בספרו Christian Dior And I, "מצב רוח שחיפש מפלט מהמכני ושיבה למסורת ולערכים".
לא כולן אהבו את החזרה לסגנון לבוש בעל ארכיטיפים נשיים, ששלט בשנות ה-50 באופנה הבינלאומית, לאחר שעשור קודם נשים יצאו לעבוד ואף לחמו בחזית. "הזעם על האופנה החדשה עלה לדציבלים גבוהים", נכתב במגזין האמריקני "טיים" ביחס למראה החדש. "מאות נשים התנגדו לסגנון של דיור. המעוז שלהן היה טקסס, וז'אן ד'ארק שלהן הייתה עקרת בית מדאלאס בשם גברת בובי וודוורד, צעירה אמריקנית בת 24 עם זוג רגליים נחמדות ורוח עיקשת". ובכל זאת, דיור קצר הצלחה. לאורך עשור פורה הוא הגיש יצירות אופנה, שהדגישו מחדש את הרעיון של להתלבש כדי להיראות יפה.
מאחורי העיצובים, הסביר, היה עיקרון אדריכלי, בשל רצונו כילד להיות אדריכל. מלבד צללית ה-S המפורסמת שחזרה עם המראה החדש, לאורך העשור יצר דיור מספר צלליות חשובות: צללית H ,A ,Y וצללית הטוליפ. אלו נשמרו עד היום כחלק מהרפטואר של בית האופנה, על אף שלאורך השנים התחלפו מנהלים אמנותיים רבים לבית האופנה: יורשו, איב סן לורן, עיצב תקופה קצרה מאוד לאחר מותו של דיור (1960-1957), המשיכו אותו מארק בוהן (1989-1960), ג'יאנפרנקו פרה (1989–1997), ג'ון גליאנו (1997-2011) שהוטס מבית האופנה לאחר אמירותיו האנטישמיות, ראף סימונס (2012-2015) ומריה גרציה קיורי, האישה הראשונה בבית האופנה. אחת המהפכות הגדולות הייתה דווקא בתחום בגדי הגברים עם הדי סלימאן (2007-2000) שמעצב היום לבית האופנה המתחרה סלין.
אף שהסדרה מבקשת להאיר את עבודתו של כריסטיאן דיור - הגיבורה הראשית היא קוקו שאנל (אותה מגלמת במורכבות ז'ולייט בינוש) וסיפור יחסיה עם הנאצים לאורך שנות המלחמה כסוכנת סמויה בשם "ווסטמינסטר". מ-1940 עד 1944 משטר וישי הצרפתי שיתף פעולה עם הנאצים וגירש למעלה מ-70 אלף יהודים למחנות ריכוז והשמדה ועשה ככל יכולתו כדי לרסק את תנועת ההתנגדות הצרפתית.
הסדרה מציגה את מאבקה העיקש בשותפיה היהודים, פייר ופול ורטהיימר, אשר הצליחו להשתלט על החברה חזרה לאחר ששאנל ניסתה לנשל אותם באמצעות החוקים האריים של ממשלת וישי. לא פלא שהסדרה נפתחת בריאיון שהעניקה לתקשורת הבינלאומית עם חזרתה לפריז לאחר גלות בת עשור בלוזאן, שווייץ. חמושה בסיגריה בוערת ופה מלא בתחמושת, היא מכנה את דיור, שבאותה שנה כבר נחשב לכוכב מנצנץ מעל שמי פריז, "גרוטאה" ו"אדם אומלל שמסתתר מהעולם". את המוזמנים לתצוגות האופנה שלו בסורבון אשר פותחת את הפרק הראשון, היא תיארה כ"אסירים כלואים שצריכים לסבול אותו".
וזה לא נעצר רק שם. בתגובה לקולקציית "המראה החדש" אמרה עליו שאנל בזמנו: "דיור לא מלביש נשים! הוא מרפד אותן". המאבק בין השניים היה גרוע הרבה יותר בחיים האמיתיים. בעוד ששאנל נחשבה למי ששחררה את הנשים מבגדים מסורבלים ויצרה עבורן ביגוד מודרני, קליל, נטול מחוכים, שאפשר להן לנוע בחופשיות - "המראה החדש" של דיור החזיר אותן שנים אחורה. עבור שאנל היה בזה עלבון צורב עוד יותר, מאחר שעיצוביו הפכו לאהובים בקרב האליטה של פריז, בנות מלוכה ושחקניות מפורסמות כמו מרלן דיטריך. "תראה כמה מגוחכות הנשים האלה", אמרה עליו בריאיון ל"וושינגטון פוסט". "הן לובשות בגדים של גבר שלא מכיר נשים, מעולם לא היה עם אישה וחולם להיות אישה. רק גבר שמעולם לא היה ביחסים אינטימיים עם אישה יכול לעצב משהו כל כך לא נוח".
"לא ידעתי הרבה על קוקו, בגלל זה רציתי לעשות את הסדרה", הסבירה בינוש בריאיון ל"ניו יורק טיימס". "עניין אותי לחפור בחייה, ומצאתי את דמותה המורכבת מרתקת מאוד". כך או כך, בקרב היסטוריונים דמותה של שאנל נתפסת עד היום כמי ששכבה עם האויב לאורך שנות המלחמה, כשם ספרו מ-2011 של הביוגרף האל ווהן, שחשף את קשריה עם הצמרת הנאצית. היטיבה לתאר את דמותה מבקרת הספרות של "הניו יורק טיימס" ג׳ודית וורנר, בביקורת שנפתחה על הספר במילים הבאות: "גבריאל שאנל - הידועה יותר בשם קוקו - הייתה בן אדם עלוב. אנטישמית, הומופובית, אופורטוניסטית, סנובית עד כדי גיחוך ונתונה לחטאים של יצירת ביטויים כמו 'אם את בלונדינית, השתמשי בבושם כחול'. היא התמכרה למורפיום ושיתפה פעולה באופן פעיל עם הגרמנים במהלך הכיבוש הנאצי של פריז. ועדיין, העיצובים הנקיים, המודרניים והקינטיים שלה חוללו מהפכה באופנת הנשים, ועד היום שמרו את שמה כשם נרדף לטעם צרפתי נחשק וזוהר".
