אם פעם קעקוע היה מילה גסה, משהו שמסמל פשיעה או מראה לא הולם, היום תרבות הקעקועים היא חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי – עולם שרק מתפתח בשיטות ובסגנונות שאפשר ליצור על העור שלנו. לאחרונה הגיע לארץ טרנד חדש, שהוא למעשה לא כל כך חדש. אפילו אפשר להגדיר אותו כ"קדום".
בניגוד לשיטה הנפוצה כיום של שימוש במכונות חשמליות, פעם קעקוע היה מתבצע באופן ידני עם דיו וחפץ כלשהו כמו חתיכת עץ או שנהב, על מנת לחרוט על העור. השיטה הזו, הנקראת "הנדפוק", כבר עשתה קאמבק בכל העולם, ועכשיו היא מתחילה להתפשט גם ברחבי הארץ. לא עם חתיכות עץ ושנהב, אומנם, אלא עם מחטים מיוחדות.
את ליגל אדרעי (30), מקעקעת הנדפוק, אנחנו פוגשים בסטודיו שלה בשכונת פלורנטין בתל אביב, בעודה מקעקעת דימוי של צדפה על זרועה של לקוחה. מי שמצפה לציוד מאסיבי ומרתיע, יופתע לגלות מחטים מאוד דקות ועדינות.
"אנשים מפחדים מהנדפוק, כי הם לא מכירים את השיטה הידנית. דבר ראשון הם שואלים: 'מה זה? זה לא כואב יותר?'" מספרת אדרעי. "קרה לי פעמיים שאנשים הגיעו אליי להתקעקע ולא הבינו למה אני לא מביאה מכונה. הייתה גם מישהי שאפילו קבעה איתי, וכשהיא הבינה שזה הנדפוק, ביטלה את התור. זה פשוט נשמע הרבה יותר מפחיד מאשר מכונה, אבל בפועל מכונה קורעת הרבה יותר תאים בעור מאשר הנדפוק".
אם מסתכלים על קעקוע ממכונה לצד קעקוע הנדפוק, ההבדלים ניכרים לעין. קעקוע ממכונה משורטט עם קווים ברורים, בעוד קעקוע הנדפוק משורטט נקודה אחר נקודה. מעבר לנראות, יש עוד כמה הבדלים מהותיים. "מכונה פוגעת בעור 100 פעמים בשנייה. הנדפוק פוגע פעם אחת או פעמיים, תלוי במקעקע לפי שיטת העבודה שלו", מסבירה אדרעי. "מכונה בעצם פוצעת את העור לאורך מסוים ובסוף היא יוצרת קו. הנדפוק נראה כמו קו, אבל ברמה המיקרוסקופית זה בעצם נקודה אחר נקודה. בגלל שנשארים מרווחי עור, ההחלמה יותר מהירה. העור צריך פחות שלבים בשביל להתאחות ולהתחבר בחזרה, כי הוא פחות פצוע".
זה קצת לחזור לפעם, לא? כמו לעשות פירסינג עם מחט.
"כן, יש בזה משהו לא מודרני לכאורה, בלי מכונה או כלים מיוחדים. אבל זה דווקא מאוד עדכני היום, כמו שווינטג' או רקמה נהיו שוב עדכניים. יש תנועה של חזרה למקורות, כי זה מסקרן ומעניין. אני חושבת שחווינו הרבה מכונות ועכשיו אנחנו קצת מתגעגעים. העולם תמיד מתגלגל, תמיד יש חזרה למשהו מסוים".
אדרעי נמצאת בעולם הקעקועים כבר מגיל 15. כשהייתה נערה צפתה בתוכניות קעקועים בטלוויזיה, והתלהבה מיד. את אמנות הקעקועים לימדה את עצמה, דרך האינטרנט. היא התנסתה בעבר במכונה, אך הבינה שאינה מתחברת אל השיטה וייעודה נמצא בהנדפוק.
"הגעתי לכל מיני סרטונים ביוטיוב על הנדפוק, וזה ממש הדליק אותי. זה היה שונה ממה שהכרתי וראיתי, וזה סיקרן אותי", היא אומרת. "יום אחד פתחו חנות בדיזנגוף סנטר של ציוד למקעקעים. קניתי רק מחטים, דיו וכפפות, חזרתי הביתה לשותפות שלי ושאלתי 'מי רוצה קעקוע?' משם זה התפתח והפך להיות ממש חלק ממי שאני ומה שאני עושה. לפני כן, כשנגעתי במכונה, לא ידעתי מה אני מרגישה לגבי הקעקועים. הנוכחות האישית בכל שלב בטכניקת הנקודה אחרי נקודה של ההנדפוק הלהיבה אותי. לא נגמרה לי האנרגיה – הייתי מאוד מרוכזת בתהליך. לא פחדתי לטעות ונעלמו לי כל החששות שמגיעים כשיוצרים, פשוט הרגשתי שקט ושלווה".
6 צפייה בגלריה
"הנוכחות האישית בכל שלב בטכניקת הנקודה אחרי נקודה של ההנדפוק הלהיבה אותי"
(צילום: ליגל אדרעי)
למרות התשוקה של אדרעי להנדפוק, האנשים מסביב שאיתם רצתה לעבוד לא קיבלו את השיטה שלה. "היו סטודיואים ומקעקעים שאמרו לי, 'למה את צריכה את זה? בואי תעברי למכונה. אין בזה עבודה, זה מלא זמן. זה לא שווה את הכסף'. היו אנשים שגם הביעו ביקורת בצורה קצת יותר מעליבה, שיפוטית מאוד. אמרו לי שאני פוגעת באנשים ושאני עושה עוול לתחום, שאני לא באמת מבינה מה אני עושה ושאני רק אפצע אנשים. בהתחלה הרגשתי שאני צריכה להתנצל על מה שאני עושה".
עם הזמן היא הבינה שיש כוח וייחודיות בשיטה שבה היא עובדת, במיוחד אם היא יכולה לעזור לאנשים נפשית ופיזית. "היה לי פרויקט מאוד מיוחד: קעקוע אבסטרקטי על כל היד למישהי שעברה דום לב בגיל 24 ובעקבותיו השתילו לה קוצב לב", היא נזכרת. "אבל החלום שלה היה לעשות קעקוע. בגלל הקוצב אסור להעביר בגוף שלה רטט חשמלי מכל סוג, ולכן היא לא יכולה להתקעקע במכונה. הרופא בעצמו הציע לה את האפשרות של קעקוע ידני. פרויקט נוסף שיש לי עכשיו: אני עובדת עם מישהו על קעקוע שמכסה שלושת רבעי גב. הוא, באופן ספציפי, בחר להתקעקע בהנדפוק, כי הוא רצה את המדיטטיביות שיש בתהליך. זו מין כניסה לתוך זוֹן, כי הגוף לא חווה סטרס, אין רטט, אין תחושה של חריטה ושריפה בעור, באופן שמאפשר התגברות על הכאב".
את חושבת שזה יהפוך להיות טרנד בולט בארץ?
"אני בעד שזה יהיה טרנד. חשוב לציין שבחו"ל התחום כבר נראה אחרת לגמרי. יש סטודיואים שלמים שעוסקים רק בהנדפוק. ברוסיה זו תרבות קיימת, בולטת ונוכחת, וגם בברלין ובפראג. אני בעד שזה יהיה מוכר בארץ, ושאנשים יבחרו מקעקעים מתוך האמנות שלהם ומתוך תחושה של חיבור אישי. היום כל בן אדם מכוסה בקעקועים שרואים ברחוב יכול להיות עובד בהיי-טק או רופא. גם זה עבר תהליך, כמו ההנדפוק בארץ. אנחנו לגמרי בכיוון".
