בפתח הסרט התיעודי "הכובעים של ירושלים" משנת 2005, תוהה בקולו הבמאי נתי אדלר: "למה אנשים הפסיקו לחבוש כובעים? אולי אם אנשים היו חובשים כובע, הכול היה יותר טוב, כמו פעם". למתהלך בעיר קשה שלא לחשוב על הקשר בין אמונה לאופנה, בין הרוחני לגשמי, או כפי שאומר אדלר בהמשך הסרט: "בכל מקום שתלך בירושלים, תמצא איש עם כובע על הראש".
אחד מהם הוא הכובען ומעצב האופנה ענר שבח, שפועל מתוך סטודיו במרכז ירושלים. שבח (37), בוגר המחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל, סיים את לימודיו לפני עשור. פרויקט הגמר שלו "נדודים בהקיץ" חקר את נושא הנוודות ותרגם אותו לתמה של הנווד היהודי שעדיין מחפש להעלות את ירושלים על ראש שמחתו. התוצאה הייתה אוסף פיוטי של חמש מערכות לבוש שנראו כמו שילוב בין מראה ה"הובו" לחסידויות רוחניות.
בחלל הסטודיו שלו במרכז ירושלים, העיר שאליה חזר לאחרונה עם משפחתו, אפשר לזהות את מגבעות הלבד מפרויקט הגמר של שבח. אלו נוצרו בעקבות מפגש עם "פרסטר", בית המלאכה הוותיק לכובעים בשכונת מאה שערים בעיר. לאחר חיזור שנמשך שנתיים, פתחו עבורו שם דלת לארכיון התבניות (אימום) של הכובעים בסטודיו, חלקם מהמאה ה-19 שכל קהילה חסידית הביאה איתה מהגלות לירושלים. "גם אם הכול נשרף מאחור, האימום הולך איתך ואתה יכול לתת לו חיים במקום אחר", מסביר שבח את הקסם. "שם קלטתי שהקהילות נדדו עם הצורה המיוחדת להן מכל העולם".
בירושלים, בניגוד לתל אביב או לפריז, כובע הוא לא רק כובע – הוא מסמן במרחב, נע בין זהויות, דתות ותרבויות. כובע הוא הצהרת כוונות. חובש הכובע הממוצע ברחוב, גם אם אינו מתהדר במגבעת בורסלינו, עלול להיחשד כחוזר בתשובה ולצפות לשאלות כמו "נהיית דוס?". ממש כמו שכל אישה בחצאית מקסי ושרוולים ארוכים נשאלת אם היא דתייה.
"לפני כשנה חזרתי לגור בירושלים לאחר כמה שנים שהסטודיו היה בתל אביב מכמה סיבות", אומר שבח על החזרה לעיר הולדתו. "אני מוצא השראה בערים מורכבות שמכוונות אותי למציאת אסתטיקה, לצאת ולטעות בדרכי. בירושלים אני מוצא השראה בין הקהילות והדמויות השונות. זה גורם לי להגיב בצורה עצמאית כמעצב. בנוסף, אני מרגיש שאני יכול לשלב את העבודה שלי בין ירושלים לתל אביב. בתל אביב יש לי גם קהילה יצירתית סביבי וסביב המותג, שחשוב לי להיות קשוב לה ולשתף איתה פעולה. זו בסך הכול נסיעה קצרה ואני אוהב לחיות בניגודיות הזו בין הערים".
בימים אלו משיק שבח קולקציית כובעים חדשה וקולקציית הלבשה שלישית בעיצובו לגברים. בעשור שחלף מאז שסיים את לימודיו, הקים את המותג Aner 5777 המורכב משמו הפרטי ותרגום בספרות לשנה העברית שבה הקים את המותג: תשע"ז. בקולקציה החדשה הוא מציע אופנת גברים נינוחה, על הגבול שבין אופנת רחוב למחויטים. שילוב בין בגדים עם מסורת ותיקה, כמו חולצת קורטה הודית, לפריטים עם נגיעות עכשוויות, כמו ז'קט ג'ינס בצבע ורוד בייבי המסתיים בקו המותניים ומכנסיים בגזרה רחבה שיתחבבו על בני דור ה-Z.
לצד אלו מציע שבח מגוון רחב של כובעים בעבודת יד לגברים ולנשים – מכובעי דייגים המכסים את הראש ועד כובעי מצחייה עם קשירה אחורית – העשויים משלל חומרים וכוללים גם הדפסי רשת שהוא עושה בסטודיו. אלו הפכו לפופולריים בקרב קהל צעיר, אבל לא רק, שמחפש כובעים בצורות טרנדיות עם נגיעה אישית של מעצב (מחירים: כובעים, 350-190 שקל; הלבשה, 900-200 שקל. להשיג באתר ובחנויות האופנה "סופיה" בירושלים ו-Ossef by בתל אביב).
התמחותו של שבח באופנת גברים מחזקת את ענף בגדי הגברים בישראל, שבשנים האחרונות נראה כי נמצא בפריחה גדולה עם מעצבים הפועלים בז'אנר, מוותיקים כמו דורון אשכנזי ודיוויד ששון ועד לצעירים כמו הד מיינר (שסיים במחזור 2012 יחד עם שבח בבצלאל), אלירן נרגסי ואריאל בסן. כמו כן, לאחרונה נפתחה בתל אביב חנות האופנה לגברים Ossef by של עיתונאי האופנה לשעבר סהר שלו, ובמחלקות האופנה של האקדמיות בישראל יש מספר שיא מדי שנה של בוגרים הבוחרים להציג קולקציות בגדי גברים. רנסנס? תלוי את מי שואלים.
"יש הרבה מעצבי גברים טובים הפועלים בישראל, כולל נשים שמעצבות לגברים, אבל אין הרבה פלטפורמות למכירת אופנת גברים", טוען שבח. "בעלי חנויות חוששים לקחת את הסיכון. אני זוכר שכשהצגתי את הקולקציה שלי בחממת מפעל הפיס ב-2019, עיצבתי מעיל טרנץ' לקיץ ובגדים מחויטים. בפריז, שם גרתי ארבע שנים קודם לכן, זה התאים, ובישראל הבנתי שאני צריך לרדת מהעץ. הבנתי שגברים מחפשים מחויט רק לחתונות, בעוד אני האמנתי ששוק הגברים השתנה. את רוב הבגדים קנו לבסוף נשים".
לדבריו, אחת הסיבות לכך היא הרגלי הצריכה של גברים, השונים מאלו של נשים. "לגברים קשה לקנות בגדים לא בחנות, אלא אם אתה עובד עם לקוח פרטי על דגם ספציפי. הם אוהבים למדוד, לקנות ולצאת. האינטימיות בסטודיו של מעצב קשה להרבה גברים, בניגוד לנשים שנהנות מהחוויה הזאת. הן יכולות למצוא על הרצפה בד או סקיצה לדגם שהתחלת לעבוד עליו, ומגיעות איתו לקופה", הוא מחייך.
את הקושי בעיצוב לגברים למד עם הגיעו עם בת זוגו לפריז בתום לימודיו, לשם נסע מתוך רצון להשתלב בבית אופנה גדול. "זו הקלישאה הפריזאית של מעצבי אופנה, ואז לגלות שאתה ועוד מאה אלף איש מרחבי העולם חושבים כמוך", הוא צוחק. הוא עשה סטאז' אצל שני מעצבים מקומיים והחל לעבוד ביריד האופנה המפורסם Tranoi וכמעצב ברשת חנויות הקונספט הנודעת בפריז Leclaireur – שניהם בבעלות משפחת חדידה היהודית. במסגרת תפקידו היה אחראי על עיצוב בשיתופי פעולה עם בתי אופנה כמו ז'יבנשי ויוז'י יאממוטו.
"כשהגעתי ל-Leclaireur, הייתה לי קולקציית בגדי גברים מוכנה שרציתי להציג אותה בטרנוי והם אמרו לי: 'עזוב אותך, בוא לעבוד איתנו'. הבנתי כמה זה קשה ומסוכן לעשות קולקציה בזמן שסביבך מתחרים גדולים או מעצבים שמגיעים מאסיה עם כיסים עמוקים וייצור נגיש. כדי להצליח בענף, צריך הרבה כסף, קשרים. הייתי באשליה בהתחלה".
בזמן שהותו בעיר חבר לשותף מקומי (שעדיין משווק את כובעיו בצרפת) והחל לעצב כובעים בתפירה, מתוך רצון לפנות לקהל נגיש שרוצה לחבוש כובע אבל לא בהכרח מגבעת אלגנטית. "חשוב לי שאנשים כמוני יוכלו לחבוש כובעים, ולכן בחרתי ליצור מוצר יומיומי שיגיע לכולם. בסופו של דבר, אנשים רוצים דברים פרקטיים. גם בפריז, כשאתה עובד בתוך השוק הגלובלי אתה מבין שצריך למצוא נישה שמתאימה לך".