בשנת 1989 חלם הצורף משה בן דוד חלום. בתום שיחה טלפונית עם בתו מרגלית המתגוררת בארצות הברית, הוא עלה על יצועו ונרדם, עד שתכשיט בהשראתה הופיע בחלומו. "בשעה 2:00 לפנות בוקר התעוררתי", הוא נזכר בשיחה המתקיימת בביתו שבנס ציונה. "עשיתי רישום של תכשיט וירדתי אל בית המלאכה, בו נשארתי לעבוד ברצף עד שסיימתי בשעה תשע בערב למחרת". התוצאה היא "רביד מרגלית" – תכשיט בצורת וי עשוי בטכניקת פיליגרן על לוח בשילוב חרוזי קורל ופעמוני כסף, ששילב בין שפה עיצובית מודרנית לאלמנטים מסורתיים של התכשיט התימני. עד היום, מספר בן דוד בן ה-97, זהו התכשיט האהוב עליו ביותר.
משה בן דוד הוא אגדה חיה בשדה העיצוב הישראלי. בשנים 1977-1955 עבד ובהמשך ניהל את מחלקת הצורפות של משכית, ועיצוביו התימניים פיארו את חנויות המותג שהוקם בשנת 1954 כחברה ממשלתית בשיתוף משרד העבודה בניהולה של רות דיין. מסוף שנות ה-70 הוא ממשיך לעבוד באופן עצמאי בסדנה שבחצר ביתו, כשלצידו בנו הצעיר, הצורף רמי (רחמים) בן דוד, שמזה 40 שנה ממשיך את דרכו של אביו ומנהל את חברת התכשיטים המשפחתית.
"עוד יש לי רעיונות חדשים. אני עובד שעתיים ביום עם רחמים, עוזר לו בכל מה שהוא מבקש, אבל אני כבר איש מבוגר ועייף", אומר בן דוד, תוך כדי שהוא מנתר בין חללי הבית כנער צעיר המסתייע במקל הליכה. הוא מוביל את האורח מחלל הבית הצנוע אל בית המלאכה שבחצר ומשם אל "הבור" במרתף הבית, שבו תלויים על הקירות מכתבי הוקרה לצד תצלום גדול של עפרה חזה, לה עיצב מספר תכשיטים. "היא הייתה אישה צנועה ונדיבה", הוא משתף.
מבין חמשת ילדיו, רמי הוא היחיד הממשיך את דרכו של אביו. בנו בכורו, האמן הבינלאומי צדוק בן דוד, חי ופועל בלונדון מאז שנות ה-70. תחילה עוד ניסה האב להסליל אותו לצורפות, כמו גם את בתו מיקי שפנתה לצילום, אך צדוק, שלדבריו לא נמשך לעיצוב תכשיטים, סירב – למעט פעם אחת, כשחיפש פרנסה בין שנה א' לשנה ב' בלימודיו בבצלאל. בתום אותה שנה הועף מהמוסד הירושלמי. הוא עזב אל לונדון, למד בסנטרל סנט מרטינס, שבו גם לימד, ומאז עבודותיו הוצגו במוזיאונים בישראל ובעולם.
עכשיו, לראשונה, מציגים משה וצדוק בן דוד תערוכה משותפת, "זיכרון גנטי", באוצרות של פרופ' יעל גילעת, המוצגת במוזיאון בית ראובן בתל אביב (נעילה: 19 בספטמבר). זוהי אינה רק תערוכה של אב ובנו, אלא גם מפגש בין אומן לאמן בצומת דרכים אישית ומקצועית. לצד קווי דמיון של יצירה עמלנית, התערוכה מעלה שאלות בין-דוריות על יצירה, הגירה (האב עלה לישראל מתימן, בנו שנולד בתימן היגר מישראל אל אנגליה), משפחתיות, סגנון וטעם.
על פני שתי קומות המוזיאון נפרסים דימויים, תכשיטים ואובייקטים של השניים, כשבקומת הכניסה מוצגות זו לצד זו עבודות פיסול, הדפס ומיצב וידאו של צדוק בן דוד, לצד עבודות צורפות של משה בן דוד הכוללות תכשיטים, אובייקטים וכלי יודאיקה. מתקופתו כצורף במשכית מוצגות שתי עבודות, ביניהן "ענק עין גדי" – שרשרת המורכבת מחמישה כדים, רפליקה שיצר בשנת 1968 לפי עתיקות עין גדי שהשאיל פרופ' יגאל ידין למשכית. בקומה השנייה מוצג סרטון וידאו לצד דימויים נוספים.
התערוכה היא יוזמה של כרמלה רובין, אשר הזמינה את פרופ' גילעת, חוקרת ואוצרת בשדה האמנות הישראלי, המכירה את משה מסוף שנות ה-90, כשכתבה את עבודת הדוקטורט שלה. ב-2016 פרסמה את הספר "דיוקן צרוף – חייו ויצירתו של הצורף משה בן דוד מביחאן לכור ההיתוך הישראלי" (הוצאת יד יצחק בן צבי). "רציתי להראות בתערוכה שמעבר לדיאלוג האישי ביניהם, אנשים נושאים איתם זיכרון גנטי טרנס-דורי שהם לא לגמרי מודעים אליו", היא מסבירה את המהלך האוצרותי. "הרפלקציה על מה משותף ביניהם הגיעה אל השניים בגיל מאוחר. בדרך כלל, רפלקציה היא במה אני שונה, במה אני בונה ומוכיח את עצמי ללא קשר אל אבא שלי, כמו הרבה בנים ביחס לאבות שלהם".
"במשך שנים לא הייתי בטוח שתערוכה משותפת היא רעיון טוב. 'כל האשמה' מוטלת על כתפיי", מודה צדוק בן דוד. "אבי ואני שונים מאוד, והיה לי חשש שהחיבור יראה את הפסלים כתכשיטים, אבל הזיכרון הגנטי שם. אחת העבודות המוקדמות שלי כפסל הייתה תל בצורת קונוס עשוי בוץ בגובה של 90 סנטימטרים עם אבן שפה מסותתת בראשו ומסביבו חול ים. לימים, נסעתי לבקר בתימן לבדי והגעתי לאזור שבו נולדתי. כשהגעתי לביחאן, ראיתי עמק מדברי ובאמצעו תל שחור ענק שעליו מבנה".
"אומרים שזיכרון גנטי מתעורר עם טראומה. הגירה, לדוגמה", ממשיכה גילעת. "אתה צריך להפעיל ידע קדום ממקום הישרדותי. התחלתי לחשוב על כך ששניהם היגרו בגיל מאוד צעיר לסביבה תרבותית אחרת ונדרשו להתארגן בה. זה לא משנה שמשה ידע עברית כשפת הקודש, אבל הוא לא ידע כלום על השדה כאן. כשהוא נאבק כצורף, זה היה מאבק על הזהות שלו, כי הזהות האישית והזהות המקצועית היו אחת. הוא חווה ממש פגיעה בזה שלא מכירים בו. הוא ניסה, נכשל, התמודד, עד שהחזיר לעצמו את אותה זהות. וכשבנו יוצא מהארץ ב-1975, אחרי שלא מעלים אותו לשנה ג' בבצלאל, הוא מגיע לאנגליה ללא שפה ועבודה, עד שהוא חוזר אל זיכרון קדום".
"אמרו לנו: 'תקבלו אדמה, תהיו עשירים'. הסיפורים התגלו כבלוף"
משה בן דוד נולד בעיר אלעילייה שבעמק ביחאן בדרום תימן למשפחת צורפים. לאחר שהתייתם מאביו בגיל ארבע, הוא ואחיו חסו בצל הדוד סאלם, שלימד אותם את רזי הצורפות התימנית. בשנת 1949 הוא עלה לישראל עם אשתו חנה ובנם הבכור צדוק, שהיה בן חמישה חודשים, לאחר שהות של כמה חודשים במחנה העולים חאשד בעדן. בתעודת העולה נכתב: משה בן דוד, צורף.
10 צפייה בגלריה
"ביקשנו ירושלים, שמו אותנו בעג'ור. אמרו, זה אותו אזור חיוג 02". בן דוד בצעירותו
(צילום: באדיבות משה בן דוד)
בתום כמה שבועות במחנה העולים עין שמר, נשלחו העולים מתימן למעברת עג'ור הסמוכה לעיר בית שמש. "ביקשנו ירושלים, שמו אותנו בעג'ור. אמרו, זה אותו אזור חיוג 02", הוא מספר בהומור שמלווה אותו לכל אורך הריאיון. כיתר העולים, הוא נשלח לעבודות אדמה וייעור. "אמרו לנו 'אין צורפות, תשכחו מזה. אתם צריכים להיות עובדי אדמה'", הוא ממשיך. "אבל הגענו לפה כצורפים ואורגים מביחאן, לא עובדי אדמה. מה אתם עושים אותנו עובדי אדמה? אמרו לנו: 'תקבלו אדמה, תהיו עשירים'. הסיפורים התגלו כבלוף".
בעג'ור מונה בן דוד לאחראי על השמירה, ויחד עם בני משפחתו החל לבסס את מעמדו במקום. אז גם התרחש המפגש הראשון עם רות דיין, מדריכת עולים במפעל "אשת חיל" שהוקם על ידי הסוכנות היהודית במטרה לעודד עבודות יד של אומנים ממחנות עולים. במקביל פעלה גם חברת "תעשיות בית" של ויצ"ו בניהולה של מרתה במברגר.
מחצלת בבית המשפחה לכדה את עיניו של אחד מקציני הביטחון במעברה, והשמועה על האומנים מביחאן הגיעה לאוזניה של דיין. "יום אחד הגיעו שני בחורים למעברה והציעו לנו לעבוד באריגה", מספר בן דוד, שעיקר עבודתו הייתה צורפות. "קיבלנו מהם חבלים מלאים גריז ושמן. פירקנו את החבלים וגלגלנו אותם באדמה כדי לייבש את השמן, ואז הנחנו אותם בתוך חבית מלאה במים כדי שהשמן יצוף מעלה. לבסוף, ארגנו מהחבלים 27 מחצלות בגודל 80 סנטימטרים רוחב על 20 סנטימטרים אורך".
10 צפייה בגלריה
"אמרו לנו 'אין צורפות, תשכחו מזה. אתם צריכים להיות עובדי אדמה'"
(צילום: באדיבות משה בן דוד)
בן דוד מעיד על עצמו כמי שלמד לארוג, מאחר שזיהה את אפשרות הפרנסה שבעבודות היד אל מול עבודות הייעור והבנייה שאליהן נשלח יחד עם שאר תושבי המעברה. בינתיים, הקשר עם רות דיין נותק בעקבות נסיעתה לשליחות באנגליה יחד עם בעלה דאז משה דיין. בן דוד עבר לגור עם משפחתו בבית אבן ערבי נטוש ליד נס ציונה, אך עם התרחבות המשפחה הם עברו למעברת זרנוגה הסמוכה לרחובות. לימים ניסה לחזור לצורפות ואף קנה כלים וחומרים שיאפשרו לו לייצר תכשיטים, אולם בחנויות התכשיטים בתל אביב התחברו פחות לסגנון ולעיצוביו של בן דוד. רק מאוחר יותר, בתיווך משכית והמיתוג היוקרתי, יסכימו נשות העיר העברית לשלם כסף רב עבור תכשיטיו.
"כל מה שהיה בחנות – נמכר. גם בישראל וגם לייצוא"
השינוי הגדול במעמדו ובהכרה לה זכה התרחש משנת 1955, שנה לאחר שהקימה דיין את משכית עם עבודות אריגה וקרמיקה של עולים שהגיעו לישראל מהפזורה היהודית. יום אחד, הוא מספר, הופיעה רות דיין במעברה. "היא שאלה איפה הביחאנים מעג'ור, והמנהל לקח אותה לצריף של אמא שלי. היא השאירה לנו שם מכתב, ובו היה כתוב: אם אתם רוצים לעבוד בצורפות, תבואו אליי מתי שאתם רוצים. הכתובת: צהלה. קראתי לבן הדוד שלי ונסענו יחד בשני אוטובוסים".
"הגענו בשעת ערב ודפקנו על הדלת של הבית הראשון בשכונה שראינו, שאלנו איפה גרה רות דיין", הוא ממשיך. "אמרו לנו, 'אתם משוגעים? לא יכניסו אתכם, יש אצלם אורחים חשובים מדרום אפריקה'. כשהגענו, פנה אלינו קצין ואמר לנו 'עופו מפה לפני שאני מזמין משטרה'. הראינו לו את המכתב מרות דיין והוא המשיך להגיד לנו ללכת משם. התרחקנו קצת, וכבר הצעתי לבן הדוד שלי לחזור למעברה, אבל התעקשנו והתחלנו לצעוק את שמה, עד שהיא יצאה אלינו".
10 צפייה בגלריה
למעלה: צמיד שיבולת עשוי כסף בשילוב זכוכית רומית בעיצוב בן דוד. למטה: כלי נוי ויודאיקה
(צילום: אברהם חי)
דיין חזרה לזנגורה לאחר שבוע והציעה לבן דוד לעבוד בצורפות. לעומת עבודות הפרדס והבנייה – הרצון לחזור לצורפות לא היה רק עניין של פרנסה, אלא מאבק לשמירת הזהות האישית. באותם ימים הקימה דיין את הסדנה לצורפות של משכית, ובן דוד החל לעבוד שם בקביעות. הוא ובן דודו החלו לעבוד בבית המלאכה המרכזי של משכית ועבדו גם מול מעצבות משכית, ביניהן חנה ליבון.
"היינו אחראים על הדגמים ושאר העבודה בבית המלאכה", הוא מסביר. "בנוסף, עבדנו עם קבלני משנה – תימנים שעבדו בבתיהם. האחראית הייתה נותנת להם חומר, כלים וכסף, ואמרה להם: 'תעשו מה שאתם יודעים לעשות'. בשנת 1964 התמניתי כאחראי על הצורפים, אבל לאחר מלחמת ששת הימים היה קשה ולא יכולנו לספק תכשיטים, אז היינו נוסעים לירושלים וקונים תכשיטים מפרס, מפרקים, מחברים ויוצרים דברים חדשים. הכול 'נאכל' בחנויות. כל מה שהיה בחנות – נמכר. גם בישראל וגם לייצוא".
אחת הסוגיות החשובות שעולה בסיפורה של חברת משכית היא שאלת הניכוס התרבותי והעיצובי. החברה שביקשה לנסח סגנון ישראלי בכור ההיתוך, מכרה בחנות המיתולוגית בבית אל-על וביתר חנויותיה תכשיטים תימניים שהוצגו כסגנון ישראלי. האם התכשיט התימני הוא הישראלי, כפי שאימצו בוריס שץ בבצלאל והדסה קלווארי ב"שני" כבר בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת? אומנם במשכית עשו מעצבות הבית, וליבון בראשן, שינויים עיצוביים, בעיקר התאמה מודרנית ללקוחות ודילול המוטיבים שהעמיסו על התכשיט. ובכל זאת, כור ההיתוך הגיע לנקודת רתיחה.
10 צפייה בגלריה
"התכשיט הישראלי היחידי הוא התימני. זה הכבוד הגדול שקיבלתי"
(צילום: באדיבות משה בן דוד)
לדידו של בן דוד, התכשיט התימני הוא הישראלי. "סגנון התכשיטים שיצרנו היה תימני מקורי. הצורפים התימנים עשו מה שהם עשו בתימן. התכשיטים היו תימניים, כי התכשיט התימני הוא הישראלי המקורי", הוא אומר לאורך כל הריאיון. "באחת הפעמים הגיעה אלינו קניינית מארצות הברית, והיא דחתה עבודות של צורפים ממרוקו ומתוניסיה. שאלתי אותה, מדוע את לא לוקחת את זה? זאת עבודה יפה, והיא ענתה: 'זאת עבודת תכשיטים ערבית ממדינות ערב. אין בהן את האלמנטים היהודיים שיהודי תימן שילבו בתכשיט'".
כלומר, אתה עושה כאן חיבור בין יהודי תימן לשיבת ציון באמצעות התכשיט התימני.
"כי אין אחר, לא קיים. התכשיט התימני הוא הישראלי. יש בו אלמנטים יהודיים כמו 'כוכב יתרו' שמורכב משבע נקודות".
ובכל זאת, עלית לישראל ב-1949 ועברת תהליך ישראליזציה כחלק מכור ההיתוך. בני הדור שלי, שנולדו כאן ליוצאי תימן, באים ושואלים: למה זה ישראלי? זה תימני.
"מפני שהתכשיט התימני הוא עם אלמנטים מקוריים ומשלב אלמנטים יהודיים. ככה עבדתי כל חיי מילדות".
קיבלתם הוראות והכוונות מרות דיין?
"רות דיין לא התערבה בעיצוב. היא תמיד אמרה: 'תמשיכו עם הרעיונות והסגנון שלכם'. כשמכרו את משכית בשנת 1970 (לחברת משקיעי ישראל תמורת 1.2 מיליון ל"י לאחר שמשכית צברה חוב של 10 מיליון ל"י, א"י), הם לא רצו בתי מלאכה אלא מפעלים. זה לא דיבר אליי וביקשתי לעזוב. רות אמרה לי: 'כל עוד אני כאן, אתה נשאר'. אז נשארתי ארבע שנים נוספות, עד שנשבר לי והודעתי לה שאני עוזב בעוד חמישה חודשים, ואז משכית נמכרה שוב".
התייחסו אליכם כאמנים במשכית?
"קיבלנו כבוד, עובדה שהתכשיט הישראלי היחידי הוא התימני. זה הכבוד הגדול שקיבלתי. אין מי שיתחרה בתכשיט התימני".
לא הייתה אפליה?
"אפליה קיימת עד היום".
בשנת 1977 יצא בן דוד לדרך עצמאית. הוא פיתח ושכלל את שפת העיצוב שלו, כשהוא משלב אלמנטים מודרניים, בין אם על ידי ריווח של הפרטים בעיצוב או השפעה מקולגות שאליהם נחשף. בנו צדוק מספר כיצד סגנון העיצוב הספונטני של ביאנקה אשל-גרשוני השפיע על אביו, וכיצד בשנות ה-80 יצר עבודות יודאיקה חלקות וכמעט נטולות קישוטיות, ששיקפו רדיקליות בשפה העיצובית שלו.
שנה לאחר הפרישה ממשכית, נקרא שוב לדגל. בשנת 1978 נמכרה משכית פעם נוספת לאיש העסקים שמעון הורן, ששכנע את בן דוד להצטרף כשותף רביעי לחברה שהקים, כשהרעיון היה לפתוח מפעל תכשיטים בעיר ימית שבחצי האי סיני. "הציעו לי 25 אחוז מהעסק עבור הידע שלי, אבל לא רציתי", אומר בן דוד. "עם זאת, המשכתי להדריך אותם במשך תקופה קצרה, אבל אז החזירו את סיני והמפעל נסגר. אחד השותפים עוד ניסה להציל את התכשיטים, והעמיס משאית שנסעה לתל אביב. אבל כשחזר לימית עם המשאית השנייה, הצבא כבר אסר עליו את הכניסה. הרסו את המפעל על כל מה שנשאר ממנו".
מה אתה חושב על משכית של היום?
"אין משכית, לא קיים, משכית מתה. בזמנו כשמתה – מתה".
"משכית" כרעיון המשלב את עבודות היד של העולים החדשים אולי כבר איננו, כפי שמציין בן דוד. המותג שהוקם מחדש ב-2014 על ידי מעצבת האופנה שרון טל ובעלה ניר (יחד עם השקעה כלכלית של המיליארדר סטף ורטהיימר), הוא כיום בית אופנה מודרני שעבר אבולוציה עיצובית מתוך מחשבה לפנות אל קהל צעיר ופיתוח קווי עיצוב מודרניים כמו קו פריטי ג'ינס ובגדי ים שנוצרו לאחרונה כקולקציית קפסולה עם חברת גוטקס. עבודות יד מסורתיות בצבצו בעבר בדגמים של בית האופנה, אך היו מינוריות ונדחקו הצידה.
בסוף החודש תיפתח במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב התערוכה "70/30/10" לציון 70 שנה למשכית. יחד עם התערוכה "זיכרון גנטי" בבית ראובן והתערוכה "האיש שבא לחקור" המוצגת במוזיאון ישראל ועוקבת אחר עבודתו של האתנוגרף הגרמני אריך בראואר שחקר את הקהילה התימנית והכורדית בירושלים טרם הקמת מדינת ישראל – נוצר רצף משותף ומעניין של תערוכות אתנוגרפיות העוסקות בתרבות, בחברה ובעיצוב מקומי.
"בשנים האחרונות יש שינוי גדול מאוד בעולם ביחס לתרבות חומרית, כחלק מתגובה עולמית לגלובליזציה", אומרת גילעת לסיכום. "יש רצון לחזור למקורות, לחוש, לגעת, לראות ולהאמין במה שאתה רואה. בנוסף, ישנו גם העניין הפוליטי. גם בתערוכה הזאת הפוליטיקה נמצאת ברמזים, אבל העדפתי שהעבודות ידברו ולא אני. מי שירצה – יבין".
