בשנת 2001 פתחה מעצבת האופנה נאית רוזנפלדר את חנות הבוטיק שלה ברחוב מקווה ישראל בתל אביב, מרחק מחט מגן החשמל – אז מוקד לזנות הומוסקסואלית וטרנסקסואלית. מלבד בית הקפה לאביט שנפתח חודשים ספורים קודם לכן, החנות שהתמקמה בין מספרה ישנה לגברים לחנות שעונים בחצר האחורית של תל אביב, נתפסה כיעד חתרני, שלא לומר "אקזוטי". בזמן שסצנת המעצבים הצעירים דאז הצטופפה על ציר דיזנגוף בואכה שינקין, השמלות האלגנטיות בעיצובה של רוזנפלדר, שהדהדו גזרות נשיות משנות ה-60 וה-70, היו מוקד עלייה לרגל לנשות העיר.
11 צפייה בגלריה
"הקשרים היו נוכחים והיה פחות ניכור". עיצובים של נאית רוזנפלדר בתקופת הבוטיק בגן החשמל
(צילום: רוני כנעני)
מאוחר יותר הצטרפו למתחם מעצבות אופנה נוספות שלימים הפכו את גן החשמל למתחם מוביל ואת "מעצבות גן החשמל" לשם קוד לאופנה צעירה, ייחודית ובועטת. בחודשים הקרובים, בהנחה שלוח הזמנים לא ישתנה שוב, צפויה להיפתח מול החנות המיתולוגית ההיא של רוזנפלדר תחנת "אלנבי" בקו האדום של הרכבת הקלה בתל אביב.
את הבוטיק שלה בגן החשמל סגרה רוזנפלדר (52) בשנת 2008 בעקבות מעבר לברלין – שם היא מתגוררת מאז עם בעלה ושני ילדיהם – שילוב של נסיבות אישיות ורצון לקפוץ לתוך השוק הבינלאומי. שנה לאחר מכן ילדה את בנה הבכור מיכאל ופתחה את המותג הבינלאומי "אווה אנד ברנרד", שפעל לאורך שש עונות בלבד. בשנת 2012 נולדה בתה אלכס, ורוזנפלדר החליטה לקחת פסק זמן.
"כלכלית זה כבר היה לא כדאי, וכשאלכס נולדה רציתי להיות רק אימא לאיזו תקופה, לאחר שכאשר מיכאל היה תינוק נסענו בכל אירופה עם המותג: מייצור באיטליה ועד תערוכות בפריז. האמת, אופנה גם הפסיקה לעניין אותי. לקח לי עוד כמה שנים להבין מה אני רוצה לעשות. לא ידעתי מה כן, אבל ידעתי מה לא. הייתי צריכה לגלות מחדש את עיצוב הטקסטיל על דרך השלילה".
11 צפייה בגלריה
"רציתי להיות רק אימא לאיזו תקופה". עיצובים של המותג אווה אנד ברנרד
(צילום: באדיבות נאית רוזנפלדר)
היא נרשמה לתואר שני בלימודי טקסטיל באקדמיה לאמנות Weißensee בברלין, שאליו התקבלה על סמך הניסיון המקצועי הרב שהיה לה. בשיחת זום מדירתה בברלין, היא מספרת כי העיסוק בטקסטיל הוא חזרה לנקודת ההתחלה שלה כמעצבת. בתחילת דרכה עיצבה חולצות קסטומייזינג שאותן פירקה ותפרה מחדש תוך שילוב רקמות ועבודות יד, ושנמכרו בבוטיק "שיין" בתל אביב. בקיץ 2000, לדוגמה, יצרה את קולקציית "ננסי במזרח התיכון" בהשראת הזוג המלכותי של הפאנק: ננסי ספנג'ן וסיד וישס. רוזנפלדר יצרה אוסף מחודש של חולצות שרכשה ברמאללה בכיכובם של כוכבי רוק ערבים ממצרים, מירדן ומסוריה, ואותן גזרה ותפרה מחדש תוך שילוב של ניטים, פאייטים ואבנים מבריקות. פעם עוד עשו כאן אופנה חתרנית באמת.
"חזרתי לטקסטיל ולעבודות יד כי שם התחלתי, אבל חיפשתי עוד אחורה בזמן כדי להבין מה גרם לי להתמקד בסריגת קרושה", היא אומרת. "אחרי שאלכס נולדה, הרגשתי בקצות האצבעות שאני חייבת לסרוג. בהתחלה סרגתי לשם סריגה. ואז גם הלכתי לקורס אריגה ורקמה". לדבריה, מדובר גם בעיסוק תרפויטי. "האצבעות שלנו הן כמו מוחות קטנים עם עצבים עדינים ורגישים. כשעובדים עם הידיים, מפעילים את המחשבה שיוצאת מתוך העשייה ולא להפך. בשנה הראשונה ללימודים ארגתי רבות על נול, ותוך כדי נמשכתי לקרושה".
המפנה הגדול החל כשנדרשה לעבוד על פרויקט הגמר שלה, שלווה גם בתזה כתובה בנושא עבודות יד וקהילה והקשר ההדוק בין שניהם. "טענתי שאם בעבר אפשר לקשר כל עבודת יד לקהילה, האם כיום אפשר הפוך? שעבודת היד תיצור את הקהילה?"
הרעיון לפרויקט נולד ממשימה שקיבלה כהורה בבית הספר האנתרופוסופי שבו לומדים שני הילדים. היא קיבלה סל עם שנקנבאנד (מגרמנית: סרט חילזון), אובייקט משחק מהפדגוגיה האנתרופוסופית שסרוג בטכניקה ספירלית, ונדרשה לכבס אותו. "לקחתי את החבלים אליי הביתה לכבס אותם, וכשהם היו תלויים לייבוש פתאום משהו בהם, לא יודעת להסביר, משך אותי. הבנתי שפרויקט הגמר שלי יתמקד בהם".
11 צפייה בגלריה
"אני מאוד מתחברת היום למקום של נדודים. מצד שני, יציבות זה הדבר שאני מחפשת". רוזנפלדר
(צילום: Eva Raduenzel )
מאותו רגע, לא הפסיקה לסרוג. החילזון ההוא משמש כנקודת מוצא לכל היצירות הסרוגות שלה והיא הפכה אותו גם למעין פרויקט חברה קהילתי. "במשך שנה הזמנתי אליי הביתה נשים לסרוג את החבלים יחד איתי, וחיברתי לעצמי קהילות קטנות בסדנאות שערכתי כאן. הסריגה היא בטכניקה ספירלית ורפטטיבית מרגיעה מאוד. אין פה מקום למחשבה או צורך לספור עיניים. אני לא סורגת בובות ואני לא יודעת לסרוג דברים מסובכים – אני מתייחסת לקרושה במובן האבסטרקטי שלו. נקודת המוצא היא החבל, ומשם אני מאפשרת לסריגה להוביל אותי לכל מקום כמו אימפרוביזציה. קורה שמחבל יוצא נחש או תיק לסמארטפון".
11 צפייה בגלריה
"האצבעות שלנו הן כמו מוחות קטנים עם עצבים עדינים ורגישים"
(צילום: באדיבות נאית רוזנפלדר)
החודש היא תגיע לישראל להעביר צמד סדנאות סריגה ב"השמורה" (גורדון 30, תל אביב, הרשמה בטל' 054-4245033). ב-17 בפברואר (14:30-10:30) היא תעביר סדנת פלייסמנט שבה ישבו ויסרגו ספירלות רפטטיביות, וב-21 בפברואר (20:30-17:30) תיערך לראשונה הסדנה "(ס)בת-אמא סורגת" המיועדת לזוגות של אימהות ובנות. בנוסף, רוזנפלדר תעביר סדנה שלישית ב"הטחנה" בטבעון (23 בפברואר, 14:00-10:00). הסדנאות אינטימיות ומיועדות ל-10 משתתפות ומשתתפים, ולא נדרש ידע קודם. "אלו סדנאות חווייתיות", היא מדגישה. "אני לא מורה לסריגה. אני מציגה טכניקה והדגש הוא על התהליך. יש חשיבות לתהליך ולמה שקורה תוך כדי, כי כשיושבים ונפגשים, מתפתח שיח".
מה המשמעות מאחורי שם הסדנה "(ס)בת-אמא סורגת"?
"כבר הרבה זמן חשבתי על חיבור בין אימהות לבנות, ועל הקשר שמשתנה ככל שאנחנו גדלות. אם כשהיינו ילדות זה היה לשחק יחד, היום הקשר מקבל צורה אחרת, כמו התפקיד כסבתא לשמור על הילדים. הרעיון הוא לשבת יחד שוב וליצור. זה יכול לפתוח שיח חדש, הזדמנות לדבר בצורה שונה האחת עם השנייה. נכון, אפשר ללכת לבית קפה, אבל עשייה עם הידיים מאפשרת למוח קצת שקט. גם אם מגיעים עם כיווץ בבטן, הוא משתחרר לאט-לאט".
את גם בת וגם אימא לבת. זה משהו שאת בוחנת דרך הסריגה?
"יותר מזה. כשעשיתי את פרויקט הגמר, הראיתי את הטכניקה לאימא שלי והיא ישבה וסרגה את סרטי החילזון בישראל. גם אלכס סורגת מילדות. היא הייתה יושבת לידי כשסרגתי, וכך היא למדה. יש עדיין קהילות מסורתיות שלומדות מתוך הסתכלות. זאת למידה עמוקה, בעיקר אצל ילדים, כי העין מצלמת את התנועות. כשהתחלתי שוב לסרוג לפני כמה שנים בעזרת חברה שלימדה אותי, כל הידע שהיה לי חזר. סבתא שלי סרגה, ואימא שלי, וגם אני. תפקידן של הסדנאות האלה הוא שימור של ידע. יותר מזה, אני מאמינה שלמלאכות היד האלה יש כוח לחזק קהילה ולחבר את החברים שבה. ובנקודה הזו בהיסטוריה, יש בכל העולם טכנולוגיה שמתפתחת ומעניקה לנו חידושים מדהימים, אבל לצד זה, חשוב מאוד לשמר את הקשר האנושי".
סדנת סריגה של נאית רוזנפלדר
(באדיבות נאית רוזנפלדר)
כבר 15 שנה שרוזנפלדר לא חיה בישראל, והסדנאות הן גם דרך עבורה להתקרב מחדש לקהל המקומי. היא לא יודעת לענות לשאלה אם המשפחה תשוב לחיות כאן, בינתיים היא בתהליך מחודש של קירבה. סריגת הקרושה היא אמצעי. "הבנתי שבחרתי במלאכת יד שמאפשרת לי ניידות. בשביל סריגת הקרושה, אני זקוקה רק לחוט ומחט שלא קושרים אותי לשום מקום – לעומת אריגה שמצריכה נול. אני מאוד מתחברת היום למקום של נדודים ולא להיות קשורה למקום אחד. מצד שני, יציבות זה הדבר שאני מחפשת, והסריגה היא הדרך שלי להתחבר קודם כל לעצמי וגם לתקשר עם אנשים נוספים. זאת השפה שלי. אני חיה שנים רבות בברלין, אבל גם בישראל יש לי משפחה. עכשיו אני בתקופה שאני שוב רוצה את הקשר לישראל. מצד אחד, זה העבר, אבל אולי זה גם העתיד? בינתיים זה פשוט ההווה".
11 צפייה בגלריה
"אני מאמינה שלמלאכות היד האלה יש כוח לחזק קהילה ולחבר את החברים שבה"
(צילום: באדיבות נאית רוזנפלדר)
הבחירה בסריגת קרושה רפטטיבית מסמלת גם את המעבר שלה מאופנה לטקסטיל, מהצורך ליצור מדי עונה קולקציה עם פריטים מוגמרים וסיפור מובהק לבין תוצרים אבסטרקטיים בסדנאות של עבודת יד. שנים ארוכות של חשיבה בדרך זו הצריכו אותה לחשב מסלול מחדש. "כשעבדתי על פרויקט הגמר, תבנית המחשבה שלי הייתה של מעצבת אופנה עם דרך ויעדים מאוד מסודרים. תכננתי איך הפרויקט ייראה, אבל תוך כדי העבודה הבנתי שאני צריכה להשתנות ולהתחבר למה שאני עושה ממקום משוחרר. מה שעזר לזה הייתה העבודה עם נשים נוספות. כל אישה שהגיעה לסדנה שעשיתי בבית בברלין, אפשרה לפרויקט לקבל צורה חדשה. כי זה לא רק מה שאני מביאה – זה גם מה שהן מביאות, השיחה איתן, הסיפורים שלהן".
תחזרי לעשות בגדים?
"אני לא אחזור לעשות בגדים", היא אומרת בטון חד-משמעי. "כשאני רואה את אלכס מלבישה את בובת האימום שעברה אליה לחדר, אני נזכרתי בעצמי בגיל עשר וכמה אהבתי אופנה. היא רוצה שנשב ונתפור בגדים, אבל אני מעדיפה שנסרוג יחד. מהאהבה הגדולה שלי לאופנה לא נשאר כלום".
היית ממייסדות סצנת האופנה בגן החשמל. מה הבשיל אז להתפתחות המעצבים הצעירים? ומה, לדעתך, צריך לקרות היום כדי שתבשיל סצנת מעצבים צעירים בולטת כפי שהייתם אז?
"בשנה הראשונה בגן החשמל הייתי לבד, וידעתי שאני צריכה אנשים נוספים סביבי. שכנעתי חברות שיפתחו חנויות בשכונה (מאוחר יותר הגיע המותג דליקטסן של עדית ברק והבוטיק של נופר גלפז, א"י). הייתי אקטיבית. ואולי זה מה שמעניין אותי – לצאת לפעולה כדי לחבר אנשים. אני חושבת שאז למדנו לעבוד יחד. היינו צריכות אחת את השנייה ועבדנו כדי לייצר חיבורים, להחליף מידע. לא רק בגן החשמל, אלא גם עם המעצבות והמעצבים של רחוב דיזנגוף. הקשרים היו נוכחים והיה פחות ניכור. כמובן שהייתה תחרות, אבל זו הייתה תחרות טובה שהפעילה אותנו. ואולי זה מה שחסר היום, כי כולם פועלים בצורה מאוד אינדיבידואלית ולא בעבודה משותפת".
