מעין קרת, 46, בזוגיות עם פז ואמא לשניים. יזמית חברתית, מרצה, מנהלת "changing model – המרכז לקידום דימוי גוף חיובי בישראל" ויוצרת ערכת הקלפים הטיפוליים "מראות" לחיזוק הביטחון העצמי של נערות וצעירות. מחברת הספר "הנשים היפות" שעורר שיח ציבורי נרחב בנושא הפרעות אכילה. בשנות ה־90 הייתה מראשונות דוגמניות העל הישראליות, חרכה את המסלולים הגדולים בעולם, לצד קמפיינים ושערים נחשקים, וכונתה "המוזה של איב סאן לורן". באוקטובר 2017, עם התפוצצות פרשת המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין, הייתה מחלוצות מהפכת מי־טו בישראל כשפרסמה בפייסבוק פוסט שחשף הטרדות מיניות ואונס בתוספת ההאשטאג metoo#.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בואי נפתח בברכת מזל טוב. אנחנו חוגגות חמש שנים למי־טו, התנועה שהודיעה לעולם שלנשים יש בעלות על גופן.
"זה באמת אירוע חגיגי ומשמעותי. חמש שנים אחרי, ואנחנו במקום יותר טוב ממה שהיינו, וזה כבר טוב. סך הכל אנחנו בתהליך".
אני מריחה "אבל".
"כי יש עוד מלא דברים שצריכים לקרות מבחינת מערכת המשפט והמשטרה. הם עדיין לא בקצב של השטח. המהפכה עוד לא חילחלה לגמרי לשם, נראה לי שהדברים האלה לוקחים יותר זמן. יש עוד ליטושים לעשות, יש מקומות שזה לא הגיע אליהם. אני גם לא בטוחה שזה הגיע לכלל האוכלוסייה, נראה לי שכרגע מי שמרוויחות מזה בעיקר הן נשים כמוני וכמוך".
3 צפייה בגלריה
''לא התכוונתי לשאת דגל, זיהיתי את החשיבות. הבנתי שזה הזמן שלי לדבר על זה''. מעין קרת ורתם איזק
(צילום: אביגיל עוזי)
נשים פריבילגיות.
"כן. יש עדיין מקומות שבהם את צריכה לתת דין וחשבון מאוד גדול לגבי איך שאת נראית, איך שאת מתנועעת במרחב ומה את נותנת בתמורה כדי להסתדר בחיים שלך".
למשל נשים באיראן, שעכשיו לא יתעסקו בהטרדה מינית במקום העבודה, כי הן נאבקות על דבר יותר בסיסי, על החופש שלהן.
"בדיוק. יש נשים שלא מגיעות בכלל לחשוב על זה, כי זו סוג של פריבילגיה, בעיות של עולם חדש. אני לא שמחה שהן הגיעו למצב הזה, זה נורא, אבל שמחה בשבילן שהן יוצאות לרחובות. אני מניחה שפשוט אין להן כבר מה להפסיד. בסוף נשים מצילות את עצמן, אף אחד לא מציל אותן. ואני מאוד מקווה שזה יגדל, שהעולם יעזור. מה את חושבת?"
אני חושבת שהמאבק הזה הוא הרבה מעבר למאבק על חג'אב או לא חג'אב. הוא סביב החג'אב כי הוא אחד הסממנים המוחשיים ביותר לשליטה, לדיכוי ולדיקטטורה בשם הדת.
"לגמרי. וגם אנחנו צריכות לשים לב איפה מתקיימים מנגנוני שליטה על הגוף שלנו. שם זה במשטר ובדת אבל בסוף, ואני לא משווה כי אנחנו במקום אחר, אנחנו עדיין משלמות מחיר מאוד יקר על זה שאנחנו נשים, דרך הגוף שלנו. אז אם לחזור למי־טו - אנחנו צריכות לשמוח בדרך, אבל עוד לא סיימנו בכלל. אנחנו אף פעם לא נסיים, תמיד נהיה בתהליך. זו תנועה".
"העבודה צריכה להיות אצל הגברים עכשיו. גם הם קורבנות של השיטה. גם הם רוצים להיות איתנו במאבק וצריך לשמוע אותם. לדעתי זה שלב שממש כדאי להגיע אליו - לדבר יותר עם הגברים"
את היית הראשונה בישראל לכתוב פוסט בפייסבוק עם ההאשטאג, כשהמחאה התחילה מעבר לים ב־2017. כתבת "גם אני הוטרדתי מינית, גם אני נאנסתי. לא פעם אחת, לא שתיים, לא שלוש. הפסקתי לספור". זה היה חתיכת דבר, כי עד אז החוויות האלה היו חוויות מושתקות, כאלה שנחשפות בתוספת טשטוש פנים וערבול קול.
"זה לא שהייתי הראשונה לשים את הדיו על הדף. היו פוסטים שראיתי בארץ ובעולם, אולי לא של מישהי מוכרת. נכון שאף פעם לא דיברתי על זה, אבל דיברתי על דברים אחרים. הייתי רגילה להשתמש בעצמי בשביל לדבר גם בשביל אחרות. כשדיברתי על דימוי גוף זה היה מתוך צורך תרפויטי. פה זה לא היה תרפויטי, זה לא המקום לעשות תרפיה מבחינתי. לא כתבתי את הפוסט ממקום של אקסהביציוניזם, אלא נטו מתוך הבנה מאוד אינטואיטיבית שזה הזמן לעשות את זה. זה כמו להרגיש את הדופק. הבן שלי, שהיה אז בן 10, היה איתי בחדר, והייתה לי הרגשה שאני חייבת לעשות את זה. זה קרה לי, זו לא אשמתי, זו עוד חוויה של עוד אישה בעולם, למה אני צריכה להסתיר או להתבייש? לא התכוונתי לשאת דגל, זיהיתי את החשיבות של זה. הבנתי שזה הזמן שלי לדבר על זה".
לתחושתך, מה למדנו מאז?
"אני חושבת שזה עשה סדר באיפה הגבולות הנכונים. היינו בשיבוש תמידי ולא ראינו את זה. לא תמיד ידענו איפה זה נכון, איפה זה לא נכון, איפה אני מדמיינת, זה קרה, זה לא קרה? זה עשה סדר במה המרחב שלי, מה המרחב של האחר, איפה זה מתחבר, מתי זה נכון ומתי זה מנוצל. הגילוי והשִׁיּוּם הוציאו עוד שכבה החוצה וזה נתן הגדרות. ואחד הדברים הכי משמעותיים זה 'הסיסטרהוד', ההבנה שיש לך גב של נשים איתך".
כי אנחנו מבינות על מה את מדברת.
"נכון, ואת גם מודעת למקומות בחיים שלך שבהם את סובלת או מתקשה כי את אישה, דברים שגבר לא יבין. גבר לא מבין מה זה ללכת ברחוב לבד בלילה, אבל את ואני יודעות, אז מספיקה מילה אחת ונבין על מה אנחנו מדברות. ויש עוד הרבה חוויות כאלה שקשורות בגוף שלנו ובמרחב שלנו שאנחנו יודעות, מבינות אחת את השנייה".
חוויית ההתבגרות של קרת, השנים שבהן גילתה את עצמה כאישה בעולם, התרחשה בעולם הדוגמנות של שנות ה־90. עולם פרוץ שבו היו מפשיטים אותך על סטים גם אם מדובר בפרסומת לג'ינס. "יש המון ניצול והמון פריצות וחוסר גבולות, אבל חשוב לי לומר שהחוויות המיניות השליליות לא קרו בעולם הדוגמנות בהכרח, אלא מזה שהייתי אישה בעולם", היא מספרת. "אולי מפני שהייתי לבד, ותמימה, ויפה ופתוחה, אולי כי יותר התחככתי בעולם והיו לי יותר סיטואציות מאישה אחרת כי ראיתי וחוויתי המון דברים".
אישה צעירה ויפה ושמסתובבת בעולם זה מסוכן.
"זה מסוכן גם אם היא לא יפה. אישה צעירה בעולם".
"צעקתי, ואף אחד לא שמע את הצעקות. העולם הרבה יותר אכזר ממה שאנחנו חושבות. את במלון, ויש אנשים, אבל אף אחד לא ידע. הוא חיכה כל הלילה באוטו ולמחרת התחנן שאסלח לו. אמרתי לו 'לא אסלח לך לעולם'"
יש מקרה שאת מוכנה לדבר עליו?
"היה גבר במילאנו שליווה אותי מאז שהגעתי לאיטליה. קראו לו ג'וזפה. הוא ראה אותי פעם בתא טלפון, ראה את העברית על היומן שלי, ואז ניגש אליי והתחלנו לדבר. אני הייתי בת 16, הוא היה בן 30 ומשהו, נשוי עם ילדים, והתחלנו להסתובב יחד, הוא לקח אותי לארוחות ערב בקטע של יהודי באיטליה. ואני הייתי נורא תמימה. חשבתי שזה משהו אבהי. היו לי הרבה סיטואציות כאלה, 'אבהיות' כביכול. אחר כך גרתי בפריז, ואז בניו־יורק, ואחרי כמה שנים, כשהייתי בת 20, הגעתי לסדרת אודישנים במילאנו, התקשרתי אליו ונפגשנו. והוא ראה אותי מתחילה עם איזה שחקן כדורגל, וזה שיגע אותו שאני מתחילה עם גבר אחר. אמר לי 'כל השנים אני מטפל בך כמו בת, ואני מת להיות איתך ומתאפק, מכבד אותך, ופתאום את מסתכלת על גבר אחר? בואי נעשה משחק שש־בש, אם אני מנצח אנחנו עושים סקס, אם את מנצחת אנחנו לא עושים'. אמרתי בסדר. למה אמרתי את זה? כי לא חשבתי שהוא רציני. אמרתי לו 'משחקת איתך, אבל אין קשר לסקס'. הוא התעקש, וניצחתי אותו. ואז אמרתי ביי ועליתי למלון שלי. פתאום הוא דופק בדלת עם לוח השש־בש, ואני אומרת לו 'לא, אתה לא יכול להיכנס לחדר שלי, אמרתי לך ביי'. הייתי הכי ברורה, הכי נחרצת. והוא התעקש, ונכנס לחדר, ואנס אותי. צעקתי, ואף אחד לא שמע את הצעקות. העולם הוא הרבה יותר אכזר ממה שאנחנו חושבות. את במלון, ויש אנשים, אבל אף אחד לא ידע. אגב, הוא חיכה כל הלילה באוטו ולמחרת התחנן שאסלח לו. אמרתי לו 'אני לא אסלח לך לעולם. אתה יצאת מהחיים שלי'. אני שמחה שאמרתי לו את זה".
מעין, את אישה אמיצה.
"לא פשוט לדבר על הדברים האלה אף פעם, כי אלה סיטואציות שכמה שעיבדתי אותן - הן עדיין טראומטיות. אבל עברו מספיק שנים, יש מרחק אז אני יכולה לדבר על זה".
גדלנו בתרבות שבה אנחנו נדרשות לתת "תמורה".
"נכון, והתמורה קרתה. אכלנו יחד, היו שיחות, היה צחוקים. זו התמורה. אותה תמורה שאני קיבלתי. אני לא מעוניינת בסקס איתך, אני לא חייבת לעשות סקס עם כל בן אדם שאני אוכלת איתו".
סליחה על השאלה, אבל את שמחה שיש לך רק בנים?
"וואו. לא חשבתי על זה ככה. לא יודעת. אני שמחה עם זה שיש לי בנים כי הם הכי מהממים בעולם אבל הייתי שמחה אם הייתה לי בת. ואני חושבת שגם לבנים העולם היום מאתגר, גם גברים חווים דברים נוראיים ויש גברים שחוו הטרדות מיניות קשות. גם לגדל גבר זה לא פשוט היום. יש להם מורכבויות".
איך מגדלים גבר מהסוג החדש, הרגיש, כזה שלא טובל בגבריות רעילה?
"אני מגדלת את הילדים בסביבה שמדברת אחרת, זה לא מגניב אצל הילדים שלי להיות 'גבר גבר', הכובש, ה'יואו, ראית את ההיא?' יש מקום לאנרגיה הזכרית, היא קיימת, פשוט צריך לדבר אחרת, לייצר גבולות אחרים, העבודה צריכה להיות אצל הגברים עכשיו. גם הם קורבנות של השיטה. גם הם רוצים להיות איתנו במאבק וצריך לשמוע אותם. לדעתי זה שלב שממש כדאי להגיע אליו - לדבר יותר עם הגברים. היום גברים ממש מדברים אחרת, בעיקר גברים צעירים. פתאום מותר להם לדבר רגש. עדיין יש פער גדול מנשים, אני רואה את זה בבתי ספר, אבל זה מתחיל להיות יותר משותף, ויש הרבה חשיבות לצעדים האלה, כדי שהחברה באמת תשתנה לעומק".
בשני העשורים האחרונים הפכה קרת מסופר מודל לרול מודל. את המסלולים הנוצצים, צוותי הביוטי והטיסות במחלקה ראשונה היא המירה בכבישי ישראל הפקוקים. היא חורשת את המדינה מקצה לקצה כדי להיפגש עם נשים וגברים מכל הגילים והמגזרים - בבתי ספר, במרכזים קהילתיים, באוניברסיטה או בבתים פרטיים, כדי להרביץ בהם ובהן אהבה עצמית. באקטיביזם עיקש ובלתי מתייאש היא נוגעת בבטן הרכה של ילדות, נשים ונערות ומפרקת את אידיאל היופי ומשטור הגוף הנשי, שגם ב־2022 משתקף לנו ממסכי הטלוויזיה, שלטי החוצות והרשתות החברתיות - במטרה לייצר אצלן דימוי גוף בריא ומיטיב.
בהרצאות מזהים אותך?
"בהתחלה זיהו. היום המורות מתרגשות והנערים והנערות לא מבינים על מה, אבל אז אני מראה להם תמונות. זה חלק מהנרטיב, חלק משמעותי שגורם להם להבין שאני מבינה אותם. שאני לא באה לחנך אותם מהמקום של 'אוי־אוי־אוי', 'נו־נו־נו'. לא. אני יודעת מה זה להרגיש שאת לא יכולה בלי הפילטר, אני יודעת מה זה להרגיש שאת לא רוצה לצאת מהבית כי את לא מאופרת".
הרשתות החברתיות הקצינו את האובססיה למראה החיצוני? את רואה את ההחמרה בשטח?
"זה מחמיר במובן שכולן היום שותפות לזה. פעם היו בכל כיתה את הכמה בנות שכל הנושא של יופי, נראות, דימוי גוף והמבט החיצוני לעומת המבט הפנימי לא דיבר אליהן. היום אין כזה דבר, כולן שותפות לזה, אין כבר את הילדה הזו שלא אכפת לה, כולן חיות את זה. אז יש החמרה. ומצד שני, מפני שכולן חוות את זה מגיל צעיר, אז כשאני מגיעה לפעמים לכיתה ט' או י' הן כבר מתחילות להבין שזה מעוות ושהן חייבות להילחם בזה, שיש כל מני טקסטים שקשורים לנשים ופמיניזם ושהן חייבות להיות חלק מזה אם הן רוצות להציל את עצמן".
"הבוטוקס הוא לא מדד לאם הצלחתי או לא הצלחתי. אם את עושה בוטוקס - כפרה עלייך, הכל בסדר. אנחנו לא פה כדי לעשות משטור של שום דבר. שכל אחת תעשה מה שהיא רוצה, זה לא אומר לנו כלום על המהלכים הפנימיים שלה"
למרות שהיום יש להן יותר מודלים של יופי מול העיניים.
"נכון, בשנות ה־90 לא היו".
את היית המודל.
"ויחסית מודל מגוון כי הייתי ג'ינג'ית עם נמשים. ועדיין סבלתי בשביל להתאים לתכתיבי היופי של התקופה".
כמי ששחתה במים האלה, איך את מסתכלת על חברות שהיום לוקחות דוגמניות מלאות ושמנות? זה תוצאה של שינוי אמיתי בעולם האופנה או שזה משיקולים מסחריים, כי התקופה והמודעות הציבורית מחייבות?
"הרבה פעמים זה עלה תאנה, הרבה פעמים השיקול הוא לגמרי ניצול ציני של שלב בהתפתחות של נשים, אבל זה עדיף מאשר שזה לא יהיה קיים. עדיף שנערה או אישה תראה את הדימויים האלה, גם אם זה לא עשוי טוב או לא בא מהמקום הנכון. הדברים האלה לוקחים זמן, חברה לא יכולה להחליף את כל המבנה הארגוני והחברתי שלה בדקה. צריך קצת אורך רוח. גם אם בהתחלה זה מגיע בצורה עקומה, עצם זה שזה מגיע - זו התחלה. יכול להיות שיכעסו שאני אומרת את זה, אבל זה מתוך הבנה של המערכת ושל איך הדברים בנויים. היום אני פחות תמימה".
את אוחזת באג'נדת הפרו־אייג'ינג, שמעודדת התבגרות טבעית ללא התערבויות חיצוניות. זה מדהים, אבל זה גם גורם לי לחשוד שקל לך להגיד את זה כי מראש ההתבגרות שלך כאישה יפה תהיה, ובכן, יפה.
"לא בהכרח. אני עוד לא יודעת איך אתבגר, כמה סנטר כפול יהיה לי או כמה הגוף ישתנה. אני מקווה שאם אני מרגישה טוב אז אני נוכחת בצורה מסוימת, וזה מה שגורם לאנשים לחשוב שאני נראית טוב, זה לאו דווקא אם התווים שלי נראים כפי שנראו בגיל 20".
3 צפייה בגלריה
''אני עוד לא יודעת איך אתבגר, כמה סנטר כפול יהיה לי או כמה הגוף ישתנה''. מעין קרת
(צילום: דנה קופל)
כשאת מסתכלת במראה את לא שיפוטית לגבי עצמך?
"בטח שאני שיפוטית".
את מצליחה לא למתוח עם קצות האצבעות את הרקות, כדי לראות בבואה יותר מתוחה של עצמך?
"לא מצליחה, זה קורה לי. כל הדברים קורים לי כי אני אנושית. אבל זה קורה לי פחות, ויש לי הרבה יותר מה להגיד לעצמי באותו רגע וזה לא הופך לעניין. היה רגע שאמרתי וואלה, אני חייבת לעשות מתיחה כלשהי ללסת, זה מפריע לי. התעסקתי בזה ופניתי לחברה שהיא יוצרת דוקומנטרית והיא אמרה 'בואי נעשה סדרה שבה את מבררת על ההליך הקוסמטי הזה ועל ההחלטה הסופית שלך'. אחרי חודש אמרתי לה 'יש לי בעיה, זה כבר לא מעסיק אותי'. אז יש לי רגעים אבל הם קטנים, חולפים, הם לא הפרספקטיבה שאני חיה דרכה. רוב הזמן או שזה לא מעסיק אותי או שאני מרגישה אחלה לגבי עצמי".
אני רוצה את מה שאת לוקחת.
"אני ככה כי אני חיה את זה, אני כל היום בזה, זה גם מגן עלי".
מותר לך להתחרט? להחליט עוד כמה שנים שבא לך בוטוקס?
"ברור. הבוטוקס הוא לא מדד לאם הצלחתי או לא הצלחתי. אם את עושה בוטוקס - כפרה עלייך, הכל בסדר. אנחנו לא פה כדי לעשות מִשטוּר של שום דבר. שכל אחת תעשה מה שהיא רוצה, זה לא אומר לנו כלום על המהלכים הפנימיים שלה. כרגע זה לא מתאים לתפיסת העולם שלי. זה יקר מדי, זה מסוכן מדי, זה כואב מדי, חסר על זה ידע וזה לוקח המון משאבים. יש לי לפחות ארבע חברות שכמעט מתו בגלל סיליקון בחזה שהתפרק. וואלה לא בא לי על זה, וגם מבחינת האג'נדה אני רוצה להסתדר עם עצמי עם התבגרות טבעית. אני מוכנה לוותר על להיות אישה יפה, אבל אני רוצה להיות ראויה כמו כל אחת אחרת, לקבל כבוד בשיחה גם כשאני אהיה מבוגרת וגם אם אחליט לא לעשות בוטוקס, לא לשים ליפסטיק ולא לסדר את הגבות לפי התכתיב האחרון".
ואז מה יעשו כל התאגידים שמתפרנסים מהשנאה העצמית שלנו? מה יעשו חברות הקוסמטיקה והפלסטיקאים?
"הם יצטרכו להוריד קצת בהכנסות ובהוצאות. תהיה עבודה לפלסטיקאים, אבל הנהירה העיוורת, החד־משמעית, תפחת".
השאלה אם לא יצוצו מניפולציות חדשות שיגרמו לנו לחוש שאנחנו צריכות להשתנות.
"אני חושבת שנשים היום יותר מדי חכמות ומודעות מכדי שיתנו לעוד מניפולציות לקרות, אבל יכול להיות שלא נרגיש ופתאום זה יקרה, כי גם המניפולציות הן חכמות. המודעות עוזרת, ולדבר על זה ולקבל כלים איך לעמוד איתנה מול זה ולא לתת לכל משב רוח להעיף אותך - גם זה עוזר".
גם על גברים עושים מניפולציות. לפי פרסומות לבושם הם צריכים להיות ג'וני דפ עם גיטרה חשמלית בהופעה מול זאבים. אני תוהה אם פרסומאים עצרו לחשוב מה נשים בנות 30 פלוס אוהבות. רוצים למכור לנו בושם? תציגו לנו גבר שעושה ספונג'ה בשישי.
"זה באמת סקסי!"
גבר שאוסף את הילדים מהגן.
״לגמרי. את הבושם הזה אני קונה. קח, ממי".
ולסיכום: את אופטימית?
"אני אופטימית זהירה. יש שינוי, הוא קורה והוא יקרה, אבל היום אני יותר מבינה שמנגנוני הכוח הם חזקים וגדולים, בעוד שאנחנו עושות צעדים קטנים. אני מתעסקת יותר במה קורה כרגע, בטווח הנראה לעין. מנסה לעשות שינויים קטנים שהאדוות שלהם יהיו גדולות. אני מאמינה בהדרגתיות".
פורסם לראשונה: 07:47, 04.10.22
