הוא נחשב למגזין המשפיע והחשוב ביותר בעולם האופנה – אך ווג איטליה הוא מ"צעירי" המגזינים בדוכני העיתונים, כשהוא חוגג עתה 60 שנה להיווסדו. לשם השוואה, הגיליון הראשון של הרפר'ס בזאר האמריקני ראה אור בשנת 1867 ומגזין קוסמופוליטן הופיע לראשונה ב-1886. ווג אמריקה נוסד בשנת 1892, כשהמהדורות הבינלאומיות הגיעו בעשור השני של המאה ה-20: ווג בריטניה ב-1916 והווג הצרפתי ארבע שנים לאחר מכן.
עם זאת, את מעמדו הבכיר קנה ווג איטליה בזכות שערים פרובוקטיביים ופורצי דרך שהגיבו לאקטואליה דרך עדשת המצלמה. על רובם הייתה חתומה העורכת לשעבר פרנקה סוזאני, שערכה את המגזין מ-1988 ועד למותה בשנת 2016 ממחלת הסרטן.
את חגיגות ה-60 לווג איטליה, אותו עורכת פרנצ'סקה רגצי מאז ספטמבר 2021, בחרו במגזין להקדיש לאיקונות אופנה בטווח גילים רחב: מהשחקנית איזבלה רוסליני בת ה-72 ועד דווה קאסל בת ה-19. שתיהן, אגב, בעלות ייחוס משפחתי מכובד. רוסליני היא בתם של השחקנית אינגריד ברגמן והבמאי רוברטו רוסליני, קאסל היא בתם של השחקנים מוניקה בלוצ'י ווינסנט קאסל. לצידן מופיעות פיגורות מפורסמות לא פחות, כמו הדוגמנית ויטוריה צ'רטי, בת זוגו של השחקן ליאונרדו דיקפריו, והדוגמנית המפורסמת בעולם: לינדה אוונג'ליסטה, שתציין במאי הבא 60.
יותר משזהו מפגן כוח קבוצתי בנוף גיליונות ספטמבר – אוסף השערים ממשיך את הקו הסגנוני של בית ההוצאה לאור קונדה נאסט, כפי שאפשר ללמוד גם מהשער החיוור של ווג אמריקה בכיכובה של בלייק לייבלי. בשערים האיטלקיים שעליהם חתום סטיבן מייזל, הצלם הקבוע של ווג איטליה, מופיעות שש נשים המייצגות שישה דורות שונים, מצולמות בפורטרטים אישיים של קלוז-אפים ללא גוף.
הפנים הן חזות הכול, פחות הבגדים שאותם הן לובשות – כולם בעיצוב בתי אופנה איטלקיים: גוצ'י, בוטגה ונטה, ג'ורג'יו ארמאני ואחרים. "אינדיבידואליות כבר אינה מספיקה כדי להגיע לשום מטרה, ובטח שלא כדי לספר את הסיפור של הסגנון האיטלקי בשלמותו", הסבירה רגצי את ההחלטה לאגד יחדיו שש כוכבות בעלות קשר מסוים לאופנה איטלקית.
בראיונות הנלווים, מספרת כל אחת מהשש על יחסיה עם המגזין, אופנה איטלקית והקשר האישי והמקצועי עם מייזל – צלם אופנה שהפך לאגדה עוד בחייו. אוונג'ליסטה, לדוגמה, מספרת על השנים האחרונות והקשות שעברה בצל ההליך הקוסמטי שפגע בפניה, וכיצד הצטלמה לשער הראשון של מייזל לווג איטליה ב-1989.
"אני פמיניסטית ונשארת פמיניסטית, גם אם לפעמים המונח לובש גוון שגוי", אומרת איזבלה רוסליני לווג. "לא הייתי יכולה ללדת ולהמשיך לעבוד כאם חד-הורית אילולא הייתי פמיניסטית. הפמיניזם גם עזר לי בעולם הדוגמנות. באתי ממשפחה של אינטלקטואלים, ודוגמנות נחשבה למקצוע שטחי. היית צריכה להיות שחקנית, סופרת, במאית, רופאה או עורכת דין. אבל רציתי להיות עצמאית ולפרנס את עצמי, ודוגמנות אפשרה לי זאת".
בטור העורכת, קושרת רגצי בין ההיסטוריה של המגזין לחייה האישיים (כמי שאביה נולד לפני 60 שנה ובתה נולדה השנה) ולשינויים ארגוניים שנכפו על המגזין עם כניסתן של הרשתות החברתיות לחיינו והמהפכה הדיגיטלית שזעזעה את עולם המו"לות. לצד זה היא מציינת את נגיף הקורונה כגורם שעורר שינוי באופי המגזין, בטח בצפון איטליה, שבה התפרץ הנגיף באגרסיביות ושם ממוקמים משרדי המגזין. בתוך כך, קשה שלא להיזכר בגיליון אפריל 2020 של המגזין בעיצומה של המגפה, שהציג שער לבן, ריק מדימויים.
"מאז הקורונה שום דבר לא היה כמו קודם. יש 'לפני' ו'אחרי' לכולם, וכך גם למגזין הזה", כותבת השבוע רגצי תוך התייחסות לשינויים החשובים, הפמיניסטיים והאסתטיים שווג הכניס לחברה האיטלקית. "אם לא היה ווג איטליה, היינו מפספסים עשרות שנים של אמנציפציה נשית דרך דימויי אופנה. אם לא היה ווג איטליה, לא הייתה דרך להתבונן בעולם מתפתח באמצעות עדשה אלגנטית, לפעמים קלילה, תמיד נועזת ויצירתית; ובניסיון להילחם, צילום אחר צילום, במחשבה מקובעת, בדפוסים חוזרים, בשגרה הבנאלית. אנחנו מקווים שב-60 השנים הבאות, הקוראים החדשים שיגיעו יוכלו לצחוק על שמרנות מסוימת שעדיין קיימת, כי זה אומר שהעולם יהפוך למקום טוב יותר. זהו גיליון מספר 888 של ווג איטליה. הוא מספר את הסיפור של הסגנון האיטלקי שלנו: אתמול, היום, מחר. #888: אינסוף כפול שלוש".
