כשגבי אליאור הייתה בת 12, היא חלמה שביום מן הימים תצעד על מסלול ותחייך לעבר המצלמה. "אני יודעת", היא מצטדקת, "בימינו, כל ילדה בגיל הזה חולמת לדגמן ולהיות מפורסמת, אבל אצלי זה היה אחרת. היום אני בת 33, אז לפני כמה שנים הייתי בת 12? לא, אל תעזרי לי לחשב", היא מבקשת. "לפני 21 שנה, כשהייתי בת 12, חלמתי לדגמן בגלל שהילדים בכיתה קראו לי מפלצת".
למה?
"בגלל שאני לא כמו כולם. ככה נולדתי. אחרת. וילדים לא אוהבים מישהו יוצא דופן. חוויתי בריונות. קרעו לי את המבחנים, שברו לי את הגיטרה, קראו לי 'גוליבר' בגלל שבבת מצווה כבר הייתי 1.73 מטר, היו הרבה קללות. ולא היו לי חברים בכלל. הייתי לבד, המון לבד. נאלצתי להתמודד לבד עם כל הרגשות והפחדים. שמרתי אותם בבטן".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשבוע שעבר הגשימה אליאור את חלומה כשהשתתפה בתצוגת אופנה חלוצית מסוגה, "ספקטרום סטריט פאשן שואו", שהתקיימה בשדרות רוטשילד בתל-אביב. 12 דוגמנים על הרצף צעדו במרחב הפתוח, עם מוזיקה בווליום מותאם, באור היום וללא תאורה מרצדת, בתצוגה שיזמו אלו"ט והמרכז לטיפול וחקר באוטיזם - העמותה לילדים בסיכון, ובשיתוף עם מותג האופנה Story לרגל מבצע ההתרמה הארצי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לצידה של אליאור צעד אור בומשטיין (32), בן זוגה בשמונת החודשים האחרונים, שכבר ענד לאצבעה טבעת יהלום. "רציתי להציע לה נישואים בחודש מאי, כשנחגוג שנה לאהבה שלנו", הוא מספר, "אבל גבי לא הסתדרה בדיור הקהילתי, היו לה שם חיים קשים, והצעתי לה לגור איתי. ביחד זה טוב, זה כוח. ביחד מסתדרים".
רצית לקשור את חייך עם אישה על הרצף?
"דווקא לא. בשנים האחרונות, כשהשתפרתי בתקשורת והתחלתי לצאת למועדונים ולמסיבות, ואפילו הזמינו אותי לערבי היכרויות, רציתי אישה רגילה. חשבתי שאישה כזאת תעזור לי במה שאני לא יכול. את מכירה את איימי שומר? קומיקאית אמריקאית. מצחיקה. היא התחתנה עם שף ידוע שמאובחן בתסמונת אספרגר, קראתי על זה באינטרנט וזה מילא אותי בשאלות. האם זה יכול להיות? אבל כשהכרתי את גבי כל השאלות נעלמו. הבנתי שלא חשוב מה כתוב לך בתיק הרפואי, מה שחשוב באמת זה האהבה".
עכשיו, בדירה קטנה ברמת-גן, הם מתרגלים זוגיות ועצמאות ומאמינים שהאהבה שלהם תנצח את כל מה שיעמוד בדרכם. "גם יהיו לנו ילדים", הוא מבטיח. "אולי רק ילד אחד. זה לא פשוט לגדל".
"לא מחר בבוקר", גבי מוסיפה, "אבל בהמשך. אחרי שנעבור לדירה יותר גדולה ואחרי שנלמד לגדל את עצמנו בלי עזרה".
חשבתם אם תעברו ייעוץ גנטי?
"לא", הם עונים ביחד. "בשביל מה? אם הילד שלנו יהיה אוטיסט אנחנו נגדל אותו באהבה. וגם אם הוא ייצא רגיל נגדל אותו באהבה".
"אוטיזם זאת לא קללה, זאת עובדה"
גבי (גבריאלה) אליאור, ילידת פריז ("גדלתי ברובע העשירי, ליד שער הניצחון, אני זוכרת ביקורים בלובר ובכנסיות") הייתה בת חמש וחצי כשהוריה התגרשו והיא עלתה לישראל עם אמה. "הייתה לי ילדות קשה", היא מתכווצת, ובן זוגה מעסה קלות את כתפה. "אבא שלי מוזיקאי, פסנתרן ידוע בכל רחבי אירופה. אמא שלי, חלילנית לשעבר, סיפרה לי שכבר בגיל שנתיים היא לקחה אותי לאבחון וקבעו שיש לי PDD, אבל היא לא ידעה מה לעשות עם זה.
"בתל-אביב היא רשמה אותי לבית ספר של חינוך מיוחד, לא ידעתי אף מילה בעברית, היו לי בעיות קשב וריכוז, הייתי היפראקטיבית וכולם צחקו עליי. זה לא היה נחמד. אחר כך אמא עברה לרעננה ורשמה אותי לבית ספר רגיל. זה היה נורא. לא היו לי חברים, אז בכיתה ישבתי ודיברתי עם עצמי, לפעמים בקול רם. שישמעו. לא היה לי אכפת. עוד לא ידעתי שיש דברים שלא אומרים בחברה".
הזלזול וההצקות שחוותה בבית הספר הקרינו על יחסיה עם אמה. "אני בת יחידה ואני חושבת שאמא שלי אוהבת אותי, אבל היא מאוד פרפקציוניסטית והיא תמיד דרשה שהכל יהיה בדרך שלה. מצד אחד היא נתנה לי סוג של ביטחון, היה לי בית, לא גדלתי ברחוב, ומצד שני הרגשתי שאני חייבת לרצות את כל הרצונות שלה. חייתי בצורה אוטומטית. נכנסתי לדיכאון. רציתי לחזור לצרפת, אבל אבא שלי התחתן פעם שנייה, לאשתו יש שתי בנות והוא מתרכז במשפחה ובפסנתר. אין לו זמן לדבר. עד גיל 20 צילצלתי אליו המון. בפעם האחרונה הוא אמר שנגמרה לו הסוללה".
האמנת?
"ברור שלא. אני אוטיסטית, אבל לא מטומטמת. כשקוראים לי 'אוטיסטית' אני לא נעלבת בגלל שזאת לא קללה. זה מי שאני, זאת עובדה. אבל סוללה זה סתם תירוץ. בגלל זה הפסקתי לצלצל אליו. לפעמים אני חושבת שאבא שלי אוטיסט לא פחות ממני ואפילו יותר. כל החיים שלך במוזיקה? מה, אין לך בת בכורה?"
בגיל 18 אובחנה אצלה אפילפסיה. "החלקתי במקלחת. לקחו אותי לבית חולים. בהתחלה לא הבינו שיש לי ניתוקים. עשו לי בדיקות. אחר כך החלקתי בקניון, על המדרגות הנעות וקיבלתי כדורים. בגלל האפליפסיה פיטרו אותי מהצבא. רציתי לעשות שירות לאומי ואמרו שאין משהו שמתאים לי, אז נשארתי בבית. שוב דיכאון. לא ידעתי להעסיק את עצמי. בעצם, קצת ציירתי.
"עבדתי בכל מיני מפעלים מוגנים שאמורים לעזור, אבל לי הם עשו להפך. מסגרות שלא מתאימות לתפקוד שלי עושות לי רע. זה שאין לי תעודת בגרות לא אומר שאני טיפשה, וסבלתי כשהייתי צריכה לשבת שמונה שעות ביום ולקפל כל מיני קרטונים. ארבעה שקלים ליום. איך לא לחשוב שהכל שחור? והבוסים שלי היו קשוחים איתי, רצו שאקפל מהר-מהר".
לא רצית לצאת מהבית?
"סבלתי בבית, סבלתי בעבודה, ומרוב שהייתי מדוכאת לא ידעתי מה אני רוצה. בילדות, כשחיפשתי תמיכה ואוזן קשבת, אמא לא הייתה טובה אליי, אבל היום אני כבר לא מאשימה אותה. גם היא הייתה אבודה. היא הייתה לבד, אני הייתי לבד ונקלענו לקשר חונק. היינו תלויות אחת בשנייה עד שבגיל 27 אמא שלחה אותי להוסטל. חמש שנים קשות מאוד-מאוד בגלל שזו מסגרת שלא מתאימה לי ולצרכים שלי. המדריכים, שלא היה להם שום ניסיון עם אוטיסטים, שנאו אותי בגלל שלא שתקתי להם".
באיזה מובן?
"המדריכים לא הרשו לדיירים לשבת על הספה עם נעליים, אבל הם בעצמם ישבו עם נעליים. זה בסדר? בתקנון של ההוסטל כתוב שאסור להכניס לדירה אלכוהול, אבל המדריכים דפקו בירות בשלוש בבוקר. זה בסדר? פעם פתחתי את ארון האוכל שלי והוצאתי קופסת טונה. אסור היה לי לקחת את המפתח בלי אישור של המדריך. המדריכים איימו עליי שאם עוד פעם אקח את המפתח בלי אישור של המדריך, הם ישלחו את הדוח עליי למשרד הרווחה".
ומה יקרה?
"ברווחה ישלחו אותי לאברבנאל", היא אומרת ומשתתקת לרגע. "בפעם הראשונה ששמעתי 'אברבנאל' לא ידעתי מה זה".
שאלת?
"בטח. הסבירו לי".
בימי שישי היא נסעה באוטובוס לאמא שלה, שעקרה לבת-ים. "מגיל 16 אני עולה לאוטובוסים לבד, בהתחלה אמא לימדה אותי, עם הזמן לימדתי את עצמי להתמצא. מההוסטל גם יצאתי באמצע השבוע ונסעתי לקואוצ'ר פרטי שלימד אותי איך להתנהג, איך להעביר את הזמן, איך לקחת אחריות.
"לפני שנתיים אמא עזרה לי לצאת מההוסטל, היא הגישה איזה מכתב שיהיה לי יותר טוב אצלה. שמחתי מאוד לצאת משם, אבל אצל אמא היה לי רע. לא הייתה לי שם טיפה פרטיות. כשהיא רצתה לנגן בחליל הייתי צריכה לכבד אותה ולהישאר בחדר. כשרציתי לראות טלוויזיה היא הדליקה בערוץ אחר. כשהתחלתי להסתובב ברחובות רק בשביל לא להפריע לה, החלטתי לעזוב".
לאן?
"באותה תקופה הייתי במערכת יחסים עם בחור כמוני, על הרצף, וזו הייתה מערכת יחסים רעילה. רציתי להיפרד ממנו, לברוח, וכשעזבתי את אמא נאלצתי לעבור אליו. ארבעה חודשים גרתי איתו בדירה של אבא שלו, שלא רצה אותי. בעקבות זה פיתחתי אגרופוביה, שזה פחד ממרחבים פתוחים, במיוחד מכבישים.
"הבטיחו לי דירה שתתאים לצרכים שלי, דירה עצמאית, ושוב התגלגלתי לדיור מוגן עם שותפה בתפקוד נמוך ומשטר של מדריכים. בית המשפט מינה לי אפוטרופסית שבמשך שנתיים נתנה לי רק דמי כיס ונאלצתי לקחת הלוואות בשביל לקנות משקפי קריאה וכדורים, אבל כל הדברים האלה חישלו אותי. היום אני מבינה טוב יותר את החיים".
מה הבנת על אוטיזם?
"שהוא חלק ממני, לתמיד. הוא לא משהו שיעבור. אבל בזכות הקואוצ'רים למדתי לחיות איתו. לא תמיד אני מסבירה את עצמי בצורה ברורה, אני לא יודעת לתרגם את המחשבות שלי למילים ויש לי נטייה לקפוץ מנושא אחד לשני, אבל מי שאוהב אותי מתאזר בסבלנות ומקשיב.
"אוטיזם זה גם חוסר היכולת להבין בדיחות. כשאומרים לי 'תקפצי', אני חושבת שבאמת מצפים ממני לקפוץ. וזה גם חוסר יכולת לקלוט את הסיטואציה. הקואוצ'רים גם לימדו אותי שבזמן שיחה אני לא חייבת למסור את כל הפרטים. 'פלוץ', למשל, זה משהו שלא צריכים להזכיר. עשיתי הרבה אימונים ועברתי שינויים".
גבי: "זה שאנחנו אוטיסטים לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות אנשים נהדרים. לזה יש מוגבלות באוזניים ולזה יש מוגבלות בעיניים ולי יש מוגבלות בפה. אבל מוגבלות זה לא טמטום"
אך את השינוי המשמעותי ביותר בחייה היא זוקפת לזכות האהבה. "כשאני יודעת שאני אהובה ושהבן זוג שלי מקבל אותי כמו שאני, הביטחון שלי מתחזק ואפילו הדיבור יוצא בצורה יותר טובה. גם אמא שלי עשתה שינוי והיום היא עוזרת לי ותומכת בי. אני מגדירה את עצמי אוטיסטית גאה, זאת המיוחדות שלי, וזה שאני לא כמו כל בן אדם רגיל מעביר מסר חשוב לקהילה".
מה המסר?
"זה שאנחנו אוטיסטים לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות אנשים נהדרים. זה שנולדנו אוטיסטים לא אומר שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. לזה יש מוגבלות באוזניים ולזה יש מוגבלות בעיניים ולי יש מוגבלות בפה. אבל מוגבלות זה לא טמטום. מה, נראה לך שאני מטומטמת?"
להפך.
"כשהייתי בהוסטל, כל אדם חדש שאל אותי, 'את גרה כאן? את מדריכה?' וזה חיזק אותי. אמרתי לעצמי, 'אולי יש לי פוטנציאל להיות מדריכה בהוסטל'. אין מי שיודע לדבר עם אוטיסטים יותר טוב ממני. חלמתי להיות מדריכה. זה בטוח יותר מעניין מלעבוד בחנות בגדים וכל היום למיין כפתורים ולקפל חולצות לפי צבעים. עכשיו יש לי רכזת השמה שעזרה לי לנסח קורות חיים. כבר חצי שנה אני מחפשת עבודה".
את כותבת בקורות החיים על הפן הרפואי שלך?
"לא, אני שולחת קורות חיים כמו של בחורה רגילה, עם ההיסטוריה של מקומות העבודה שהיו לי. אני יכולה לכתוב שיש לי אספרגר, אוטיזם, אפילפסיה, כדי שיבינו שאני זקוקה לתמיכה, אבל אני מעדיפה להוציא את המידע הרפואי רק אחרי שיכירו אותי. לפחות קצת. הבעיה היא שאף אחד לא חוזר אליי ולא מזמין אותי לראיון. זה חסר לי מאוד, העבודה. ואני לא יכולה לעזור לאור בשכר דירה. אבל גם כשאין לי עבודה אני קמה בבוקר ומתלבשת. ככה חינכו אותי. להיות תמיד מוכנה".
דוגמנות זה מקצוע?
"הלוואי. מגיל 12 אני עומדת מול הראי ועושה פוזות. אמרו לי לא פעם שיש לי כישרון ריקוד ומשחק. ויש לי גובה של דוגמנית. 1.78 מטר. החלום הכי גדול שלי הוא להיות שחקנית קולנוע בחו"ל, להצטלם עם אליזבת אולסן בז'אנר אקשן. הבעיה היא שאני לא חטובה. יש לי קצת בטן".
אילו יכולת להביע משאלה, מה היא היתה?
"הייתי מבקשת להיות בלי בטן".
חשבתי שתבקשי להיות בלי אוטיזם.
"הייתי שמחה להיות לא עם אוטיזם, אבל זה משהו שאי-אפשר לבטל ולשנות. אם הבטן שלי תרד אני אוכל להיות הדוגמנית הראשונה עם אוטיזם. הלוואי שזה יקרה. אני רוצה לתת הבזק אור".
"בתצוגה חשבו שגבי בהיריון", מעיר בן זוגה.
"אני לא!" היא זועפת. "יש לי קצת בטן מכדורי האפילפסיה שאני לוקחת וגם מכדורי ההרגעה, אבל מכדורים לא נכנסים להיריון".
ואז, בתנועה חדה, היא קמה ויוצאת מהסלון. "אני צריכה להיות קצת לבד, עם עצמי", היא מסננת ופורשת לחדר השינה.
"רציתי להיות מישהו אחר"
אור נשאר לשבת על הספה ומשפיל את עיניו לעבר הטבעות שעל אצבעותיו. גם ההיכרות שלו עם גבי נולדה בזכות תכשיט.
"לפני שנתיים", הוא מספר, "גבי פירסמה בפייסבוק שהיא מוכרת צמיד, אז נסעתי אליה יום אחד, אחרי העבודה. היא הייתה גרה עם האקס שלה. קניתי ממנה את הצמיד. היא ואני הרגשנו שאולי יכול להיות משהו בינינו בעתיד. נשארנו ידידים. דיברנו בטלפון ובזום. כמו זוג רגיל. לפני שמונה חודשים, כשגבי נפרדה מאותו אקס, הייתי לה כמו מטפל רגשי. זו הייתה תקופה מאוד מורכבת בשבילה. שאלתי אותה, 'מה היה קורה אם הייתי מציע לך שנצא?' והיא נענתה בחיוב. יצאנו לכמה דייטים והרגשנו שזה משהו מאוד-מאוד מיוחד מבחינת פוטנציאל זוגי".
בומשטיין ("אני צעיר מגבי בשנה וחצי") נולד ברמת-השרון. "במלחמת המפרץ הראשונה עברנו ללונדון. הייתי בן שנה ואמא הייתה בהיריון עם אחותי הקטנה. למרות שהייתי תינוק למדתי אנגלית פרפקט וחשבו שאני גאון. כשחזרנו ארצה והתחלתי ללכת לגן, ההורים שלי שמו לב שמשהו אצלי לא תקין. לא תיקשרתי עם הסביבה. בהתחלה חשבו שזה בגלל שאני מתבלבל בין עברית לאנגלית. בגיל שלוש או ארבע לקחו אותי לאבחון. אמרו להם שאני בתפקוד גבוה ושיש עם מה לעבוד. ככה אמרו לי ההורים. הם היו ממקימי בית הספר האנתרופוסופי בכפר הירוק ושם התחלתי ללמוד, אבל הייתי ילד רע".
באיזה מובן?
"התחצפתי למורים. אמרתי כל מיני דברים שאסור לתלמיד להגיד. פעם שאלתי את המורה, 'מה, אתה דפוק?' והוא עשה מזה עניין. ניסיתי להסביר לו שלא תמיד אני מודע למעשים שלי. היום, כשגבי ואני יושבים בחברה וכולם צוחקים ממשהו ורק אני לא צוחק, אין לי בעיה להגיד, 'סליחה, אני לא מבין את ההומור שלכם', אבל אז עוד לא הייתי בוגר. הייתי אלים פיזית כי רציתי תשומת לב".
לא קיבלת בבית?
"קיבלתי, אמא שלי עזבה את העבודה שלה בשביל לטפל בי 24/7, אבל היה לי משעמם. כל בוקר ירדתי להסעה, בבית הספר הייתה הפסקת עשר ואחרי ארוחת צהריים חזרתי הביתה בהסעה והתביישתי להזמין אליי חברים. חשבתי שאף אחד לא ירצה. הייתי לבד, דיברתי עם עצמי בגלל שלא היה לי עם מי לדבר והתרגלתי לזה. בכיתה ו' התחלתי להרגיש מאחור. שאלתי את עצמי למה כולם מצליחים ומה חסר לי בשביל להתקדם בלימודים. אמא אמרה שאני חייב להתגבר על הביישנות שלי, אבל פחדתי".
פחדת להתגבר על הביישנות?
"לא, פחדתי שאם אני אפנה לאנשים משהו יתפקשש לי בפה. מילה לא נכונה, תנועה לא במקום. גם לא ידעתי להבדיל בין מציאות לדמיון. סיפרתי דברים שגרמו לאנשים לצחוק עליי ולקרוא לי 'מפגר'. מזל שהיו לי חונכים אישיים שלימדו אותי להתנהג".
בגיל 13 הוא הועבר לכיתה קטנה בבית ספר רגיל בהרצליה. "גם שם הייתה לי חונכת אישית שישבה איתי בשיעורים ובדקה אם אני מעתיק מהלוח ואם אני מבין על מה מדברים. זה היה טוב, אבל הרגשתי שאני לא שלם עם עצמי. הרגע הכי מאושר ביממה שלי היה בבוקר. הייתה לי ידידה מבית הספר עם מגבלה פיזית. אולי שיתוק מוחין. כל בוקר סחבתי את הילקוט שלה מההסעה עד לכיתה. גם עזרתי לה ללכת וזה היה שיעור חשוב לחיים. ראיתי שאני, עם כל הבלגן שלי, יכול לעזור למישהו אחר. התחלתי ללכת בימי שישי לגן המשחקים שליד בית הספר ועזרתי לילדים. זה היה כיף".
התחנה הבאה שלו הייתה בראשון-לציון. "כיתה מיוחדת בבית ספר רגיל. מישהו שהכרתי, על הספקטרום, למד שם ואמר לי לבוא. בהתחלה ההורים התנגדו. ראשון זה רחוק. אבל אמרתי, 'אני מוכן לזה'. כל בוקר, בשש וחצי, ירדתי להסעה. זו הייתה קפיצת מדרגה. גם לקחתי אחריות, לא איחרתי להסעה, וגם נכנסתי למסגרת רגילה.
"כל בוקר היה טקס של ברכה יומית. פחדתי לברך. ואם המילים לא ייצאו לי מהפה? החונך האישי עזר לי להתכונן. בירכתי. והייתה שם נגרייה. זו הייתה התרפיה שלי. שם הוצאתי את העצבים. עם הקרשים לא צריך לדבר. כשדפקתי עליהם הרגשתי שאני פחות מתבייש. החונך האישי לימד אותי טקס. כשנכנסים לנגרייה שמים את כל הבעיות מאחורי הדלת, לא חושבים עליהן וחושבים רק על הרגע. למדתי לעשות את זה".
איך?
"למדתי. עובדה. סבא שלי מצד אמא אמר לי משפט שלא אשכח. פעם, כשהביא לי דמי כיס, הוא אמר, 'כשתגדל אתה תבין איך זה להיות עצמך'. כשגדלתי, התחלתי לחשוב מה טוב בשבילי ורציתי להיות שחקן. למה? בגלל שרציתי להיות מישהו אחר".
עד גיל 18 הוא המשיך לנדוד בין בתי ספר שונים. "לפעמים הציעו לי בית ספר מיוחד ואמרתי 'לא רוצה'. רציתי בית ספר רגיל בגלל ששם היו לי הזדמנויות לעשות דברים שלא חלמתי עליהם. בהפסקות ישבתי בחצר עם חברים. הבנות שלא הכירו אותי, ורק הסתכלו עליי, אמרו שאני חתיך.
"בבית, אבא עשה איתי כל מיני הסכמים. 'אם תלמד עד גיל 18 נטוס לחוץ לארץ'. הוא באמת לקח אותי לאמסטרדם. בסוף ההורים שלי הבינו שהחיים של הבן שלהם יותר חשובים מהתעודה ופרשתי רשמית, אבל אבא עשה איתי עוד הסכם. אם אני מפסיק ללמוד אני ישר מתחיל לעבוד. אז התחלתי לעבוד איתו".
במה?
"אבא שלי עצמאי. יש לו עסק לאלבומים ומעטפות. עזרתי לו לסדר את הסחורה וצילמתי בסלולרי את הפריטים שהוא רצה למכור. אבא גם לימד אותי להעלות תמונות באיביי. הוא גם הבין שיש דברים שאני לא מבין".
כמו?
"אמא הייתה אומרת לי, 'אם לא תגמור את הצלחת יבוא שוטר'. ובאמת חיכיתי לשוטר. זאת אומרת, פחדתי שהשוטר יבוא. זה לא יפה להגיד ככה. זה לא יפה להפחיד. זה גם לא יפה שנתנו לי פטור מהצבא. עוד לא הייתה אז מודעות להשתלבות של בעלי צרכים מיוחדים.
"עד גיל 29 גרתי עם ההורים. עבדתי במפעל מוגן באריזת סוכריות, אחר כך מצאתי עבודה אמיתית, בדואר של בית חולים איכילוב. אחר כך עברתי למקום אחר ועבדתי בסידור מסמכים. בשנים האחרונות אני עובד בקופת חולים מכבי בסניף פתח-תקווה. מזכירות וקבלת קהל. אני גם עונה לטלפונים. ועכשיו אני מתחיל ללמוד גרמנית".
לדבריו, אילו הייתה הבחירה בידיו הוא היה יוצא לחיים עצמאיים כבר בגיל 25, "אבל ההורים שלי פחדו שאני עוד לא מוכן ושאני לא אסתדר. רק בגיל 29, כשישבנו בעוד ועדה, הם נתנו אור ירוק למהלך. הם ראו שאני מתמיד בעבודה ונהנה. בהתחלה שכרתי דירה ברמת-השרון, ליד ההורים. כשעברתי לדירה הזאת, ברמת-גן, הרגשתי שזה בדיוק זה. הרגשתי הקלה. לא ידעתי שגבי תהיה הארוסה שלי ושיהיה לנו צפוף בדירה כזאת קטנה".
"זה לא רק צפוף", היא קוראת מחדר השינה, "אני לא רוצה מטבח פתוח, אני רוצה מטבח עם דלת. שאף אחד לא יראה מה אני מבשלת".
"אני לא מתנגד לזה", הוא מרצין. "עם דלת, בלי דלת, איפה שיהיה לגבי טוב יהיה טוב בשבילי. אנחנו מתאימים גם מבחינה מוזיקלית. שנינו אוהבים רוק ומטאל ואימו".
מה זה?
"את לא יודעת מה זה אימו? זה סוג של מוזיקה. תחפשי בגוגל. ויש לי עוד משהו משותף עם גבי. שנינו רוצים להיות דוגמנים".
למה אתה רוצה לדגמן?
"רק בתצוגה הבנתי למה. היה נהדר. היה שווה. הלכתי עם גבי, אבל הייתה לי תחושה שאני כאילו מרחף. כולם מסתכלים עליי ואני לא פוחד להיחשף. הרגשתי שזאת לא בושה להיות מי שאני. עכשיו אני רוצה לתת הרצאות לבני נוער. אוטיסטים צעירים שעוד לא מכירים את החיים. אני רוצה להגיד להם שבחיים יש עליות וירידות, לכל אחד יש, גם לאנשים רגילים".
"הכי מתאים לו לדגמן", טוענת זוגתו כשהיא חוזרת לסלון ומתחילה להתארגן. המונית שתסיע אותם לצילומים כבר ממתינה להם ברחוב, "אבל עוד לא אכלתי צהריים. לא אכלתי כלום מאז היוגורט בבוקר. עם תות שדה".
"אני אבשל כשנחזור", הוא מרגיע.
"אבל אני רעבה עכשיו", היא אומרת. "אני רוצה לאכול במסעדה. וגם למצוא עבודה אני רוצה. זה לא טוב לשבת בבית מהבוקר עד הערב. אור, אולי רק אתה תיסע להצטלם?"
"אי-אפשר", הוא מהסס, "אנחנו ביחד. ביחד זה שניים. ביחד זה לב".
"אני רוצה להיות הדוגמנית האוטיסטית הראשונה", היא דוחסת פריטים שונים לתיק הגב. "אני רוצה לתת תקווה. אבל אתה תצליח יותר ממני בתור דוגמן".
למה את חושבת שאור יצליח יותר ממך?
"בגלל שהוא 1.86 מטר. כמו אבא שלי. ובגלל שאין לו בטן כמו שיש לי. הוא גבר".
אור: "היום, כשגבי ואני יושבים בחברה וכולם צוחקים ממשהו ורק אני לא, אין לי בעיה להגיד, 'סליחה, אני לא מבין את ההומור שלכם', אבל אז עוד לא הייתי בוגר"
על הפקת ובימוי תצוגת האופנה בשדרות רוטשילד ניצחה סמדר גנזי, דוגמנית לשעבר שייסדה בישראל את תנועת פרו-אייג'ינג ומייצגת דוגמניות בגיל השלישי.
"גבי ואור המהממים הם הדמויות הנכונות להעלאת המודעות לא.נשים על הרצף שחיים בינינו”, היא אומרת. “הם יודעים בדיוק מה הם רוצים מעצמם ומהחיים. כל אחד מהם נמצא חזק בקטע של אופנה ויחד הם פאוור-קאפל. לתצוגה ליהקתי 12 דוגמנים על הרצף והם היחידים שהיה להם סיי מבחינה אופנתית".
הם יכולים לעבוד כדוגמנים מקצועיים?
"הייתי רוצה שזה יקרה, אבל אני מציאותית. תעשיית האופנה הפנימה את מהפכת הגיוון שכבר באה לידי ביטוי בשיתוף דוגמניות לא רזות ולא צעירות, אבל הדרך עוד ארוכה. לצערי, במצב הנוכחי, א.נשים על הרצף יכולים לצעוד על המסלול כתבלין בלבד".
